בעלת הבית השתגעה: נועה ידלין חושפת פרק ראשון מספרה החדש "בעלת הבית"
אם תראו מישהו מבקש מהמוכר 20 עותקים מספר חדש, כדאי שתציצו בכריכה האחורית - יש מצב שהוא מאוד דומה למצולם שם. אחרי שהוציאה את "בעלת הבית", נעה ידלין מגלה את כל הסודות וגם חושפת פרק
אבל אחרים, ואני ביניהם, מכלים את זמנם באופן אלגנטי פחות. הנה (עוד) חמישה דברים שסופרים עושים כשיוצא להם ספר:
ריגול נטורליסטי. פעילות שבמסגרתה מעמיד הסופר פנים שהוא נקלע באופן טבעי לחנויות ספרים - כן, לעתים קרובות אני מזדמנת על הדרך למרכז המסחרי באור עקיבא - ושואל בארשת שה אם כבר הגיע הספר החדש. מה זה? להשאיר טלפון ותתקשרו אם יגיע? טוב, לא משנה.
ריפרש. כתבו משהו ב-ynet? מה עם nrg? עלו עוד תגובות? כמה פעמים מסוגל אדם ללחוץ ריפרש בשעה אחת מבלי לנקוע את האמה? זה אמה? ככה קוראים לזה? גוגל, אצבעות כף היד. ריפרש.
הכחדתו מאוצר המילים של צירוף האותיות "לא". את שומעת? בפורום "מורשי חתימה בבנק לאומי - אזור הדרום" עושים מין פינה כזאת, שבכל פעם סופר אחר עונה על כמה שאלות. זה 4,500 מילה ו-55 שאלות , אבל ישימו תמונה של הספר. מתאים לך?
התקנת הקדשות. שעמוס עוז יחתום "שלך, בידידות". את , במעמדך, צריכה להתאמץ קצת יותר, אבל להעמיד פנים כאילו התאמצת עוד פחות. נשמע מסובך? שום דבר ש-12 שעות מול קובץ פתוח
("הקדשות - נוסחים סופיים") לא יכול לפתור.
שדרוג מנגנוני ההדחקה. הרהור נמרץ במבחר דרכים שבאמצעותן אפשר לקדם את הספר, לא כולל לרוץ בשדרות רוטשילד כשרק מבושיך מכוסים בכריכתו. או שאולי זה לא רעיון כל כך גרוע?
מבחוץ נראה הבית כשהיה: כבד, בטוח בעצמו, תופס בלי בושה את חלקו בעיר המחלקת מעצמה בקמצנות. הוא הביט סביבו, חיפש סימן לשינוי; אבל מצא אותו רק בבתים השכנים, שליכסנו עין צדקנית: הבית שלימין ביתם, אלחריזי תשע, שהיה גבוה ממנו, נדמה לו עכשיו מתנשא, נושא עצמו אל על כמי שהרוויח זאת ביושר; ואילו הבית משמאל, מספר חמש, נראה פתאום מתהדר בצדיקותו, כמוכיח איזה דבר טעון הוכחה לשכנו המפואר ממנו.
אבל זכר לא היה, למעט פרי דמיונו, לארבעת או אולי חמשת השוטרים - אסא ניסה לספור אותם שוב ושוב כבמין משחק מחשב, להבדיל ביניהם על אף מדיהם הזהים וצלליותיהם הדומות, כדי להסיח דעתו מן העיקר; וגם, חשב אחר כך, כדי שיוכל בבוא היום להביט בתוכחה בפניהם - שנעו הלוך וחזור על השביל הקצר שמחוץ לבית, נושאים בידיהם קופסאות על גבי קופסאות, כפי שנראו שוב ושוב בטלוויזיה, בקטע ששודר פעמים רבות.
הוא ניסה אז להיזכר בחדר העבודה של אמא שלו, ובכלל בניירות שהכיל הבית הזה, כל מה שיכול להיחשב כ"ראיות" במשפט "המשטרה תופסת מוצגים וראיות מבית אלישבע פוגל" ופתאום נדמה לו הבית נטול ניירות לחלוטין. הוא חשב על ביתו שלו, היכן בבית שלו יש נייר, כמין מפה מן הדמיון שתכוון אותו, היכן עליו לתור אחר נייר פה, ומצא אצלו בבית מחברת הודעות ליד הטלפון, וערמה גובהת של דו"חות פנסיה ואגרות טלוויזיה
ואז נזכר פתאום בקיר הספרים, קיר מדפי הספרים העצום שחיפה את סלון הבית, שהיה שם נוכח כל כך עד שלא נראה עוד. תועפות של נייר, אנשים לרוב וטביעות אצבעות וסיפורים מגוללים בתוכו.
עכשיו, כשעמד בחוץ, נזכר גם בקומה השנייה, בחדרים שלא נכנס אליהם כמעט אף פעם, כמו למשל חדר העבודה של אמא שלו וחדר העבודה של אבא שלו, שהיה פעם החדר של אביטל. אם יש ניירות בבית הם קרוב לוודאי שם. ובכל זאת זכר החדרים הלא מוכרים לא נעם לו, אולי משום שהוא צריך עכשיו להיכנס לבדו לבית.
מתי בפעם האחרונה נכנס עם מפתח לבית הזה? אולי כשחזר עם יפעת מהחודש לימודי איטלקית באיטליה, לפני שנים, הם עוד לא היו נשואים אפילו, ההורים שלו היו אז בארצות הברית ונידבו להם את ביתם עד שיעזבו השוכרים הפיראטיים של אסא ויפעת, ששכרו מהם את דירתם השכורה בתל אביב. אסא זכר איך יפעת הסתובבה בבית בסקרנות ובשובבות השמורה להורים שהם לא שלך, ואמרה, איזה קטע אם אנחנו מוצאים להם עכשיו בשידה פורנו.
לפני הכניסה לבית הכין את עצמו; אבא שלו אמר, הם הפכו את הבית כמו ברברים. אבל הבית היה כהרגלו, דמום וסדור. למעשה נראה לו אפילו מסודר מהרגיל, בהעדר הדמויות הרבות והגבוהות שהיו מלכלכות בדרך כלל את שדה הראייה כשנכנס בדלת. הוא נדרך, הניח שההפתעה עוד מצפה לו, ובכל זאת כמעט לא שם לב משפגש בה לבסוף: כמה כבלי חשמל וטלפון מוטלים על הרצפה בחוסר תוחלת, לא הולכים לשום מקום, ומעליהם שולחן עבודה פינתי קטן ובמרכזו ריבוע צח של עץ בצבע טרי, מעיד שעד לא מזמן כוסה היטב במשהו. אסא נזכר שלקחו את המחשבים, את כל מחשבי הבית: זה בסלון, ששימש בעיקר את הנכדים, והשניים שבחדרי העבודה, ושני הלפטופים, החדש והדק והעתיק והכבד, ששמרו ליתר ביטחון.
הוא נמלא יגון מיידי על שלא יוכל לבדוק מיילים בכל משך שהותו בבית, שלא לדבר על סתם לגלוש; ורק אז, באיחור, נפנה לתהות אם כתב פעם במחשבים האלה משהו, או גלש לאיזשהו מקום, שעלול לחשוף אותו או להפליל את ההורים שלו - במה לא ידע.
הוא נזכר בתכנים מבישים שהנציח כנראה לעד במחשבים האלה - פעם או פעמיים הידרדר שם לצ'ט דרך אתר ההיכרויות שהיה רשום בו, קצת כמו לאונן במיטת הנוער אצל ההורים בבית, רק יותר מביך, כי לאונן כולם מאוננים אותו דבר ואילו להתכתב מתכתבים אחרת, ואלוהים יודע איך התחכם שם או התחנף או היה מזויף או שקוף, לחדוות לבה של היחידה הארצית לחקירות הונאה. ועדיין, אם הוא צריך לבחור, הוא מעדיף שהיחידה הארצית תקרא את זה, ולא אמא שלו או אבא שלו או אמוץ.
הוא עלה לקומה השנייה ונכנס לחדר של ההורים שלו. שוב נמלא תחושת חטא, אף שאביו הוא ששלח אותו לכאן, להביא קצת בגדים לאמא. הוא הולך להביא בגדים לאמא שלו, שיושבת בתא מעצר. אמא שלו יושבת בתא מעצר, אולי עם זונות ונרקומנים. טוב, לא עם זונות ונרקומנים, את הרעיון הזה כבר הוציאו לו מהראש. נעצרה ונלקחה לחקירה מיד, דקה אחת היא לא ישבה בעצם, לא בתא על כל פנים, אולי בחדר חקירות. אסא ניסה להתנחם בסרטים ובסדרות של אחר הצהריים, על המשפחות הכי חמות, הכי טובות, אפילו שם האמא פה ושם נעצרת, תמיד בנסיבות משעשעות, מישהו הגניב לה ספייס-קוקי, היא הלכה עם אמא אחרת מכות, ותמיד הן יושבות שם עם זונות ידידותיות וטרנסג?נדרים. אבל צווארון לבן, עברות צווארון לבן, אין אף פעם בסדרות האלה, כנראה משום שאין בזה שום דבר קומי.
והנה הוא עומד מול הארון של אמא שלו, וצווארון לבן אחד אין פה. הוא דיפדף בין החולצות על המתלה: ירוק כהה, אדום כהה, סגול כהה, כתום. מגע הבד הביך אותו; הוא ניסה לגעת רק בקולבים, אבל זה לא שינה הרבה. כל כך הרבה חולצות, ומי יודע בכלל איזו עונה זו, מין חצי חורף ובכל זאת חם מאוד, וגם לו היה יודע, מי יודע איך מתאימים בכלל בגדים של נשים לעונות השונות, ומה פה קצר ומה ארוך, כל כך הרבה בד בחתיכות שונות, חצאי סוודרים ואוהלים נוזליים שהוא לא יודע מה לעשות איתם, ובכל זאת יצטרך להתאים אותם זה לזה.
וגם מכנסיים צריך ללבוש. ואולי לא צריך ללבוש מכנסיים? האם אמא שלו לובשת בכלל מכנסיים? פתאום נדמה לו שהיא לובשת רק שמלות. הוא הביט בארון בחיפוש אחר מכנסיים, אם יש יביא ואם לא אז לא, פתח מגירה ושלל חזיות קפצו עליו, וסגר אותה מיד. אבל אולי גם חזיות עליו להביא. אולי גם תחתונים.
הוא חשב להתקשר לאבא שלו, לשאול אותו מה צריך בדיוק, אבל פחד להיכשל במשימה, שנראתה לו קלה יחסית לנסיבות ופחד שתוחלף באחרת. לבסוף הכניס למזוודה דבר אחד מכל אחד, ואז עוד כמות נדיבה של חולצות פשוטות שלא ידע להחליט אם הן חולצות או גופיות או דבר אחר בכלל, אבל נראו לו נוחות יחסית ומתאימות איכשהו לכלא.
כשגמר היתה המזוודה מלאה מאוד ונסגרה בקושי, ובכל זאת דחף בכיסה החיצוני ספר שהיה פתוח על השידה בצד של אמא שלו, "הבדיחה" מאת מישהו, והרגיש שסיים את המשימה בהצטיינות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם