שבר משפחתי: הלהיט הגדול בעולם הספרות הוא משפחות שבורות

יום המשפחה מגיע, וזו הזדמנות נהדרת לברר בעזרת הספרות מה מצבו של המוסד המסורתי הזה. רמז מקדים: לא משהו

כרמית ספיר ויץ | 10/2/2013 15:53 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה-אומללה בדרכה שלה", כך פותח טולסטוי את ספרו "אנה קארנינה". פרט לעובדה שמדובר באחד המשפטים המצוטטים ביותר בספרות, מדובר בנבואה של ממש. יום המשפחה, שמצוין היום (א') בישראל ונועד להאדיר את המוסד הזה, עומד בניגוד ללהיט הגדול של הספרות כיום: משפחות שבורות ומיוסרות, וכמה שיותר - יותר טוב.
אומללה בדרכה שלה.
אומללה בדרכה שלה. קירה נייטלי מתוך הסרט ''אנה קרנינה''


רק מהשנה החולפת אפשר לדוג רשימה של ספרים שעוסקים במשפחות פגועות. "בת, אהובה" של ניר רצ'קובסקי, המספר על אהבה אובססיבית של אם לבתה; "הדחיפה" מאת נגה אלבלך, שבו זוכה בתחרות "כוכב נולד" מגלה פרט מרעיש על משפחתה; "אבוא בלי אוויר" של יעל ינאי על אלו שמקיצים יום אחד לצד בני זוגם בידיעה החותכת שהם לא יכולים להמשיך יותר; "אוקסנה" של מירב נקר-סדי; "אחות שמש" של דרור בורשטיין ועוד.

מסקנת ביניים: החיים הם תקופה לא קלה, ומשפחה זה לא שלאגר. האם העיסוק בשברים משפחתיים והתפוררות התא הקצין במאה ה-21? אסתר פלד, פסיכולוגית ודוקטור לפילוסופיה, שספרה "לאורה הצח של המציאות" ("ידיעות ספרים") עוסק בסיפורים על אהבה ובגידה, מזכירה כי רק לפני כמה ימים התבשרנו על עלייה בשיעור הזוגות המתגרשים בישראל - ובעיניה אין זה מפתיע כלל.

"האמת היא שכמעט איש אינו מתאים למסגרת של נישואים", היא מסבירה. "עד כה העולם שימר את המוסד הזה באמצעות מסורת, מוסר ודת. במאה ה-21, בעולם המערבי, הגורמים הללו אינם משמעותיים כפי שהיו בעבר, ואת מקומם כערכים מובילים תפסו ערכים אחרים - זכויות הפרט, חופש, מימוש עצמי. כל אלה אינם עולים בקנה אחד עם אותו מאמץ מתמיד המכונה 'משפחה'. על כך יש גם להוסיף את הכוח הנשי העולה, לשמחתנו הרבה. מאחר שכיום אנחנו פחות מתביישים במורכבות שלנו - אין בעיה גם לכתוב על זה".

האם השתיים - המציאות והספרות - תלויות זו בזו?
"אני יודעת להגיד איך אני כותבת. אני כותבת כדי למצוא סדר בחיים. אני כותבת כדי להבין איך זה קרה, איך ההוא לא קרה, מה בעצם קרה. אני כותבת מתוך הידיעה שאי אפשר באמת למצוא סדר, ובכל זאת זה מעין ציות לטבעי האנושי - אני מוכרחה לנסות לסדר. אם כך, הקשר בין הספרות למציאות קיים בניסיון להשתמש בכתיבה כדי לחשוב, לצקת משמעות לאירועים ממשיים. מילים, ככלל, הן מכל - קונטיינר - שכאשר הוא קיים הכל נראה נסבל יותר. מכל הוא כלי שבתוכו ניתן לשאת דברים בלי שיתפרקו או שיפרקו אותך. סיפור מאפשר לדברים הנישאים בתוכו לנוע, להתפתח, להשתנות".
משפחה בפארקינג

הילה בלום, עורכת ספרות מקור בהוצאת זמורה-ביתן, מציעה בספרה "הביקור" דיוקן טעון, מצחיק ומכאיב של המשפחה החדשה. "לדאבוננו, גם מהחיים עצמם עולה שאין דבר כזה, אידיליה משפחתית", היא אומרת. "הרעיון של משפחה מושלמת הוא כנראה עד כדי כך לא סביר בעינינו, שהצגה של משפחה בספר כלשהו כמושלמת בעיקר מאותתת לקורא שהצרות והמשברים בדרך. נכון שבתוך אי השלמות יש דרגות, לא כל המשפחות הן במשבר חמור".



הסיבה שהספרות משכיבה משפחות על ספת הפסיכופרוזה ואז נטפלת דווקא לאזורים של הסדקים והבורות היא שספרות מעוניינת בתהליכים. קונפליקט ומשבר הם תהליכיים, בעוד שמשפחה אידילית היא משפחה בפארקינג. הספרות יכולה ללוות אותה בדרך לחניה או ביציאה מהחניה, אבל בחניה עצמה - אין הילוך, אין סיפור".

אז משבר מייצר עניין ספרותי, אבל האם זה קשור גם למציאות שלנו?
"היחסים בין הספרות והמציאות כל כך מורכבים, סוערים ודינמיים, שיש כמות אדירה של אבחנות שאפשר להחיל על הקשר שבין השתיים - וכולן יהיו נכונות. סיפור הוא תווים על דף, הוא פוטנציאל, הקורא הוא שמוציא את הסיפור לפועל כשהוא מעביר אותו דרך המעבד הנפשי שלו, לכן בהכרח יש פה סימביוזה חריפה בין המציאות של הקורא לבין הספרות. אבל מה שבעיקר מעניין בהקשר של הספרות והמציאות היא הדואליות של החוויה הספרותית: ספרות טובה יודעת לתת לאנשים את התחושה שהיא לוקחת אותם מהחיים שלהם לתוך החיים של אחרים, אבל בו בזמן, באותו ספר עצמו, היא גם מובילה אותם עמוק יותר לתוך החיים של עצמם".

כריכת הספר ''הביקור''
''אין דבר כזה אדיליה משפחתית'' כריכת הספר ''הביקור''

אילן עמית, מחבר "החתול של שרדינגר"(אריה ניר), רואה את הדברים באופן דומה. עמית בחר להיכנס לנבכי נפשה של ענבל, ביולוגית צעירה החוקרת תקשורת בין מולקולות ונעזבת על ידי בעלה. "ממתי תמונה אידילית מעניינת מישהו? ", הוא שואל. "בבסיס כל סיפור יש משהו שמתפרק ומוביל למשהו אחר. במקרה של הגיבורה שלי השבר הראשוני, הפרידה, מוביל אותה למסע לגילוי עצמי ולניסיון לאחות שברים עתיקים יותר בחייה. כך או אחרת, עליי להודות שהתא המשפחתי - יציבותו, זוגיות ויחסי הורים וילדים - כל אלה מעסיקים אותי ומן הסתם מחלחלים לכתיבה".

אסתר פלד, סיפורת על פשטות ועל התנהגות "נורמטיבית" היא אכן משעממת?
"סיפורת בהחלט יכולה לעסוק במה שאת מכנה'נורמטיבי' או 'פשוט' - אם כי אלה שני דברים שונים לחלוטין, כמובן. הרעיון הוא לעסוק בנורמטיבי בצורה לא נורמטיבית, לעשות מהפשוט משהו עמוק. מה שהופך סיפורת ללא טובה הוא רדידות, שטחיות, או סנטימנטליות מיותרת. כלומר הבעיה היא איכותית - לא התוכן משנה, אלא משנה מידת העומק. רדידות מייצגת ניסיון לא להבין, להחליף רגש ברגשנות. יש סוג כזה של ספרות, מאוד סנטימנטלית ונראית טוב - את קוראת והבטן שלך מתהפכת. אני מתעבת את הסוג הזה של כתיבה, כתיבת הבטן המתהפכת. היא תחליף למחשבה על אודות החיים, תחליף לאותו מרחק מופלא שיוצרת הספרות מן החיים כשהיא מממשת את היכולת האנושית לחשוב".

כריכת הספר
''החתול של שרדינגר'' כריכת הספר

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...
קבלו עיתון מעריב למשך שבועיים מתנה

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים