בת מלך: ליסה מארי פרסלי השתחררה מהתסביכים
ליסה מארי פרסלי לא אוהבת שמדברים עליה כעל "הבת של", אבל בואו לא ניתמם. בראיון חושפני מדברת בתו של אלביס על שנותיו הטובות והרעות של אביה, נזכרת בשלל נישואיה (כולל הטעות ההיא עם ניקולס קייג') וחושפת באופן סופי בהחלט: מייקל ג'קסון היה סטרייט. בדוק
כאפוטרופוסית של גרייסלנד והיורשת של הונו של אביה, הנאמד ב-150 מיליון דולר, היא מחלקת את חייה בין לוס אנג'לס לבין הבית בכפר רותרפילד בחבל ססקס, אנגליה. לפי הדיווחים, היא שקלה להצטרף לקבוצת זורקי החצים של הפאב המקומי ואף אכלה פיש אנד צ'יפס עם החבר'ה בוואן של הקבוצה. בין הצילומים פרסלי מנשקת בחום את בעלה מייקל לוקווד, אבי התאומות בנות השלוש שלה, הארפר ופינלי. בהתחלה היא יושבת ומביטה מדי פעם בדלת, אבל אחר כך היא נרגעת. שניים מאנשי הצוות שלה מאיימים ש"הראיון ייפסק מיד אם. . .", אבל פרסלי מתגלה כאישה עם ביצים, חכמה וכנה (לא "קורבן", היא מתעקשת), אבל עם זאת מאוד חשדנית: "אני כל הזמן עומדת על המשמר", היא מודה.
לפני שלוש שנים ערכה פרסלי בחינה מחודשת של החיים שלה. "גיליתי שאף אחד מחברי לא היה מי שחשבתי שהוא. היו לא מעט בגידות, ולא ראיתי את זה. הייתי לכודה בתוך מבוך של מניפולציות, ולא הייתי ערה לכך. הגילוי היה מזעזע. נפטרתי כמעט מכל האנשים בחיי, והשארתי רק את בעלי, ילדי, אמי ומשפחתי". היא נאנחת. "ואז התחלתי לכתוב. אני מעבדת את הכאב דרך המוזיקה. אנשים לא מבינים מה זה להיות סלבריטי. זה לא שאני מתלוננת שאני מסכנה או משהו, אבל את חייבת לפקפק בכוונות של האנשים הקרובים אלייך ביותר. חברים שהיו לך כל חייך, פתאום מתברר לך שהם ממש לא. חשבתי שיש לי חושים טובים לגלות דברים כאלה, אבל מתברר שלא. חשיפת האמת שחררה אותי, רוב הזעם נעלם".
בניסיון
בתחילה התגוררה בריצ'מונד, דרומית-מערבית ללונדון, במשך שמונה חודשים, ואז מצאה בית "באמצע שום מקום. התנאי היחיד שהיה לי הוא שלונדון תהיה במרחק של שעה נסיעה ברכבת. עברנו לשם בלי להכיר אף אחד. הייתי זקוקה לנורמליות סביבי, ואת זה האזור הכפרי האנגלי מספק לי. לחיות בחברת אנשים נורמלים, אנשים טובים - אני מתכוונת לתושבי הכפר - זה הבדל עצום".
אנגליה סיפקה לה את המקלט שהייתה זקוקה לו. "בשביל התאומות זה משהו אחר לגמרי. בארצות הברית אתה מוצף בסלבריטאות. זה הרבה יותר נורמלי באנגליה. הילדים בתלבושת בית הספר, זה קצת מזכיר את שנות החמישים. כיף לי שאני מכירה עכשיו הרבה אנשים בכפר שלי. ג'ף בק מתגורר קרוב אלינו ואנו מבלים איתו ועם אשתו".
מה, הכפריים לא מתלהבים שליסה מארי פרסלי קופצת לקנות בשר אצל הקצב המקומי?
"או שהם לא יקדישו לזה תשומת לב, כי הם כבר מכירים אותי, או שהם נוהגים בנימוס. יש דרכים להתרחק מהכותרות. לא חינכו אותי להתקשר לפפראצי כל פעם שאני הולכת לסטארבקס. היום זה כאילו, 'חייבים לעשות הכל כדי להיכנס לצהובונים'. זה לא צריך להפחיד אותך".
אז את באמת מצטרפת לקבוצת זורקי החצים של הפאב?
"אני הולכת לכמה פאבים, אבל אני לא באמת משחקת".
והשמועות על הקריירה הכושלת? "נשיונל אינקוויירר" מנסה באובססיביות להכשיל אותי, לא משנה מה אני עושה. גם אם הייתי מוכרת המון אלבומים הם היו אומרים שנכשלתי".
המבקרים בארצות הברית דווקא שיבחו את האלבום. ב"רולינג סטון" נכתב, "Grace & Storm הוא האלבום שבשבילו פרסלי נולדה - אוסף גולמי ורב עוצמה של קאנטרי, פולק ובלוז, שבו היא מחבקת את שורשיה הדרומיים ואת שם המשפחה שלה". לדבריה, היא שמחה יותר על ה"הרגשה הבלוזית, האורגנית, האמריקנה של התקליט" הזה מאשר בשני האלבומים הקודמים. "זה לא ז'אנר של סיפוק מיידי. נדרשת הרבה יותר עבודה כדי לשבות את לבו של הקהל".
ומה עם הנישואים המתפוררים כביכול?
"בסיפור הזה אין אפילו שמץ של אמת. אני ובעלי נהיה יחד עד שאחד מאיתנו ימות".
פרסלי הייתה האפוטרופוסית של עיזבון אביה מאז שהייתה ילדה. "מגיל 15 אני משתתפת בישיבות. למדתי לחשוב בצורה עסקית, לא רגשית מדי, כדי לדאוג שהדברים יישארו אותנטיים ולהגן על התדמית של אבא. זו הייתה ילדות מאוד מבלבלת".
הוריה נפרדו כשהייתה בת חמש, לאחר שאמה בגדה באביה עם המורה לקראטה שלה. ליסה מארי חילקה את זמנה בין אבא בגרייסלנד לבין אמה בבברלי הילס. "בגרייסלנד יכולתי לעשות מה שבא לי. להישאר ערה כל הלילה, לישון כל היום, לא להתקלח, לעלות לכולם על העצבים ולהיות טום בוי. אצל אמא היה לוח זמנים נוקשה".
הפרידה של הוריה לא הייתה טראומטית מבחינתה. "הם נותרו חברים, וקיבלו החלטות יחדיו". יחד עם זאת, "השתמשתי במוזיקה כדי לברוח", היא אומרת. "הייתי מאזינה לתקליטי 45 שלי: אבא, 'סוויט אינספריישנס', ניל דיאמונד, אלטון ג'ון. אבא שר הרבה גוספל בבית. מאוד הושפעתי מזה".
ה"אלביס" שעלה על הבמה היה העמדת פנים?
"ממש לא. הוא היה מדהים באותה מידה כשהנכנס לחדר שלי וכשעלה על הבמה. הייתה לו נוכחות מדהימה".
אביה הכריח אותה לשיר ולנגן בפסנתר בפני אנשים. "אם היה לי שיעור פסנתר כאשר הוא לא היה בבית, הוא היה מתקשר אחר כך כדי שאנגן לו את מה שלמדתי".
הזיכרון האהוב עליה: "בקומה השנייה בגרייסלנד יש שני חדרים, שלו ושלי (מחוץ לתחום למבקרים, ט"ט). לחדר שלי הוא הכניס שולחן, כיסא ומכשיר טלוויזיה. הוא תמיד ישב שם. נורא אהבתי את זה. באמצע הלילה הייתי מתעוררת ורואה אותו שם, יושב וצופה בטלוויזיה, כי הוא רצה להיות לידי. אהבתי את זה. תמיד היה נחמד לפטפט איתו".
עד כמה היית מודעת להתמכרות שלו?
"הוא היה אבא אדיר. חשתי אהובה, מוגנת. היו דברים שגרמו לו לא להיות מאושר, ולאנשים סביבו שלא היו טובים היה חלק גדול בזה. היו תקופות של תסכול. לא הייתי מודעת לבעיית התרופות עד ממש לקראת הסוף. הוא החל להיראות לא מרוכז. שמתי לב שהוא זקוק למשהו. כדורים. הכל תרופות מרשם, שום דבר לא מהרחוב. הוא גם לא שתה ולא עישן. הכל היה מבית המרקחת".
האם ירשת את הנטייה להתמכרות?
"אני מסוג האנשים שאם הם אוהבים משהו, אז עד הסוף. הכל או לא כלום. אבל לעולם לא ארצה שמשהו יתפוס בעלות על חיי. כשהייתי נערה ניסיתי סמים, אבל מעולם לא התמכרתי למשהו. כאשר הייתי בת 15-14 ניסיתי הכל, וזה פשוט שעמם אותי. רציתי מטרה יותר גדולה בחיי וגמרתי עם הסמים די מהר".
אבל היא עדיין שותה. "אני מסתדרת טוב מאוד בפאבים בלונדון, אף על פי שהאנגלים מנצחים אותי בקלות". היא אוהבת שמפניה וגינס, "אבל אני לא עומדת בקצב של החברים האנגלים שלי. למחרת ליל שתייה הם על הרגליים. אני צריכה אמבולנס".
על מותו של אלביס ב-1977, כאשר הייתה בת תשע, ככל הנראה מהתקף לב, היא אומרת: "כמובן שזה היה נורא. לא יודעת איך עוד אפשר לתאר דבר כזה".
תחושת האובדן שחשת הייתה מסובכת יותר בגלל הפרסום של אביך?
"אני חושבת שזה היה כנראה הדבר הכי מבלבל מבחינתי, כי זה דחה את תהליך האבל שלי. הייתי צריכה לראות את כולם מתמוטטים ובוכים ואמבולנסים מגיעים. הייתי מאוד מבולבלת מכיוון שאני הייתי שם וחוויתי את הרגשות שלי, אבל זה הקיף עולם ומלואו. צפיתי בחדשות וראיתי אנשים ליד השער מתעלפים, ואמבולנסים מגיעים לפנות אותם. הייתי המומה ממה שהתרחש סביבי".
לפי הדיווחים, בגופתו נמצאו 14 סוגים של תרופות, ובכלל זה קודאין בכמות הגדולה פי עשרה מהמינון הנורמלי ורמות רעילות של סם ההרגעה מתאקואלון. "זה עדיין מבלבל אותי", אומרת פרסלי. "אנשים ניסו להגן עלי ולהרחיק אותי, אך ללא הצלחה".
היא חשה קרבה רבה לגרייסלנד. "אני רוצה שהיא תמיד תהיה שלי. שלי ושל משפחתי. זו המורשת שלי וחשוב לי איך מתייחסים אליה ומנהלים אותה". היא מבקרת שם שלוש-ארבע פעמים בשנה, עורכת שם ארוחות משפחתיות הרבה אחרי שהתיירים עוזבים, "נוסעת על עגלות הגולף. זה כמו קפסולת זמן. יש הרבה אנרגיה מעניינת בבית הזה, החיים שהיו שם פעם. אפשר לחוש אותם בקירות ובמסדרונות".
כשגדלה הפכה ל"נערה נוראית, בוגדנית. הייתי מאוד מבולבלת, מאוד מרדנית".
מדוע בוגדנית?
"כי איבדתי את אבא, האדם שהייתי הכי קרובה אליו, מוקדם מדי. כשהייתי צעירה יותר, אמי ואני לא היינו כל כך קרובות. היא הייתה צעירה וגדלה איתי. זה היה קשה, היא עדיין ניסתה למצוא את דרכה. לא מצא חן בעיני אף גבר שהיא יצאה איתו. היא לא ידעה מה לעשות איתי, אז הפתרון שלה היה לשלוח אותי מהבית הרבה: פנימיות, שווייץ. קיבלתי מזה את המסר הלא נכון".
איך היחסים עכשיו בינך ובין פריסילה?
"הפכנו לחברות כשהייתי בשנות השלושים לחיי, וכיום אנחנו מאוד קרובות. גורמים שונים בחיינו מנעו מאיתנו את האפשרות להתקרב זו לזו לפני כן, אנשים שפגשנו או יצאנו איתם".
פריסילה מגלמת את המלכה המרשעת בהפקת פנטומימה אנגלית של "שלגיה".
התאומות משתוקקות לראות את זה.
לדבריה, תמיד חששה מהאפשרות לפתח קריירה מוזיקלית. "זה היה מאוד מרתיע, כל העניין הזה של 'הבת של אלביס'".
האם חששת שישפטו אותך?
"עדיין, כל הזמן", היא עונה מיד. "אנשים חושבים שיותר קל לי, אבל זה קשה יותר ומופעל עלי הרבה יותר לחץ. מצפים שתוציאי מעצמך משהו שאולי יש לך ואולי לא. "במקום ובזמן אחר", היא אומרת, "כאשר קרול קינג ולינדה רונסטדט ביצעו את שיריהן בשנות השבעים, הייתי יכולה להצליח יותר בעצמי. אבל כל העניין הזה ש'את לא אבא שלך' נכנס, ואז אני לא יכולה לעשות כלום. או שאנשים מתים עלייך או שהם קוטלים אותך. זה מאוד קיצוני".
את אומרת שלא רצית להיות "שנויה במחלוקת", אבל יצא ככה. האם את מתכוונת לנישואים הרבים שלך?
"אלו היו שלבים שונים בחיי, אבל הם היו מאוד ציבוריים".
הנישואים הראשונים שלה, שהחזיקו מ-1988 עד 1994, היו לסיינטולוג והמוזיקאי דני קאוף. הם התחתנו בכנסייה סיינטולוגית בלוס אנג'לס.
מדוע הנישואים האלה כשלו?
"היינו שמן ומים ולא היה לזה סיכוי".
חשבת שהנישואים האלה יחזיקו לנצח?
"כן, ונולדו לנו שני ילדים (ריילי, 23, ובנג'מין, 20) וזה תמיד כואב. אבל הייתי מאוד צעירה. רציתי ללדת בגיל צעיר. היה לי צורך להרגיש שיש לי אחריות, הילדים הציבו בפני מטרה. אני מאוד אמהית".
ומדוע התחתנת עם מייקל ג'קסון ב-1994?
"כי התאהבתי בו", היא עונה מיד. "לא יודעת למה, דווקא היינו מאוד דומים מבחינות רבות. לא היו לנו חיים רגילים. זה נראה לי הגיוני".
הוא היה נחמד?
"מאוד".
האם ניסית בעצם להציל את ג'קסון לאחר שלא הצלחת להציל את אביך?
"אני בטוחה שהיו דברים במייקל שהזכירו לי את אבא. בהחלט אפשר לטעון שאני עדיין מחפשת דמות אב. תמיד חיפשתי. כנראה היו לאבא ולג'קסון דברים משותפים שסקרנו אותי. שניהם היו מאוד דינמיים ואייקוניים. אבא קבע עבורי את הסטנדרט בשלב מאוד מוקדם. קשה מאוד להיות בנעליו".
האם ג'קסון היה גיי?
"ממש לא. בשום פנים ואופן. לא, לא, לא, לא".
היא הייתה איתו כאשר הואשם לראשונה בהטרדה מינית של ילדים. "תמיד טענתי שזה לא משהו שהוא ניסה להסתיר בעזרתי. לא הייתי עדה לשום דבר".
האם רצית ללדת לו ילדים?
"בהתחלה כן".
הם התגרשו כעבור שנתיים, ב-1996. "קיוויתי שאלו יהיו הנישואים שיחזיקו מעמד, אבל היינו במצב מאוד מבלבל. יותר מדי אנשים התערבו בחיינו".
מותו של ג'קסון ב-2009 "היה מאוד מבלבל ומאוד מאוד כואב. מערכת היחסים בינינו הייתה משהו שהנחתי בצד. מותו החזיר את הכל באופן שלא הייתי מוכנה לו, דברים שלא התמודדתי איתם בעבר. חלק מהדברים שעברנו לעולם לא ניתן יהיה לתקן או לפתור. זה היה נורא עצוב".
היא דיברה איתו בפעם האחרונה ב-2005, אבל בילתה זמן ביחידות עם גופתו לאחר הלוויה הפרטית: "לא דבר קל". עכשיו היא קצת יותר רגועה, "אבל זה לעולם לא יכול להיעלם לגמרי". היא נותרה קרובה לאמו קתרין, שנמצאת בסכסוך משפטי בנושא המשמורת על הנכדים. "הם אנשים באמת נחמדים ומדהימים", אומרת פרסלי על הג'קסונים. "אני מאחלת להם כל טוב".
היא ובעלה השלישי ניקולס קייג' התגרשו ארבעה חודשים לאחר שהתחתנו ב-2002, ופרסלי אמרה שהם מעולם לא היו צריכים להינשא. "אנחנו עדיין מיודדים", היא אומרת. "דברים קורים, דברים קרו, החיים קורים. הוא שמח, אני שמחה. נשארנו חברים".
היא ולוקווד, שאותו פגשה בעת שהייתה נשואה לקייג', יישארו יחדיו לנצח, "אין לי בכלל ספק. אחרי שאת עוברת כל כך הרבה, את רק רוצה בן זוג שמשלים אותך ושבאמת בטוח בעצמו. לוקווד לא נרתע מהמצב שלי, הוא עבד עם נשים חזקות כמו קרלי סיימון. אנו שותפים והחברים הכי טובים. במשך תשע שנים רבנו אולי פעמיים. מעולם לא בילינו לילה בנפרד - וזה גם אומר משהו".
כשיש תאומות, "הכל כפול", אומרת פרסלי. "שמחה כפולה, דאגה כפולה, לחץ כפול, עצבים כפולים. הן יודעות מה הן רוצות. ההורות מרככת אותך. את רואה עם איזו תמימות אנו מתחילים, ואז הופכים לתוצר של כל מה שסביבנו. יש קו דק בין לרצות שהם לא ייפגעו לבין לאפשר להם להתנסות בעצמם".
בתה הבכורה, ריילי, הופכת לשחקנית ידועה. בן רוצה להיות מוזיקאי. מבין התאומות, פרסלי צופה שפינלי תהיה זמרת והארפר שחקנית. הן לומדות בבית ספר, "לא עם חבורת ילדי סלבריטאים, כפי שאני למדתי במשך תקופה מסוימת. לא כל כך הצלחתי במצב הזה. הצלחתי יותר כשהייתי רחוקה מאור הזרקורים, ושבתי לאור הזה רק כאשר הייתי מוכנה. אני רוצה שהתאומות יוכלו לקבל החלטות מושכלות ושעד אז העניינים מבחינתן יהיו הכי נורמליים שאפשר".
את רוצה עוד ילדים?
"אני כל הזמן משנה את דעתי. כרגע אני לא חושבת שהן ירצו שתשומת הלב שלנו תופנה לכל דבר אחר, אפילו לא לחתול".
באחד השירים באלבום החדש, So Long, היא כותבת: "בכנסיות, אין להן נשמה. . . הדת כל כך מושחתת ומנהלת את חיינו/ להתראות חברים/ לא יכולה לומר שאתגעגע".
האם את תוקפת את הסיינטולוגיה?
"הכתיבה היא גם מטאפורית. אנשים לוקחים דברים והולכים איתם לאן שהם רוצים. כאשר אני כותבת שיר הוא דף חלק".
האם השיר הוא בעצם התנערות מהסיינטולוגיה?
"אני מקפידה לא לדבר על דת".
האם הדת חשובה לך?
"אמונה במשהו זה תמיד חשוב מאוד".
האם הסיינטולוגיה סייעה לך?
"אני לא מדברת על דת".
את מאמינה באלוהים?
"שוב, זו שאלה שקשורה לדת".
את מאמינה במשהו גדול יותר?
"כן, אני סבורה שזה חשוב שאנשים יאמינו במה שהם רוצים להאמין כדי להפוך את חייהם לטובים יותר".
אחרי שעברה את החקירה הזו בשלום אנו עוברות למוקש נוסף - ההתבגרות. "אני בסדר, כי בעלי הרבה יותר מבוגר ממני (לוקווד בן 51 - ט"ט), פרסלי צוחקת. "אילו הוא היה הרבה יותר צעיר ממני הייתי בפאניקה".
אלביס מת בגיל 42. האם חששת שתמותי בגיל צעיר?
"בוודאי. אני חוששת כל הזמן, במיוחד משום שיש לי ילדות קטנות. אני יודעת מה זה לאבד הורה, והחשש שאאבד אותן לא נותן לי מנוח. אבל זה טבעי להורה. מכיוון שהאהבה שלך כה גדולה, אתה הופך רגיש לכאב.
"הייתי בחרדה, משום שמהצד של אמא האנשים מאריכים ימים. בצד של אבא היו בעיות בריאות, ואנשים מתו צעירים יותר. לא ידעתי מה כתוב לי בקלפים, אבל החלטתי להגביר את הסיכויים, ולכן בגיל 38 הפסקתי לעשן".
היא לא עברה ניתוחים פלסטיים, "אבל הבטתי בעצמי באחרונה וחשבתי, 'אני מתה להיפטר מאלה', להזריק משהו, אבל אי אפשר לדעת מה יקרה. לעולם לא אומר 'לעולם לא'. אני פוחדת פחד מוות לעשות משהו עם הפנים שלי. ראיתי מה קורה כשעושים את זה".
פרסלי תוציא עוד "אלבום אחד, אולי שניים. אני אוהבת מוזיקה, לכן אני עושה זאת, לא כי אני רוצה להיות כמו אבא שלי, כפי שאמרו כמה אנשים. אילו רציתי, הייתי עושה זאת מזמן ומקליטה את אחד משיריו. אנשים אומרים לי שאני משנה את חייהם דרך המוזיקה, לא בגלל הכמיהה שלי לאור הזרקורים, שמבחינתי זה לא הדבר הכי נוח בעולם".
בסופו של דבר, זו הייתה ברכה להיות הבת של אלביס, היא אומרת, גם אם זה לא נשמע מאוד משכנע. "אני לא קוטרית. לא יותר מדי אופטימיסטית, אבל גם לא עצובה. אבל לא היה שום דבר שהדריך אותי בתוך הסיטואציה. הייתי צריכה להסתדר תוך ניסוי וטעייה, ועשיתי טעויות רבות".
איך היה אביך מתייחס לבחירות בחייך?
"בוודאי היו לנו כמה עימותים, אבל אני חושבת שהוא היה מבין מאין אני באה, משום שאנחנו דומים. אמי מאוד בשליטה, מאופקת ו'אנגלית'. היא יותר טיפוס של הכל או כלום, כמוני". אולי היא הופכת דומה יותר לפריסילה? פרסלי מחייכת. "יכול להיות".
התענוג הגדול ביותר שלה באנגליה הוא הגינון. "אני מגדלת את כל הירקות האלה. תפוחי אדמה ואיך קוראים זה?. . . אה כן, צנוניות". הנה הכותרת של הסקופ ש"נשיונל אינקוויירר" פספס: "בתו של אלביס גאה בצנוניות שלה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם