האמת העירומה

יעל שחר, צלמת שהרחיקה עד עבודת חשפנות ביפן כדי להפוך לאמנית טובה יותר, לא בונה סטים ולא נעזרת במאפרת. כל הדמויות ביצירתה חברות או בנות משפחה, צעירות ומבוגרות, בעירום ישיר שלא מנסה לייפות דבר

יעל פרידסון | 17/2/2013 12:49

תגיות: יעל שחר

הצילומים של יעל שחר מתעתעים. לא ברור אם בוימו או שהם אמיתיים, יש בהם אינטימיות וזרות יחד ולמרות המבט הישיר של המצולמות, הצופה נותר עם תחושה של מציצנות. "כל הדמויות שאני עובדת איתן הן חברות ובנות משפחה", מסבירה שחר. "אני משחקת על הקו שבין הדוקומנטרי למבוים".

יעל שחר - צילום עצמי. מתוך התערוכה

כל התפאורה לצילומים אמיתית. שחר לא בונה סטים ולא נעזרת במאפרת. "בגלל שהחומרים דוקומנטריים אני יכולה לעשות הסטה ולהתערב בבימוי. אני אוהבת את השאלה אם זה קרה באמת. התחושה שמשהו אמיתי מוסיפה ריגוש. כשאנחנו צופים בסרט ומתרגשים ממנו, נתרגש עוד יותר בסוף אם תופיע כתובית שהוא מבוסס על סיפור אמיתי. באופן כללי אני אוהבת שאלות יותר מתשובות. כשיש תשובות זה פחות מעניין אותי, הכל נסגר ונחתם ואין לאן לצמוח. כשנשארים עם שאלות יש לאן ללכת".

בצילומים מככבות נשים, צעירות ומבוגרות, שמשדרות פגיעות ועוצמה אך בעיקר שלמות עם הגוף שלהן. רק השם שלהן מופיע, ומעורר רצון להכיר אותן ולדעת עליהן יותר. "עיקר העיסוק שלי הוא בפנימיות, אנשים ונשים", היא אומרת. "המין האנושי מרתק אותי ברבדים הנפשיים שלו. אני עוסקת בתחום ויזואלי, אבל מרגישה שלב העשייה שלי הוא רגשי והוויזואלי זו הדרך להוציא אותם. באותה מידה, אם הייתי יודעת לכתוב טוב הייתי כנראה סופרת".

ההשוואה לספרות אינה מקרית. "אני מספרת סיפורים אניגמטיים", מסבירה שחר. "אני לא בהכרח מתעניינת בסיפורים שיש להם התחלה, אמצע וסוף. אני רואה משהו, סיפור, מסר שעובר אליי ואני רוצה להדגיש אותו, לצלם אותו, לתעד ולהתעכב עליו. זה לא סיפור מוגדר. אני אוהבת שכל אחד מפענח אותם על פי העיניים והנשמה שלו".

יצירה של יעל שחר צילום: עצמי

הולכת לקיצוניות

העבודות של שחר עוסקות בנשיות, במציאות ובפנטזיה. אין בהם אווירה זוהרת, אלא התבוננות במציאות שלא משאירה לצופים מקום לברוח. "אני נורא אוהבת שהצילומים שלי מוציאים אנשים מאזור הנוחות שלהם", היא אומרת. "לא משנה אם תאהב או תשנא את העבודה, העיקר שתהיה תזוזה. יש אינפלציה של דימויים וריגושים באינטרנט ובטלוויזיה, ומאוד קשה לרגש אנשים".

שחר מסבירה שהיא אוהבת לקחת דימויים מתרבות פופולארית ולעשות בהן מניפולציה. למשל, כלה ביום חתונתה שיושבת במכונית עם רולים בשיער ומעשנת. היא מהורהרת, ולא מתמוגגת מאושר. "אני יודעת שככה יש לי את תשומת ליבו של הצופה. גם העירום הוא דימוי שאני עושה בו מניפולציות".

העירום בתמונות ריאליסטי, כזה שאינו מנסה לייפות את הגוף. הדמויות מישירות מבט למצלמה. "אני מתעסקת עם עירום מכל מיני כיוונים", מסבירה שחר. "יש בו משהו כנה כשאין מסביב הפרעות: כמו תכשיטים ובגדים. רק הדמות. המין האנושי מרתק אותי". הסגנון הריאלי הזה של הצילומים רק מחזק את תחושת האותנטיות שהצופה חווה.

"חומרי היצירה הם החיים שלי" מעידה שחר, "אני חייה את חיי ואז יוצאים חומרי היצירה. אין לי החלטה מוגדרת לבחור בנושא מסוים". היא מצלמת את עצמה, את משפחתה, וכשמגיעים וצופים בתמונות ורואים אישה שוכבת על מיטה בחדר מלון וגברים סופרים שטרות של כסף הסקרנות גוברת.

כלה מהורהרת ביום חתונתה מתוך התערוכה

העולם הזה לא זר לשחר. לפני כעשור, לאחר שסיימה בהצטיינות את הלימודים בבית הספר לצילום מוסררה, טסה ליפן ועבדה שם כחשפנית במשך שלושה חודשים. מבחינת שחר זו היתה חוויה שהתאימה לתקופה מסוימת בחיים. "אני לא מרגישה שהייתי קורבן בשום שלב של החיים שלי", היא מציינת. "בחרתי בזה, רציתי להתנסות. זה היה ניסיון מאד מעניין. עשיתי את זה ביפן, שהיא מקום מרתק בפני עצמו. זה היה כיף, קשה ומורכב. אני לא מצטערת".

מאיזה מקום הגיע הצורך שלך לעבוד כחשפנית?
"אני לא יכולה לדמיין את עצמי כאמנית בלי החוויה הזו. הייתי חייבת להתנסות בחיים בשוליים כדי לדבר עליהם. כשהגבולות מטושטשים, שם אני יוצרת. בחרתי לעשות דברים אמיצים ופרועים כדי להיות אמנית טובה יותר".

במהלך השהות ביפן החלה שחר לתעד בווידיאו את חברתה מליסה, נרקומנית אמריקאית, אם לשלושה. שבע שנים מאוחר יותר הרגישה שחר שהיא רוצה ליצור מהחומרים סרט, ויחד עם לימור פנחסוב טסה לארה"ב לפגוש שוב את מליסה. הסרט, "מליסה mom ואני" הוקרן בפסטיבלים לסרטים דוקומנטריים ברחבי העולם ואף זכה ב-2011 בפרס הראשון בקטגוריית "סרט הטלוויזיה הטוב ביותר" בפסטיבל עצמאות נשית של ההתאחדות הבינלאומית לנשים ברדיו ובטלוויזיה. שחר מייחסת את ההצלחה של הסרט לאותנטיות שלו. "זה אחרת כשצוות טלוויזיה נשלח לעשות סרט על חשפנות, מאשר שמישהי מצלמת מבפנים. כל ההתנסויות חייבות לבוא מבפנים, לא לדבר על, אלא לדבר מתוך".

זו דרישה טוטאלית מאמן.
"כן, אני טוטאלית ואני הולכת לקיצוניות. בעיניי אתה לא בוחר להיות אמן, אלא נולד להיות אמן ואתה צריך להחליט אם אתה הולך עם זה עד הסוף או לא".

טוטאליות והליכה לקיצוניות יעל שחר

לעומת הכנות והפתיחות של המצלמה, שחר סגורה במהלך הראיון וחוששת להיחשף. היא נכוותה בעבר מהתקשורת ומעוניינת לדבר אך ורק על האמנות שלה ולא על השנים הסוערות. היא נמצאת היום במקום יותר רגוע ושלם בחייה, עם בת שהיא מגדלת במושב מכמורת ותערוכות שבהן היא מציגה, כמו שזו שתינעל ב-19.2 בגלריה מיקה בתל אביב.

האמהות השפיעה על האמנות שלך?
"האמהות נתנה לי קרקע ועוגן. הכל צריך להיות מאד תכל'ס. הפריצה שלי כאמנית הגיעה אחרי שהפכתי לאמא ולדעתי זה לא במקרה. הייתי מפוזרת, גם ביצירה האמנותית שלי, והאמהות מיקדה אותי. אומרים שהאמהות מביאה ברכה, וזה קרה".

היא גם מגבילה אותך?
"לא, אני מרגישה שנהייתי יותר עשירה מאז שאני אמא. גם אם יש מגבלות הן טכניות, ובסופו של דבר זה משרת את האמנות שלי. כל הקלישאות של ההורות, שזו יצירת חייך, זה באמת נכון. נולדנו בשביל לחיות, להביא חיים אחרים ולמות".