הזירה הלשונית: מירי רגב לא גנבה
נכון שהמילה "גנבה" היא תקנית, אבל לא מקובלת. איזה צורות למילה "גנבת" כן קיימות? וגם: מה הכוונה ב"אשכנזי ביך ביך"?
כמה מעמיתי אנשי הלשון נחלצו לעזרת מירי רגב כדי להכשיר את השימוש שלה במילה "גַנָּבָה" בפאנל המפורסם, שזכה השבוע לשדרוג ב"ארץ נהדרת". הטענה שלהם היא שמדובר באפשרות דקדוקית לגיטימית, שהרי צורת הנקבה העברית יכולה להסתיים בה' ובת' לסירוגין. אני יכול להוסיף על כך שצורות נקבה במשקל גַנָּבָה אכן קיימות בעברית דוגמת מַכָּרָה, רַוָּקָה ואַוָּזָה.
למעלה מזה, בראשית
מה שחשוב וידוע הוא שהצורה התקנית והמקובלת היחידה הנהוגה היום, כמו ברוב מילות העיסוק והמקצוע, היא גַנֶּבֶת, כמו צַיֶּרֶת, פַּסֶּלֶת, זַמֶּרֶת, כַּתֶּבֶת וגַנֶּנֶת. מילון בן יהודה מביא לצד גַנֶּבֶת המופיעה בספרות ימי הביניים צורות נוספות: גַנָּבִית מן המדרש, הקרובה לצורות הנהוגות היום כמו נגנית, זבנית, סַפָּרית ועוד, וכן הצורה הנדירה גַנַבְתָּה.
הצורה גנבה (לא מנוקדת, כמובן) מופיעה פעם אחת בגירסת כתב יד של אחד המדרשים, ואינה מלמדת על שימוש בה, שכן כתבי יד נתונים לאין ספור שינויים מקריים. מכל מקום, גם גנבית וגנבתה הן צורות עתיקות שאינן בשימוש, וכמובן שגם למילה גַנָּבָה אין קיום בעברית, לכל היותר אפשר לשמוע אותה בשפת ילדים, ולסלוח.
גַנָּבָה אינה מופיעה במילון כלשהו, היא לא זכתה לתו תקן או להסכמה של דוברי השפה, היא מזוהה באופן בלעדי ומובהק עם המשלב הנמוך של העברית. כאשר חברת כנסת משתמשת בה בפומבי היא משתמשת בביטוי ילדותי ועילג, והתגובות הגורפות הסולדות מהשימוש הזה מעידות על כבוד ואהבה של הציבור לעברית. מירי רגב התנצלה על הביטוי, וטוב עשתה. חבל שהיה מי שמשך אותה לחזור בה.
הרב עובדיה יוסף שלף מהארכיון הירושלמי כינו לעג עתיק כנגד האשכנזים: "אשכנזי ביך ביך". הכינוי הוא חלק משיר: "אשכנזי ביך ביך, למה באת לך לך", והוא מתייחס למאבק שליטה דתי בירושלים עוד מהמאה ה-19.
הביטוי הזה נקשר לעוד ביטוי כנגד אשכנזים צפונים שנולד בתקופת המחאה החברתית והשתרבב גם הוא למערכת הבחירות: "מעשני הנרגילות", או כביטוי שלם "מעשני הנרגילות ואוכלי הסושי", היפוך מעניין של מעמדה של הנרגילה, הנחשבת דווקא סימן היכר לתרבות מזרחית. האשכנזים הם כבר מזה שנות דור הקבוצה האתנית היחידה שמותר לגדף אותה בכינויים אתניים בלי להיות מוזמנים לערכאות: בעבר ווּסווּסים ואשכֶּנְתוזים, היום צהובים, ורודים, פרידמנים, וסתם "אשכנזים".
הדיון על הוויבערס והז'לוב בעקבות דברי ליברמן על ראשות מפלגות המרכז-שמאל הוליד תגובות רבות. ז'לוב, כפי שנכתב, פירושו בסלנג הישראלי בריון גס רוח, ומקורו ביידיש וברוסית. עופר רוזנברג כותב באותו עניין: "דיברתי כבר עם כמה רוסים ואוקראינים ולטענתם בשפות אלו משמעות המילה היא קמצן".
אז למען הסר ספק כמה אזכורים ממילונים, בעזרת ד"ר יוסף גורי. במילון שפת הדיבור הרוסית (רוסקי ז'רגון) משנת 2008, ז'לוב פירושו "אדם בעל כוח רב". במיליון הרוסי-עברי של פרולוג משנת 2005 ז'לוב הוא גברתן. במילון היידיש של מרדכי צאנין ז'לוב (נכתב זשלאב) הוא בור ועם הארץ. אז מהיכן נולד הקמצן? ככל הנראה השיבוש הוא דווקא כאן. קמצן בשפת הדיבור הרוסית הוא זְ'מוֹט. דומה, אבל שונה.
ולגבי הנשים, כמה קוראים העירו בצדק שצורת הריבוי ביידיש אינה וייבערס כפי שאמר ליברמן אלא וייבער. אפשר לראות כאן תופעה רווחת בסלנג העברי של ריבוי כפול.
לגבי המילה פוסטמה כותבת עפרה: "בשנת 1997 הייתי בפולין במסע שורשים. לאורך הדרך היו הרבה מבני תעשיה ועליהם שלטים pusta. שאלתי את אבי גיסתי מה הפירוש והוא אמר לי ריק, פנוי. לשאלתי האם מכאן נגזרה המילה פוסטמה לבחורה טפשה וריקנית – הוא אישר זאת".
תודה לאבי גיסתה של עפרה. פוּסט ופוּסטָה פירושן אכן ריק או ריקה, ומכאן המילים בסלנג העברי פוּשט וגם פושטק, שמקורו במילה הפולנית pustak, בטלן וריקא. אין לאלה קשר למילה בלדינו פּוֹסְטֶמָה, שפירושה פצע מוגלתי, ובהשאלה בלדינו, נודניק, וגם אדם מאוס ומכביד. המשמעות המושאלת היא זו שנדדה לסלנג הישראלי.
שירי הצנחנים מולידים גירסאות ישנות-חדשות. אבי סירקיס חוזר לפברואר 1969, ומוסיף שיר צנחנים מאותה תקופה על פי המנגינה הידועה "קה סרה סרה": "כשהייתי מעל הטי/ קרה לי משהו זוועתי/ זה שמעליי/ צנח על כתפיי/ וככה אמר אליי:/ כוס אמק המצנח/ על הפאטה שלא ייפתח/ יהיה מה שיהיה/ אמבולנס מחכה". אבי מוסיף הסבר: ה"טי" הוא סימון בצורת האות T על הקרקע לסימון מיקום הנחיתה.
אבי מוסיף שיר צנחנים נוסף, בהמשך לריב הנצחי בין גדוד 890 הוותיק וגדוד 202 הצעיר: "הייתי מ"מ, הייתי מ"מ/ מ"מ במאתיים ושתיים/ זרקתי רימון, נכנסתי ראשון/ עכשיו אני עף בשמיים". ההסבר: בתרגיל לש"ב (לוחמה בשטח בנוי) זורקים רימון למבנה ומסתערים פנימה מיד עם הפיצוץ. המתלהבים עלולים להיכנס לפני הפיצוץ, והתוצאה עגומה.
מחברת הספר "הכל זריז" שצוטט במדור הקודם היא שרי שביט, ולא כפי שנכתב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם