מעדן פירות יערה: השחקנית יערה פלציג חוצה באדום
תמצית כל הטוב של 2012 סימנה לעצמה כמה קווים אדומים שלא תעבור כדי לקבל תפקיד נחשק. היא חצתה אותם אחד אחד
כשבוחנים את הקריירה הקולנועית הקצרה אך הדי מרשימה שלה לא קשה להעריך שהיא שחקנית טוטאלית, למרות שהיא טוענת שאינה "חופרת" בעצמה כדי לאתר חוויה כואבת שתעזור בגילום הדמות המבוקשת.
ובכל זאת, לא כל שחקנית תסכים לגלח את שער ראשה הבלונדי המתולתל כדי לגלם נערה חולת סרטן בסרט "בין השמשות" של אלון זינגמן, או להצטלם בעירום מלא כדי להיכנס לדמותה של שירה האנרכיסטית בסרט "השוטר" של נדב לפיד, או להיות צלע בשלישייה רומנטית ולהתנשק עם רומי אבולעפיה ב"לא בתל אביב".
לנוכח הרפרטואר הזה קל מאוד לשייך את פלציג לזן שממנו קורצו, למשל, הכוכבת שרליז ת'רון, שהתעבתה והתכערה לטובת תפקיד הזונה-רוצחתסדרתית איילין וורנוס ב"מונסטר", או לכוכב-על דוגמת רוברט דה נירו, שהוסיף לעצמו עשרות קילוגרמים כדי להתאים לפאזת חייו שלאחר הזירה של המתאגרף במשקל בינוני ג'ייק למוטה ב"השור הזועם"; שתי דוגמאות מכוננות וידועות למטמורפוזה ששחקנים עושים כדי להתאים לדמות.
אבל פלציג לא מיישרת קו עם המודל הזה של שחקנית שלא עושה חשבון לכלום, ומדווחת שחלק מהאקטים האלה היו בעייתיים עבורה וכמעט עלו לה בבריאות.
היה לך קשה לעשות קרחת?
"אני יודעת ששחקן צריך להיות מוכן לעשות כמעט הכל למען תפקיד, אבל חששתי מזה נורא. כיערה, ביומיום התל אביבי שלה, פחדתי כמו ילדה קטנה, כמו לאבד את כל מה שיש לי. בעת אקט גזיזת השיער בכיתי וגם צחקתי. בדיעבד אני מרגישה שזה פתח אצלי דברים אחר כך, זה שחרר אותי. כשאני חושבת מדוע פחדתי, אני מבינה שזה היה פחד מאוד ילדותי. הקרחת היתה מסע התבגרות בעיניי.
"אין ספק שזה עזר לי להיכנס לדמות. תמיד היה לי קשה לראות חולי סרטן שהולכים בלי כובע או מטפחת, ובסרט היא הולכת דווקא ככה, שיראו! זה היה חזק נורא עבורי. בעבודה על הסרט הסתובבתי בבתי חולים, ישבתי בחדרי המתנה ודיברתי עם חולים. לפני כן לא היה קשר עם חולה סרטן.
"גם לא ממש הייתי בבתי חולים. הייתי חייבת לחוות את הריח של המקום הזה, ואת השעמום שם, שזה מה שבעיקר חשתי. במחלקת הילדים, כך הרגשתי, מחפשים מה לעשות כל הזמן. התחושה החזקה ביותר שקיבלתי מהם היא של שעמום, והרצון לחיים. או למוות".
ואיך שכנע אותך נדב לפיד להתפשט ב"השוטר"?
"כל כך פחדתי מהעירום הזה שלא העזתי לדבר איתו על זה עד כמעט שבוע וחצי לפני הצילומים. גם הוא לא דיבר איתי על העניין. בסוף יצא שנפגשנו וניסיתי להתווכח איתו, אמרתי לו 'בוא נוותר על זה, לא צריך את זה'. אבל הוא הצדיק את העניין, ושכנע אותי.
"הוא הסביר שהחוזק של הסצנה, ואני מסכימה איתו, זה הניגוד בין הדמות של שירה בעירום, שהיא כל כך פתוחה וחשופה, לבין האופי שלה, כפי שהוא משתקף בסצנה הזו, כבחורה סגורה וקרה. אם הוא היה אומר לי שכאנרכיסטית העירום הזה מבטא עוד הליכה שלה נגד המוסכמות - זה לא היה מספק אותי. זו למעשה היתה הפרשנות שלי, שלא הספיקה כדי שאתפשט".
הסרט הזה השפיע עלייך?
"הוא פתח אצלי את צ'אקרות המעורבות החברתית. זה אמנם לא רק בגללו - זה גם הגיל, המעבר לגור לבד - אבל לסרט היתה חשיבות רבה בתהליך. בחזרות לסרט נסענו פעמיים לבילעין, להפגנות נגד הגדר שמתקיימות שם כל יום שישי כבר שבע שנים. זה לא ייאמן. זה משהו שנחשפתי אליו והשפיע על דעותיי. בסרט אני מסכימה כמעט עם הכל, פרט לאלימות.
"עד לסרט, ולכל מה שכרוך בו, לא הרגשתי את זה על בשרי, ומאז אני הרבה יותר מעורבת ופעילה. זה נהיה ממש חלק נכבד מהחיים שלי".
יש קווים אדומים שלא תעברי?
"חשבתי שקרחת זה קו אדום, וזה לא. חשבתי שעירום זה קו אדום, וזה לא. כרגע נראה לי שלהשמין בטירוף בשביל תפקיד זה קו אדום. אבל כנראה שלא, אם זה יהיה תפקיד טוב. זה בעיקר מפחיד אותי, כי זה מסוכן. אני מגלה שיש לי קווים אדומים, אבל אני חוצה אותם. אני כנראה יותר דינמית בסיפור הזה".
הסיפור של פלציג מתחיל בירושלים. סבה, סבתה ואביה היו אמנים חובבי ארכיאולוגיה, שחפרו וגילו מבנה
בגיל 6 עברה לתל אביב, אבל היא מקפידה לחזור לבית ההוא שוב ושוב: "זה פשוט מקום אחר - האוויר אחר והריח אחר. זה גם מקום נורא מבודד, בלי שכנים, פרט למנזר מאחור וישיבה ליד. אין מכולת, אין שום דבר שיש בסביבת בתים בדרך כלל. כל פעם שבא לי לנסוע לאנשהו, אז זה לשם".
אבל הבית בירושלים הוא געגוע. אישיותה עוצבה בתל אביב, שאליה עברה עם אמה, פסיכולוגית במקצועה, לאחר שהוריה התגרשו. יש לה שתי אחיות גדולות ממנה, הבכורה מעצבת גרפית והשנייה שחקנית אף היא, בניו יורק.
כשניסיתי לתאם איתה פגישה, הציעה פלציג את לב העיר, אזור מגוריה, אך לא התעקשה ואמרה שתהיה מוכנה להגיע לכל מקום. גם לנאות אפקה? שאלתי. לא, השיבה, רק עד גשר הירקון.
דבריה אמנם נאמרו מסיבות פרקטיות - היא רוכבת על אופניים, ולדווש ממרכז העיר עד לשכונות עבר הירקון זו משימה לא פשוטה - אבל הגדרת הגבול הצפוני שלה בעיר גם מעידה על הלוקאל פטריוטיזם הבלתי מעורער לתל אביב סיטי. "תל אביב זה הכל", היא אומרת. אני אוהבת לצאת ממנה, אבל רק כדי לחזור אליה, מתוך האהבה הזאת לעיר ולסביבה ולבית".
היא חולקת דירה שכורה עם החבר שלה, אריאל יסאייה, לשעבר אמן רגאיי לענפיו, דאנסהול, ניו רוטס וכו', איש הרכב סאונד סיסטם שהיה מנגן, מתקלט ועורך ליינים של מסיבות. כיום הוא עובד במסעדת הרברט סמואל. "נמאס לו מחיי הלילה", מסבירה פלציג, "והוא לא מצטער על זה לרגע". היא מתחזקת איתו יחסים יציבים כבר שלוש שנים וחצי, שאותם היא מתארת כאידיליים.
היא נהנית לבשר שהאקטים החשופים והאינטימיים שלה בסרטים לא מעוררים אצלו ולו שמץ של קנאה. "הוא הבן אדם הכי מפרגן שיש, וזה בא לו בטבעיות". אידיליה, כבר אמרנו?
את השירות הצבאי שלה המירה פלציג בשירות לאומי. "רציתי להיות בתיאטרון צה"ל, אבל לא התקבלתי", היא מספרת. "הייתי מספר שמונה בתור, אבל לקחו רק שבעה, ושברו לי את הלב. כשלא התקבלתי הבנתי שצבא רגיל זה לא הדרך שלי. היו לי חברות שבאותו זמן היו בצבא, והרגשתי שהן לא עושות כלום. ואני עשיתי. המון. נהניתי או לא? זו כבר שאלה אחרת".
פאזת השירות הלאומי, שבמהלכו התנדבה במעון לנערות במצוקה בבת ים, הותירה בה חותם עמוק. "זו היתה חוויה קשה", היא מספרת. "לבנות שם היו סיפורים אישיים קורעים - אחת שאביה מת ממנת יתר של סמים, אחרת מבית שבו האמא לא מתפקדת. חלק שיתפו בסיפורים שלהן וחלק לא. באחד הימים כמה בנות גנבו מחדד מהמשרד שלנו ושחררו את הבורג כדי להוציא את הסכין ולחתוך את עצמן. הן רצו שנתפוס אותן. הן בחנו את הגבולות שלנו כל הזמן.
"שמרתי על קשר עם מישהי משם, ופתאום גיליתי שהיא עברה לגור בסביבה שלי. כשהייתי שם היתה הרגשה של חוסר אונים, שאני עושה, אבל שום דבר לא משתנה. אבל אחר כך, כשעבר זמן, לפחות עם זו שאני בקשר, אני רואה התקדמות, אטית אבל עקבית. אז אני קולטת שבכל זאת תרמתי משהו. יותר מאשר להיות פקידה של מג"ד, כנראה".
בימים אלה מופיעה פלציג, אינטליגנטית, מיניאטורית במידותיה ובעלת לוק מיוחד ואטרקטיבי, ב"לא בתל אביב" - אחד מאותם סרטי פרינג' עצמאיים ונועזים שנעשים כאן בהרבה התלהבות ומעט כסף. עלילת סרט הביכורים של נוני גפן, שגם מככב בו, מתרחשת בעיירה בפרובינציה. מיכה (גפן) הוא מורה בבית ספר תיכון שמפוטר מעבודתו ובתגובה חוטף באיומי אקדח את אחת מתלמידותיו, אנה (פלציג).
היא לא ממש מתנגדת, אפילו נהנית מהסטטוס החדש שלה כבת ערובה של המורה שלה, ואף מסייעת לו, לבקשתו, לחדש את הקשר עם אהובת נעוריו, נוני (רומי אבולעפיה). השלושה יוצאים למסע סהרורי, שיכלול חוויות רומנטיות ומפגשים עם עפר שכטר (טל פרידמן), אחיה השחקן-סלב של נוני, חבורת פמיניסטיות הדולקת אחריו וזמר, קרימינל לשעבר. וגם המשטרה כמובן מחפשת בקדחתנות אחר השלושה.
איך הגעת לסרט הזה?
"לגמרי בדרך הרגילה. נוני ראה אותי באיזה אודישן ששנינו הגענו אליו כשחקנים, ואמר לי: 'אני עושה סרט, אני רוצה להזמין אותך לאודישן'. באתי, ומהר מאוד התחברנו. ממש נדלקתי על התסריט, על נוני כבמאי ועל הייחודיות של הסיפור. אמרתי, 'וואו, זה משהו אחר לגמרי. אני עושה את זה, לא משנה מה'".
מה כל כך קסם לך?
"זה שהוא לא היה לי ברור, שקראתי אותו ולא הבנתי איך בדיוק זה הולך להיראות ומה הנרטיב. חשבתי לעצמי שזה יכול להיות הצלחה מטורפת או נפילה מטורפת, אבל מה שברור הוא שזו תהיה חוויה יוצאת דופן. זה שלא היה כסף לא היה מבחינתי מכשול, אבל בהחלט חבל שאין תקציבים לסרטים כאלה".
ואיך צורפה רומי אבולעפיה לשלישייה?
"היא הצטרפה אחריי בתור הצלע השלישית. נוני היה הרבה יותר 'קשוח' איתה ועשה הרבה אודישנים ומאצ'ינגים ביני ובין שחקניות אחרות. הרגשתי שהוא חיפש מישהי שמתאימה באופן הזה שרואים בינינו משהו דומה. כשהתחלנו לעבוד, הקליק בין שלושתנו היה שם די מההתחלה. גם על הסט היה המון דיבור, היתה יצירתיות והעלינו רעיונות.
"זה שהנרטיב לא היה ברור הדליק אותי, אבל גם היה הדבר שהכי חסר לי. ניסיתי להבין למה אני עושה כל פעולה, למה אני רוצה לחבק אותו ולמה אני לא בורחת. כל דבר הייתי צריכה להצדיק לעצמי. הלכתי כמו בעזרת מפה, צעד צעד. עשיתי לעצמי איזה שביל כזה, וככה הבנתי את הדמות של אנה. נוני ידע הכל, אבל לא סיפר, אני לא יודעת למה. אולי בכוונה".
פלציג לא מסתפקת בקולנוע. כבוגרת חוגי משחק, מילדות ועד בית הספר של ניסן נתיב )בכיתה שלה למדו, בין השאר, ליאל דניר, ג'ייסון דנינו הולט ואריאל וולף,) ניתן למצוא ברזומה שלה גם כמה הצגות כמו "כשהאונייה שוקעת" בצוותא, "מונוגמיה" בהבימה, וכעת "אם יש גן עדן", אף היא בהבימה. "אני רוצה לשחק כל הזמן", היא מסבירה. "קולנוע זה 10 ,20, או 30 ימי צילום, ואז זה נגמר ואומרים נתראה בקולנוע. אבל אני צריכה יותר".
הנטייה החזקה הזו למשחק מקננת בה כבר מגיל צעיר מאוד. "כשעברנו מירושלים לתל אביב כתבו לי במכתב פרידה מילדי גן חובה 'כשתהיי שחקנית גדולה, אל תשכחי אותנו'", היא משחזרת. "תמיד אמרתי שאהיה שחקנית. בהצגות בבית הספר השתדלתי להיות בפרונט, וגם היום אני רוצה לעלות כל ערב על במה, אם זה אפשרי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם