רוק 40: מיקה קרני מתנערת מהתדמית הרוקיסטית
בגיל 40, עם אלבום עשירי ביד והופעה מסקרנת בפסטיבל הפסנתר, מיקה קרני מבקשת לעדכן את תדמית הרוקיסטית במאורת סיגריות. בתמורה היא מציעה גרסה מעודכנת לפמיניזם ("לנקות זה חלק מהיותי אישה") ולשמירת מצוות ("אמרתי יאללה, נדליק נרות"). ויש גם בונוס: מה אמר אלון גל בפעם הראשונה שנכנס לביתה
את זה אמרת לה?
"ברור שניסיתי להגיד, אבל אם בסביבה שממנה היא באה זה לא מקובל, היא לא תעשה את זה. וזה פתרון. היא שם בשביל לשיר. היום בתרבות הפופ עולה לפעמים לבמה זמרת ארוזה כמו בונבוניירה, אבל מה זה קשור למוזיקה? מה זה, הזמרת הזאת קוסמטיקאית או זמרת? מה היא באה למכור לנו, מייק-אפ?".
אני מבין את הרצון לתת לזמרת במה לבטא את כישרונה ולהופיע, אבל הלב נחמץ כשאני מדמיין אותה עומדת מאחור, מוסתרת ואסורה למראה, ולא משנה שהיא גזרה על עצמה. זה יכול להעביר מסר קשה לנשים בקהל.
"ארבע נשים אחרות עמדו על הבמה בגלוי ושרו, כך שאין בזה מסר לא טוב לנשים. נהפוך הוא, זה מראה על פתיחות, על איש באמונתו יחיה, ועל זה שכולנו יכולים להיות על אותה במה גם אם דעותינו שונות, ולעשות מוזיקה יחד. קיבלתי תגובות שאני עושה הדרת נשים, אבל זה לא נכון. אני עשיתי מצווה. אני הראיתי למישהי, שביקשה שלא אוותר עליה, שאני לא מוותרת עליה".
מקרה הפרגוד מזכיר כי בתחילת דרכה כינו את מיקה קרני "אשת המיסתורין". היא עצמה לא ממש הבינה למה, אבל ניחשה שאולי הסיבה לכינוי היא שלא חשפה את זהות אביו של בנה יותם, שאותו הביאה לעולם בגיל 17. מאז הלכה קרני והשילה מעל עצמה את המסתורין, תהליך ששיאו היה בהשתתפות בעונה השנייה של "מחוברות", שבה נחשפה בלי בושה.
בפרויקט החדש שלה היא שוב אפופת סוד. זה התחיל בהודעת מייל שהגיעה אליה, בעילום שם, ואליה היו מצורפים טקסטים המבוססים על "שיר השירים". "עד אז לא הכרתי את
את מתייחסת אליו כאל גבר. את יודעת שזה גבר?
"אני לא יודעת אם זה גבר או אישה. במייל שהוא שלח לי הוא כתב בלשון זכר, אבל זו יכולה להיות גם אישה. אני לא יודעת עליו או עליה כלום. לא שם, לא גיל, לא מין, שום דבר. רק שם בדוי".
לא סקרן אותך לגלות מי היוצר המסתורי?
"בהתחלה זה סקרן אותי, וכולם שאלו אותי מי זה, אבל בעצם זה לא חשוב. זה בדיוק העניין, שהתרגלנו שחייו האישיים של האמן יותר מעניינים אותנו מהאמנות שלו, ויותר מזה - האמנות שלו תלויה בעד כמה חייו האישיים מעניינים. זה אבסורד. ופה התחברתי לשירים בבום. שלושה שירים הלחנתי בתוך שבוע, שזה נורא מהר! אבל אשי - ככה הוא מכנה את עצמו - לא רצה לחשוף את עצמו. הוא מעין סופר צללים".
מה חיבר אותך לשיר השירים?
"משהו בשפה התנ"כית לקח אותי מוזיקלית למחוזות אחרים. לאנשים זרים העברית התנ"כית נשמעת כמו אפריקאית ולא כמו עברית, אבל לי היה חיבור רגשי חזק לטקסט. עד לאלבום הזה תמיד שרתי נורא נוח, ופתאום הלחנתי שירים עם מנעד עצום, מצלילים מאוד נמוכים לצלילים מאוד גבוהים. אני זוכרת שבאתי למורה שלי לפיתוח קול, רחל הוכמן, ואמרתי לה: אין לי מושג איך אני הולכת לשיר שירים בגובה הזה? זה קשה לי. הבנתי שהלחנתי את זה כך בגלל משהו רגשי. זו נקודת מבט מאוד נשית. זה עוסק בין היתר בהחפצת גוף האישה. בעולם המודרני האישה הפכה לחפץ. אבל שלא תטעה, אני ממש לא אישה פמיניסטית. ממש לא".
למה את לא פמיניסטית?
"אני לא פמיניסטית כי אני חושבת שהפמיניזם פספס המון דברים מדהימים, שיש רק לנשים, שזה בטבע הנשי שלהן. חלק מזה הוא החיבור של האישה לבית שלה ולילדים שלה. זה דבר שיש לאישה בטבע שלה ויש פחות לגבר. לאישה יש עולם פנימי עצום, היא יכולה להיות עם עצמה ולא תצטרך כלום. הגבר חייב לצאת החוצה ולהתחכך עם העולם החיצון. ככה הטבע עשה אותם. המון חברות שלי נדהמות לגלות שאני אופה ומבשלת, ושחשוב לי לנקות ולסדר את הבית שלי ולא להסתמך על עוזרת. אני אוהבת את הדברים האלה, אני חושבת שזה חלק מהיותי אישה, וזה עושה לי טוב. אם אני אדרוש שוויון ביני לבינך זה יוריד אותי. למה שאני ארצה להיות שווה לגבר אם אני מרגישה שיש לי הרבה יותר? אני משפיעה על חברותי והרבה מהן פתאום פיטרו את העוזרת או לוקחות אותה רק פעם בשבועיים. אם את לא בקשר עם הבית שלך אלא רק בעבודה, את מתנתקת מאיזה שורש".
מיקה קרני התחברה לא רק לעבודות הבית אלא גם לעבודות השם, כפי שלמדו צופי "מחוברות". הקיבוצניקית לשעבר ששרה פעם "נישקתי בחורה", עברה לנשק את ספר תורה. כיום היא מדליקה נרות שבת, מתפללת עם בנותיה, לומדת תורה, הקימה מקהלות גוספל לנשים דתיות, מלמדת בבית הספר הדתי למוזיקה "מזמור" וכותבת טור אישי ב"מקור ראשון". בחוברת האלבום החדש קרני כותבת: "תודה לאל שנתן לי את הזכות הגדולה להיות אמא ומוזיקאית".
"ההתחברות שלי לתרבות היהודית ולמסורת היהודית באה לי נורא טבעי, כי סבא שלי, יהודה קרני ז"ל, בא מבית דתי מליטא", היא מספרת. הוא היה ממקימי קיבוץ רמת השופט, קיבוץ שמו"צי, שזה הכי ציונים ואנטי דת. סבא ניהל אורח חיים דתי בקיבוץ בסתר כל השנים. ידענו שסבא שלי הוא אולי הבנאדם היחידי בקיבוץ שצם ביום כיפור, לא נוסע בשבת ומניח תפילין כל יום. הוא הבין שאתה לא צריך לנטוש את הרעיונות הישנים בשביל החדשים, בזמן שהאחרים טעו לחשוב שבשביל לבנות משהו חדש צריך להרוס את הישן".
קרני התחילה להדליק נרות בתקופה שבה היה נתק ארוך בינה לבין בנה יותם. "מישהי ניגשה אלי במכולת של אמירים ונתנה לי נרות", היא אומרת, "אז אמרתי יאללה, נדליק נרות. ומאז זאת נהייתה פינה שבועית שהיה לי מאוד נעים בה. את גם מסתכלת על מה שהיה לך, וגם מודה ומבקשת. חייתי באמירים 11 שנה, במקום שכולם אומרים איזה מדהים הוא, אבל את כל כך חיה את החיים, שאת צריכה להכריח את עצמך להרים את הראש ולהסתכל על ההר בשביל לזכור שיש שם הר. להדליק נרות זאת הנקודה שלקחתי לעצור, כמו רוטינה שבנאדם צריך אותה".
האם התקרבת לשבת גם בגלל ההתרחקות מבנך? זה מצב לא פשוט.
"אני אף פעם לא במצב פשוט. נכון, הייתי אז במצב קצת יותר רגשי. אבל בחיים אין שבוע פשוט, ואין בנאדם שהחיים שלו הם לא טלנובלה. אולי יש אנשים שיודעים לטשטש את זה יותר טוב, אבל כולנו מורכבים מאותו דבר. תמיד יש לי קושי, נפשי, כלכלי או בריאותי. אף פעם לא עובר עלי שבוע שאני אומרת, סחתיין, היה לי שבוע מושלם. אבל נכון שלפעמים החיים מעמידים אותך במקום. יכול להיות שהייתי מאוד מלאה בעצמי לפני זה. הנתק מיותם, העובדה שחטפתי בומבה, העמידו אותי במקום חלש ויכולתי להיפתח לעוד דברים חוץ מלהיות מלאה בעצמי".
בנוסף ליותם בן ה-23, לקרני יש עוד שלוש בנות מבן זוגה מיקי שביב, המבוגר ממנה ב-20 שנה - יסמין (14), עמליה (9) ותכלת (5). "אני אמא טוטאלית", היא אומרת. "אני כל כך נהנית להיות עם הילדים שלי, גם כשהם גדלים, ובכל המצבים. יש לי ילדים מגיל 5 עד 23, ועם כל אחד מהם אני נהנית מהשלב שבו הוא נמצא. עם הקטנים, שאני משחקת איתם בקופת חולים או בנק, זה שעות של חסד שבהן אני בעולם הילדים. ועם הגדול שלי, כשאני רואה הופעה או מדברים על החיים, זה מדהים. אני חרדתית אבל מאוד התמתנתי. פעם לא יכולתי לטוס לארץ אחרת, אפילו לא לנופש. שנים לא טסתי, כי לא יכולתי לחשוב שאני במדינה אחרת מהילדים שלי ואם יקרה משהו ייקח זמן עד שאני אגיע. ופתאום התחלתי קצת להרגיע את העניינים האלה. זה בא גם ממחלת שליטה, ממחשבה שרק אם אני בסביבה אז הכל יהיה בסדר. זה לא ככה. מאוד השתפרתי בזה".
כבר זמן רב שאין בין מיקה קרני לבנה נתק נפשי, אבל יש מרחק פיזי - יותם מתגורר כעת בברלין, לומד מוזיקה. "איזה כיף, היום הבן שלי בא מברלין אחרי שלא ראיתי אותו שלושה חודשים", היא אומרת בהתרגשות, "אני מתה שהוא יחזור לארץ, והוא אומר לי, אבל בברלין אני רגוע. אין מה לעשות, כיף לו שם. מצער אותי שהוא לא פה, הייתי רוצה שתהיה לו אותה נוחות פה. אבל אנחנו אזרחים גרמנים אז יש לו שם המון הטבות, ונוח לו וקל לו לחיות שם. כשביקרתי אותו שם עם הבת הגדולה שלי, לא יכולתי לא לחשוב על השואה. כל הזמן הצעתי, בואו נלך למוזיאון היהודי, והם לא הבינו מה עובר עלי. אבל לא יכולתי לא לחשוב על זה".
מאז יצא אלבום הבכורה שלה לפני 15 שנה קרני הפכה לאחת הזמרת הגדולות בישראל. היא חתומה על להיטים רבים, בהם "מיטשל", "כל קיץ", "נישקתי בחורה", "אלול בעין כרם", "מגדלור" וגרסת כיסוי לשיר "אצלי הכל בסדר" שביצעה במקור ג'וזי כץ. קרני נעה בין סגנונות מוזיקליים מגוונים, החל משירים מלודיים ועד למוזיקה אלקטרונית, ונודעת בדרכה המוזיקלית העצמאית. את אלבומה החדש, העשירי במספר, "קול דודי" (הפיק אורי וינוקור), היא יצרה לראשונה במסגרת של אנסמבל. קרני הלחינה את פסוקי האהבה של שלמה המלך בפשטות כובשת. שילוב של פולק, פופ ואתני ואלמנטים ים תיכוניים, בהם נגינה מופלאה של יהודה קיסר.
במוצאי שבת הבאה, 10 בנובמבר, תתקיים במסגרת פסטיבל הפסנתר בתל אביב הופעה מיוחדת של "קול דודי" במרכז סוזן דלל, שם יארחו קרני ולהקתה את ארנון צדוק למסכת "שיר השירים", כשאת סיפור המסגרת לשירי האלבום מספר צדוק. "בהופעת ההשקה של הפרויקט לפני כחצי שנה, בעלי מיקי ישב ובכה מרוב התרגשות כל ההופעה, כי הוא כל כך הרבה שנים לא ראה אותי על במה", היא מספרת. "הוא הופיע איתי על במה במשך 15 שנה, ולכן לא ראה אותי על הבמה מצד הקהל כל השנים האלה. הפעם, לראשונה, הוצאתי אלבום שמיקי לא מעורב בו כלל".
לפעמים נדמה שהפנייה של זמרים ישראלים לפיוטים ושירי דת נובעת משיקולים מסחריים. זה אופנתי מאוד, יש לזה קהל שבוי, מימון על ידי גופים כמו בית הלל ועוד ועוד.
"אני ממש לא פועלת מהמקום הזה. בכלל, אני לא מכוונת ביצירה שלי לקהל יעד מסוים. לכן לא נשארתי בהליקון, כי אני רוצה לעשות את הדבר שלי בלי לחשוב כמה אנשים יקנו אותו. אני ממש גרועה בשיווק, ואני גאה להיות גרועה בזה, כי זה לא התפקיד שלי. כי מי שמתעסק בשיווק, זה נוגס לו באמנות. כשהנפש של האמן מתחילה להתעסק בשיווק, זה גורר את הנפש האמנותית למטה. המוזיקה באה ממאוויים מאוד עמוקים שלי. אני לא אשת עסקים".
איך זה מסתדר, להיות גרועה בשיווק ולבחור בדרך עצמאית, מנותקת מחברת תקליטים?
"הדרך העצמאית היא היחידה הנכונה, זה בטוח. אם אתה חתום בחברת תקליטים, שמנהלים אותה אנשים שהאינטרס שלהם שיווקי, זה הרבה פעמים מתנגש עם הצורך האמנותי שלך, וזה בעייתי. אני לא יכולה שמישהו יישב מולי ויגיד לי 'את השיר הזה אני ממש לא אוהב'. לא יכולה. בעבר חשבתי שלהיות עצמאית זה יותר משתלם כלכלית, היום אני לא יודעת. אני משקיעה בזה המון, עובדת במקהלות ומלמדת כי אני רוצה להיות מסוגלת להשקיע בעצמי, אני חברת התקליטים של עצמי. אבל החופש האמנותי הוא רווח עצום. אני לא יכולה בלי זה".
בנוסף להוצאת אלבום עשירי, חגגה באחרונה קרני מספר עגול נוסף: יום הולדת 40. "יש איזו התבהרות בגיל הזה, הרבה התחברות לעצמי", היא אומרת. "אני עדיין מרגישה נערה, אבל גם מרגישה שעברתי דרך. כל האנשים שעובדים איתי צעירים ממני בהמון שנים. כולם בני 20 ומשהו, בגיל של הבן שלי. הכי בוגר בן 30. זה גורם לי להרגיש יותר צעירה, וזה מאוד מפרה. יש בזה משהו בתולי כזה. כמו שהנטורופת הגורו שלי אומר תמיד כשאני בתקופות ירודות פיזית: 'תאכלי נבטים, זה כמו לאכול תינוקות'. לאכול דבר שרק פרצו ממנו חיים".
הקהל מחפש את השירים של מיקה קרני הצעירה, או שיש לו סבלנות גם לחומרים חדשים, אולי מורכבים יותר?
"פעם הייתי מסרבת לשיר את השיר 'מיטשל' בהופעות. נורא העליב אותי שאנשים באים להופעה רק בשביל לשמוע את 'מיטשל'. היו הופעות שלא שרתי את זה בכלל. הייתה פעם הופעה ביום הסטודנט בבאר שבע, זה היה כשמיקי ואני רק הכרנו. הוא בישל לנו קפה על הבמה בצד, זה היה הקטע. אביתר בנאי היה חבר נורא טוב שלי ובא לראות את ההופעה. לא עשיתי את 'מיטשל', הקהל ממש חיכה ל'מיטשל', ואני ירדתי מהבמה. ואני זוכרת שמיקי ואביתר אמרו לי, 'את לא יכולה לא לעשות את זה. תעשי את זה, וזהו'. אבל אני לא, לא, לא רציתי. רק בסוף הסכמתי לשיר את זה. היו הופעות שלא הסכמתי לשיר את 'מיטשל', ואז אנשים התבאסו והתאכזבו. ואז הם התלוננו לאמרגנית ששלחה אותי להופיע, ואמרו שהייתה הופעה נוראית.
"מה שאני מנסה להגיד זה שכבר מההתחלה ידעתי שאני לא מוכנה להיות מסוג האמנים, שאני רואה לצערי הרבה, שעושה הרבה שנים הופעות של מיטב הלהיטים. אני חושבת שזה לא מגניב אמנותית ולא מגניב בשבילם נשמתית. זה פשוט לעשות את אותו דבר שנים. ואם במקרה נכנס שיר לגלגלצ, אז הם מוסיפים גם אותו להופעה, וואו. לדעתי מה שצריך לקרות זה שאם עשיתם אלבום חדש, תופיעו עם האלבום החדש. ובהדרן תעשה שלושה שירים מוכרים שלך. בחו"ל זה נורא מקובל. מבוב דילן ועד רדיוהד וקולדפליי לא עושים הופעות של מיטב להיטיהם אלא מבצעים את האלבום האחרון שלהם ובסוף כמה להיטים. בארץ לא נותנים לך לזוז מילימטר. שמו אותך על מדף. לא שמו, מסמרו אותך למדף! ואל תזוז לנו מפה. זה נראה לי נורא משמים ואני לא מוכנה להיתקע שם".
קרני אומרת שהיא לא חושבת שיווקית. ובכל זאת השתתפה בעונה השנייה של "מחוברות", שאותה צילמה לאחר שעברה מהגליל למרכז הארץ. בשיחתנו הראשונה אני מתנצל בפניה שלא צפיתי ב"מחוברות", והיא משיבה מיד: "אל תתנצל, זה לזכותך. גם אני לא ראיתי את עצמי ב 'מחוברות'. כלומר, ראיתי רק חלקים שהראו לנו במפגשים תוך כדי העשייה. אפילו לא היה לי את הערוץ שבו שודרה התוכנית. אנשים שיושבים וצופים בחיים של אנשים אחרים, זה מעלה סימני שאלה לגביהם. למי יש זמן לשבת ולראות חיים של אחרים? לי אין זמן. היום אין לי טלוויזיה, וגם כשהייתה לי העדפתי לא לראות דברים כאלה אלא סרט טבע".
אז למה בעצם השתתפת בתוכנית?
"אל"ף, לא הכרתי את הפורמט הזה בכלל. ואז המלהקת שלחה אותי לראות את זה באינטרנט. אהבתי את אייל שני ומירי חנוך. ועניין אותי הפורמט הזה, כי הסבירו לי שהוא התחיל מאיזו שיטת טיפול של פסיכולוג הולנדי".
מדהים איך יוצרי הריאליטי מצליחים לארוז כל קשקוש ב"ניסוי חברתי הולנדי".
"אז אני תמימה, ואני גאה בזה. שאלתי את כל בני הבית, חשבנו קצת, חשבנו שיש לנו חיים שמראים בהם דברים יפים, ואני גאה בהם".
השתתפות בתוכנית ריאליטי היא לא הדבר היחיד שקרני ניסתה בזמן האחרון בפעם הראשונה: באוגוסט הופיעה לראשונה בחייה מחוץ לגבולות המדינה, בפסטיבל "לימוד" באנגליה. בחודשים הקרובים תצא עם האנסמבל לשלושה סיבובי הופעות בארצות הברית. בניגוד לאמנים ישראלים רבים אחרים שמתרכזים בהופעות בפני קהילות יהודיות בחו"ל, קרני תופיע בפני קהילות מקומיות ולא יהודיות. זאת אף על פי שעברית תנ"כית עדיין אינה השפה הנפוצה ביותר באמריקה. "המטרה שלי היא להביא את העברית העתיקה לכל מקום", היא אומרת.
בכלל, קרני עם הפנים לחו"ל: באחרונה נסעה ליריד וומאקס, שהתקיים השנה ביוון, המכה של אנשי תעשיית מוזיקת העולם, כדי לנסות לקדם את פרויקט "קול דודי". "ראיתי שם להקה איראנית שאתה לא מבין! אחת ההופעות הטובות שראיתי בחיי. עומדים לך גברים ורוקדים לך כמו נשים, ריקודי בטן, מנגנים על איזה כלי עשוי עור של עז, חינניים להפליא, נטולי אגו. אחר כך ניגשנו אל חברי הלהקה, ואמרתי לסולן שאני מישראל ושרה שירים מהתנ"ך. בסוף החלפנו אלבומים. כשזה מגיע למוזיקה אין גבולות, דתות ומחסומים. חזרתי מלאת השראה".
את שונה מאוד מהתדמית שנוצרה לך.
"לפעמים התדמית שנוצרה לי מעוררת גיחוך. תמיד חושבים שאני רוקיסטית שהבית שלה מטונף והכל מלא בבדלי סיגריות. אני זוכרת שאלון גל, שהוא חבר נורא טוב שלי, בא פעם לבית שלי באמירים והיה בהלם. אמרתי לו: מה חשבת, שאני גרה באיזו מאורה? מצחיק אותי שחושבים שמיקה מסתובבת עם אופנוע ומעיל עור. במראה שלי אני נערית, אבל זה לא משחק אצלי תפקיד כבר. פעם זה באמת היה אישיו מאוד גדול, כי הייתי מסובכת מול אנשים שרצו לשווק אותי. הייתי מאוד בדרך להיות שבויה של הקהל, אבל למזלי ניצלתי. להיות שבוי של הקהל נראה לי העונש הכי גדול".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם