יש עבר: הרגעים הטלוויזיונים הגדולים של יאיר לפיד
כבר 18 שנה שיאיר לפיד ניצב מול המצלמות. מנחה, פרזנטור, מגיש חדשות או פוליטיקאי - האיש והבלורית הפך במרוצת השנים לדמות המזוהה ביותר עם הטלוויזיה הישראלית
סרטו הראשון של איתן פוקס כבמאי זיקק במהותו תל אביביות בימי סקאד וסדאם. "שירת הסירנה", המבוסס על ספר של עירית לינור, הפגיש אותנו לראשונה עם גרסתו הבוגרת והמסוקסת של לפיד הבן, שלמרבה ההפתעה לא דמה במיוחד לאביו טומי. השיק ההונגרי הומר בצבריות ניינטיזית שחורת בלורית, הכרס דילגה על דור ההמשך והפכה גוש בטון מוצק.
גם אם התפקיד של יאיר לפיד ב"שירת הסירנה" כעופר שטרסברג, האקס של דלית קהן, לא בדיוק ייצג את המשך הקריירה שלו (לפיד משחק שם דמות די שחצנית ומעוררת אנטגוניזם), זו הייתה יריית פתיחה מכובדת עבור מי שהפך אחר כך מזוהה עם זן מוזר של תל אביביות ישראלית סחית. אה, והוא גם יודע להחזיק כפית על הכף.
בשנת 1995 ערוץ אחד עוד היה אופציית צפייה לגיטמית. שנה לתוך המהפכה הטלוויזיונית שהביא עמו הערוץ השני, עוד היה נדמה שלחבר'ה הממלכתיים מרוממה סיכוי לא רע בקרב על אחוזי הצפייה (מושג זר עד אז לצופי הטלוויזיה הישראלית, שנהנו במשך שנים רבות מתמימות נטולת תוכן מסחרי ומשליטה מבוקרת יותר בשלפוחית השתן).
במאמץ להשיב את צופי ערב שישי לערוץ הראשון, הוצב לפיד הצעיר במשבצת השידור היוקרתית של סוף השבוע, כשעל כתפיו החסונות הוטלה משימת השבת הסקס אפיל האבוד לערוץ האפרפר.
בניגוד לאביו טומי, ששלט ביד רמה בפאנל של "פופוליטיקה", לפיד הצליח לכבוש את צופיו דווקא באמצעות החיוך השרמנטי ותנועות הראש הנבוכות. אבל מה שבאמת שיחק לידיו היה הכישלון של "שישי שואו", פיאסקו ערוץ שתיימי מביך, שהבהיר לעולם שצביקה "ז'וז'ו" הדר עוד לא מוכן למשבצת הפריים טיים של ערב שישי וכמעט קבר את הקריירה שלו.
המרוויח הגדול מכל הסיפור היה כמובן יאיר וכמוהו גם הסטנדאפיסט גיל קופטש,אשר פינת "פרשת השבוע" הסאטירית שלו בתכנית הצליחה לעצבן את החרדים וכתוצאה מכך, להקפיץ את אחוזי הצפייה של התכנית.
כמובן שכל הצלחה גדולה גוררת אחריה מגוון פארודיות, ואת אחד הטיפולים הסאטיריים הראשונים שהוענקו ללפיד העניק לו מוני מושונוב, הרבה לפני שאלי ומריאנו התחלפו ביניהם בחיקוי למגיש השרמנטי.
בשנת 1997 מתמקם לפיד בנוחות על כסא המראיין בתכנית אירוח חדשה משלו, שאמנם מדלגת בין ערוצים שונים אך נותרת זהה במהותה: לפיד, בחולצה שחורה צמודה, מעניק טיפול קליל ולא מחייב לכל פוליטיקאי/שחקן/בדרן/אב ביולוגי שיושב מולו בכיסא המרואיין.
השאלון המורחב, רשימת שאלות קצרות מזן "מתי בכית בפעם האחרונה" או "מה ישראלי בעיניך" ("אתה!" ענה לו אביו, ברגע טלוויזיוני שמסרב להשכח) הופך מוקד עלייה לרגל עבור כל מי שמעוניין בחשיפה אישית מהצד הנכון.
התכנית של יאיר לפיד הופכת המקום הנכון למזילי הדמעה הפוטוגנית (כפי שעשה שאול מופז משנכנס לפוליטיקה), לנרקיסים שעפים על עצמם (דודו טופז, בראיון שנערך עמו בתכנית שעות ספורות לאחר שחזר מאמסטרדם מתודלק היטב) או לנחשפים לראשונה, כפי שהיטיבו לעשות ליאור שליין, עדי אשכנזי וליטל שוורץ.
הרבה עניין עשו מהמינוי של יאיר לפרזנטור של בנק הפועלים. הפרסומת בה שוחח עם דג זהב על אפשרויות משכנתה תשמש תחמושת אפקטיבית עבור מלעיזיו הרבים עוד בטרם יבחר להכנס לחיים הפוליטיים.
220 אלף הדולרים לשנה שקיבל משרי אריסון היו מספיק כדי לגרום לטענותיו בדבר הזדהות עםמעמד הביניים להשמע מופרכות, ועוד לפני כן, בהוראת הרשות השנייה, בחר להפרד רשמית מהבנק, עם כניסתו לתפקיד מגיש התכנית "אולפן שישי".
"שלום, אני יאיר לפיד ואני לובש חליפה". כך פתח יאיר את ערב השידורים הראשון שלו בכמנחה חדשות מן המניין, והצליח בכך לספק עוד תחמושת למקטרגיו. בתחילה נדמה היה שקשה יהיה להרגיל את לפיד לממלכתיות ולמקצועיות המעונבת שדרש מעמדו החדש, אך עם הזמן התברר שתפקיד הוולטר קרונקייט וואנאבי לסופי שבוע דווקא היווה הכנה מצוינת לחיי חליפות ממלכתיים ורשמיים לא פחות.
בהמשך גם יאיר התמקם בנוחות נראית לעין בכסא ההגשה, וגם הצופים הסקפטיים נאלצו להודות שהבחור, על אף אובר סנטימנטליות אופיינית שליווה תמידית את נימת קולו, דווקא עובר מסך לא רע.
הרגע הבלתי נשכח ביותר עבורו בתפקיד התרחש, ללא ספק, בעת שאירח באולפן את הכדורגלן לשעבר אייל ברקוביץ'. "הקוסם", שדווקא הגיע לאולפן כדי לקדם את הצעתו לאמן את נבחרת ישראל בכדורגל, הקניט לא מעט את המארח הסימפטי. בשלב מסוים הניף ברקוביץ' כוס יין והוציא מהארון רשמית את האספירציות הפוליטיות של לפיד. המגיש הובך והכחיש, וזמן קצר לאחר מכן נאלץ להודות באמת. אאוטינג כזהאפילו גל אוחבסקי לא היה מעז לעשות.
אז ליאיר אין בגרות והוא גם בטח לא דוקטור. הוא חסר ניסיון, מעשן סיגרים, מחובר לבעלי הון, בובה של נוני מוזס. הוא גם חבר של רמי קליינשטיין וזה בטוח אומר משהו.
באחת ההופעות הטלוויזיניות הזכורות ממערכת הבחירות הזו, עולב יאיר לפיד בפרשן ערוץ 1 חנן קריסטל לאחר שזה רומז כי "יש עתיד" איננה באמת מפלגה, כי אם רשימה. לפיד, ברגע נדיר של אובדן עשתונות, מודיע לקריסטל כי הוא לא רואה בו פרשן ומשם זה הולך ומדרדר.
רגעים כאלה של חוסר ניסיון הפכו את הקמפיין המתוקשר של יאיר לפיד למשימה הרבה פחות נעימה משתיאר לעצמו וקשה להדביק תווית מחיר ראויה להבעת פניו של הפרשן הפוליטי הותיק, בתגובה להתקפה הישירה של לפיד.
קשה להגיד שהדרך של לפיד לעמדת האיש שזכה בכל הקופה בבחירות האחרונות הייתה קלה, אבל עוד יותר קשה להתווכח עם ההצלחה. 18 שנים לאחר שדפק באגרופו על ידית כסא המנחה למשמע בדיחותיו של גיל קופטש, יאיר לפיד חוגג 18 מנדטים (אחד על כל שנה על המסך), ומעניק הופעת ניצחון טלוויזיונית שתחקק בזיכרון הישראלי הקולקטיבי כרגע החשוב ביותר בבחירות 2013.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם