על חורבות תל אביב
השואה לא היתה, הריכוז היהודי הגדול ביותר נמצא בפולין, והיוזמה הציונית הסתיימה בכישלון. זה הרקע לספר "תל אביב", שבו יצר יאיר חסדיאל מציאות חלופית - ודרכה גם החזיר לעצמו את אבא
זוהי המציאות החלופית שמציע יאיר חסדיאל ברומן הביכורים שלו, "תל אביב". כמו בספרים נוספים שראו אור בשנים האחרונות, גם חסדיאל מעניק הצצה אל "מה היה קורה אילו" - וה"אילו" הוא הרעיון להקים את מדינת היהודים במקום אחר. עשו את זה נאוה סמל ב"אישראל", אשכול נבו ב"נוילנד", יואב אבני ב"הרצל אמר" ואחרים. במקרה של "תל אביב" זה קורה תוך מחיקה מהפנטת של השואה.
ספרו הקודם של חסדיאל (42), " הרב של הקרקס", היה אוסף סיפורים קצרים שזיכה אותו בפרס שר התרבות והמדע לספר ביכורים. הספר ההוא הפגיש את הקורא עם עולמו הרחב של חסדיאל, וב"תל אביב" המפגש עם המרכיבים שיצרו את חייו מועצם: גלותיות, ארצישראליות, אמונה, תהייה, אלוהים ומשברים. הכל ארוז בשפה שמסגירה את העובדה שחסדיאל הוא מקשה אחת של קודש וחול, הנגזרת מאוטוביוגרפיה שיכולה להתקיים, כפי הנראה, רק בישראל.
הוא גדל בקהילה חרדית בחיפה האדומה. "בתוך הקהילה המשפחה שלי היתה מיעוט, כי השתייכנו לתנועה בשם פועלי אגודת ישראל - מפלגה חרדית סוציאליסטית שסבא שלי היה מראשיה", הוא מספר. "במידה מסוימת, התחושה שלי היתה כמו של מישהו שגדל בשטעטל והלבישו אותו על עיר ישראלית מודרנית. לנערים חילונים, שהיו בדרך כלל קצת יותר פיזיים מאיתנו, קראנו פושטקים. אני זוכר שמישהו מאיתנו, נער צנום וקטן, נתן פעם אחת מכות לפושטק. הרגשנו שזו פעולת תגמול של מי שנוקם את כבודנו המושפל". כשהיה בן 14, כשנה אחרי מותו הפתאומי של אביו, נשלח לישיבתו של הרב עמיאל למשך חמש שנים. לאחר מכן התגייס והפך למורה חייל חרדי, למד משפטים בבר אילן ושם גם הכיר את אשתו הראשונה שלהבת. כשהיה בן 23 הפך לאב, ולזוג נולדו שלושה ילדים, אבל לפני כמה שנים נפרדו דרכיהם.
ב"תל אביב" שזורים פרטים מחייו, מהולים בבדיה. "המישור האישי, הפסיכולוגי-תרפויטי, הוא הגורם לכתיבת הספר", מעיד חסדיאל. "כנראה רציתי לכתוב ספר עם היסטוריה חלופית שבה אבא שלי, שהיה אדם מסוגר ושתקן, עדיין בחיים. הוא נפרד ממני בבום, חודשיים אחרי הבר מצווה שלי. אחד הדברים שהכי כואבים לי הוא שלא הצלחתי להכיר אותו כאדם מבוגר. הכאב הזה נכנס לתוך הספר גם בבניית ההיסטוריה החלופית וגם בכך שבסופו של דבר הגיבור בספר לא ממש מצליח להבין מה קרה לאבא שלו ולא מצליח להכיר אותו כאדם בוגר".
"חלופי" היא מילת מפתח אצל חסדיאל, ואם כבר - שיהיה א-לה גרנדה. ב"תל אביב" אין שואה, והיטלר הנבלה מוצא את מותו בהתנקשות. העיר עצמה חרבה לאחר יוזמה ציונית שלא צלחה. "אני אוהב לכתוב ספרות גדולה ויומרנית, אני אוהב לכתוב על דברים בלתי רגילים שקורים לאנשים רגילים, ולא להפך", הוא מסביר. "הנטייה לברוא גיבורים אקסצנטריים שלא משנה מה קורה להם, אם יש עלילה או אין עלילה, לא מדברת אליי. אני מנסה להקיף בספר הזה לא רק את המישור האישי שלי, אלא גם את המישור הלאומי, ומישורים של זהויות מיניות, יחסי אב ובן, יהדות וחסידות".
אם כבר הזכרנו לאומיות, הגלותיות עוברת כחוט השני בספר.
"אנחנו מדינה מאוד ייחודית, שהוקמה על בסיס ספר אוטופי, ואני לא יודע אם יש עוד מדינות כאלה בעולם. יש משהו מאוד לא פיזי ומאוד מסוכן ומפחיד במדינה שהוקמה על בסיס מילים. יש כשל פנימי בסיסי אצלנו, מדינת ישראל עדיין לא נתפסת כיציבה מספיק. לאורך כל ההיסטוריה היו ריבונויות יהודיות שהתקיימו כמה מאות שנים, ושוב חזרנו לגולה. זו מעין מחזוריות, אז אנחנו תקועים בשאלה מה מבטיח את ההישארות שלנו כאן".
נשמע לכם כמו פוסט ציונות? לא במקרה של חסדיאל. "אני מזהה את זה כניאו-ציונות", הוא אומר. "לא סתם בסוף הספר אני משווה בין נוסטלגיה לפורנוגרפיה. פורנוגרפיה היא פורקן שמבטא בדידות ופסיביות, ובעיניי גם בנוסטלגיה לגלות יש משהו מאוד פסיבי ומיואש. זו פורנוגרפיה של הזיכרון, מורידים את כל מה ששלילי ואת כל מה שסופרי ההשכלה חשפו כמגרעות הגלותיות. זה מאוד מפתה להתחבר מחדש לשורשים האירופיים שלי, אני הרי לא נראה כמו מי שגדל במזרח התיכון, יש לי פנים של איכר פולני, אבל קשה לי לשכוח שמצבנו באירופה לפני השואה לא היה כל כך מזהיר ושהציונות קמה הרבה לפני השואה".
בספר אתה חוזר למקום שמעולם לא עזבת, וישראל היא מקום אחר לגמרי.
"כעובד מדינה, עורך דין במשרד המשפטים, אחד הדברים שאסור לי לעשות בראיון הזה הוא לחוות דעות פוליטיות או מדיניות על מה שמתרחש כרגע. אני אגיד את זה בזהירות: זה שאני חוזר למקום שממנו הכל התחיל, לא אומר שאני מסכים עם מה שנהיה. יכול להיות שאני חוזר כי אני חושב שהיינו יכולים לעשות את זה אחרת".
הספר דרש ממך אומץ.
"בהחלט, וקודם כל בעניין היומרנות, הניסיון להגיד את מה שיש לך בהמון נושאים, ובווליום יחסית גבוה. עוד חלק שדרש אומץ הוא ללכת עם הסיפור של החיפוש המיני לכיוונים שבקהילה שבה חייתי עד לפני חמש שנים בוודאי לא מקובל לכתוב עליהם".
ארוטיקה לא זרה לספרות היהודית, ובכל זאת, עד כמה מלחיץ הרעיון שהחברה החרדית תיתקל בספר?
"הדת לא מפחדת להתעסק עם מיניות, עם חטאים מיניים או עם התמודדות עם יצרים ועם תשוקות, אבל בואי נגיד ככה: אני מקווה שהם לא יקראו את זה, למרות שפחדתי גם בספר הקודם, שהיה מתון יותר, וזה עבר בשקט יחסי".
לפני כחמש שנים עזב חסדיאל את בני ברק לטובת רמת גן, שם הוא מגדל עם רעייתו השנייה, יפית, פסיכולוגית ילדים, את בנם התינוק. היום הוא מתפלל בבית כנסת של ציבור דתי לאומי בשכונת מגוריו. "זו לא קהילה, ומאוד נחמד לי שם", הוא אומר. "יש שם קידוש ושיעור אחרי התפילה בשבת וזה מאוד מעניין לי. כל אחד יכול להיכנס לשם, לא חוקרים מי אתה ומה אתה, איך אשתך מתלבשת ואיפה ילדיך לומדים. אני נמצא במין סטטוס מוזר, מקום בלתי מוגדר בין כל העולמות".
אז תגדיר.
"אני לא יכול להגדיר אותו. אני יודע שהוא יותר שלם מבחינתי האישית מכל המקומות האחרים שהייתי בהם. אני לא משתייך לשום ברנז'ה, גם לא הספרותית. יש לי חברים מכל מיני מקומות ואין ביניהם שום קשר. אני גם לא עובד בלהיות סופר. אין לי זמן ואני גם לא מחבב את זה, להשתתף בסימפוזיונים, כנסים, סדנאות כתיבה והרצאות. אני מאוד נהנה ממעשה הכתיבה עצמו, ולהבדיל מאחרים שמתייסרים בכתיבה, אני מאוד נהנה להיות שקוע בעולם אחר. ראיון לעיתון, למשל, הוא בעצם הפרכה של המעשה הספרותי. מה בעצם אני עושה בספרות? אני לוקח את הדעה שלי וחלקים מהאוטוביוגרפיה שלי - ומלביש אותם במסכות. בראיון אני צריך להשיל את המסכות האלה. אני מאוד אמביוולנטי לגבי מעשה החשיפה" .
בוא נדבר על הנוכחות של אלוהים בספר.
"אלוהים נוכח בכל מקום, לא? ".
זו תשובה דיפלומטית.
"אני כותב בספר שאנשים שמתרחקים מהדת, זו אותה פוזיציה כמו היחס למין בקרב האדוקים - בגלל שאתה לא נותן לכך מקום, זה נמצא בכל מקום. ברור שאלוהים נמצא בספר במשוואה הכי בסיסית וטריוויאלית של דמות אב. הוא כמובן נמצא בספר גם במובן הסימבולי הכי פשוט, של איפה היה אלוהים בשואה שלכאורה בספר לא קרתה, שהרי יש שם שואה פרטית שקורית לילד קטן. הוא לא מקבל על זה בסוף תשובה מוחלטת, אבל הוא מקבל בסוף הספר סימנים לכך שהוא לא היה לגמרי לבד".
אפרופו אלוהים, על פי הניסיון האישי שלך, האם אפשר לשלב חילוניות ודתיות?
"כן, אבל הניסיון שלי הוא מאוד חריג. אני נשוי לאישה חילונית. אם מדברים על הניסיון להקים בית שהוא חילוני-דתי, אני אגיד את זה ככה: אם בקרב זוגות מעורבים, חילונייםדתיים, החשיבה המקובלת היא שהצד שתמיד צריך להתפשר זה הצד החילוני, אצלנו זה לא ככה. עם זאת, יפית השתלבה באופן מדהים במשפחה שלי. הבית כמובן כשר למהדרין והיא שולטת בהלכות כשרות יותר טוב ממני היום. בסופו של דבר, אצלנו האהבה מנצחת הכל. אני לא יכול להגיד שזה יכול לעבוד אצל כולם".
אז הגעת אל הגאולה?
"גאולה אנושית היא בעיניי הגעה למצב של 'להיות', אפילו לרגעים ספורים. פשוט להיות. מין שלמות שאין בה ספקות, חשבונות, או פחדים. הדרך להגיע לכך היא בדרך כלל לנסות להיות חלק ממשהו אחר, שלם יותר. אחרי שהרציונליזם המערבי חיבל עבור רבים באופן שבו האל מממש את הצורך הזה, נהפכה האהבה הרומנטית לדת חדשה, אבל הגאולה דרכה נכזבת עבור יותר מדי אנשים, כי זו תביעה לגאולה שתלויה בחולשות אנושיות במקום בנצחיות של מי שאין לו גוף ודמות הגוף. בשבילי השאיפה לגאולה מתבטאת בניסיון 'להיות' בשני המובנים הללו גם יחד: גם באהבה הגדולה, הזוגית והמשפחתית, וגם במורשת היהודית והעברית שמאפשרת לי, גם דרך הכתיבה,'להיות' חלק מאבותיי. נדמה לי שזו גם הבחירה שבה בוחר לבסוף גם רפאל היימליך, הגיבור של 'תל אביב'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם