הסופר אהרן מגד: "הפוליטיקה של היום מעוררת בי גועל"
בגיל 92 אהרן מגד שם בקלפי פתק לבן, בפעם הראשונה בחייו. בראיון מיוחד לרגל ספרו החדש, "קברות התאווה", מדבר הסופר הגדול, הכל-ישראלי, על המדינה שאובדת, על החיפוש אחר עוד זמן, ועל האפשרות, התאורטית לפחות, לאהוב את המוות
"ביחס למצב המדינה, לא רע".
מה על כף המאזניים?
"נגיע גם לזה".
ובינתיים?
"נדבר על הספר 'קברות התאווה'".
הוא נפתח במוות, צועד על ציר המוות ומסתיים במוות.
"בעניין המוות אני רוצה לגעת, מפני שהספר עוסק בו ובשאלה מה נשאר אחרי החיים. לפני שבועיים נסענו אידה ואני עם איל והילדים מירושלים לים המלח. לקחתי איתי את ספרה של לאה גולדברג, 'שארית החיים'. עברנו את המרחב הצחיח שאחרי מעלה אדומים והשממה, ועל הגבעות מסביב היה חותם של עשב שצמח אחרי הגשמים הגדולים. חשבתי: הנה, ריק. יש פה מרחב גדול ריק. גם אחרי הציה שעברנו וגם לקראת הים שקוראים לו ים המוות, חשבתי על האנשים שמסביבי, שהיו קרובים לי מאוד. ט' כרמי, אבות ישורון, ע' הלל ואלתרמן הגדול, אחד-אחד הלכו לעולמם ואינם. היה בהם תוכן גדול כל כך, ומה נשאר? זה ממש טרגי כשחושבים שאחרי שאנשים מתים דבר לא נשאר. מובן שאחרי משוררים נשארים השירים שלהם - וגם, לא כולם. טשרניחובסקי היה משורר גדול לדעתי, ולא זוכרים אותו, להוציא שני שירים שמדי פעם שרים אותם".
מגד מתרומם באיטיות מהכסא שבחדר עבודתו, ומושיט ידו אל ספר מצהיב. "אני רוצה לקרוא לך", הוא אומר ופותח את "שארית החיים". הוא לוקח נשימה עמוקה וקורא בקול: "הלכתי אל הלילה הזה / שאיננו נגמר / ופתאום היה בוקר / והשמש האירה / את פני החיים / שקינאו במתים. / שארית החיים - כך אמר, / שארית החיים היא תבונה או סכלות / ולך הבררה".
דממה . מגד מישיר עיניים כחולות, שראו הכל במרוצת 92 וחצי שנותיו על פני האדמה. מגוון הספרים המיושרים בספריית חדר העבודה שלו - מהצהוב ביותר ועד הלבן החדש והבוהק - מגוללים את מסכת חייו. הוא נולד בשנת 1920 בפולין, וכשהיה בן חמש וחצי הגיע עם הוריו לחוף יפו. מאביו, המורה הראשון במושבה הקטנה רעננה, קיבל את אהבת הספרות. לימים הצטרף לתנועת הנוער החלוצית, וכשסיים את לימודיו בגימנסיה הרצליה בתל אביב ועבר שנת הכשרה בקיבוץ גבעת ברנר, התקבל לחברות בקיבוץ שדות ים, שחנה אז ליד קריית מוצקין. כשלוש שנים עבד עבודה מפרכת בנמל חיפה, בסבלות ובסוורות. משעבר הקיבוץ להתיישבות בקיסריה עבד מגד בדיג ובחקלאות, והסיפורים על ההווי היחפני שם כלולים בספרו הראשון, "רוח ימים". שם גם הכיר מקרוב את חנה סנש, שלימים כתב על מות הגבורה שלה מחזה שהוצג ב"הבימה". כשחזר לארץ משליחות בארה"ב והתגייס לצה"ל, כבר נולדה המדינה.
בשנת 1950 עזב את הקיבוץ ועבר לתל אביב. עם קבוצה של חברים סופרים ייסד את הדו-שבועון "משא", אז הבמה המרכזית של הספרות הצעירה של דור הסופרים והמשוררים שנולדו וגדלו בארץ ישראל. בשנים הבאות עבד כעורך ספרותי בעיתונים היומיים "למרחב" ו"דבר". שלוש שנים, מ-1968 ועד 1971, היה נספח תרבות בשגרירות ישראל בלונדון. פעמים אחדות יצא למסעי הרצאות מחוף אל חוף בארה"ב, ובפרקי זמן שונים שהה בחו"ל לצורך כתיבה, לרבות כסופר אורח באוניברסיטת אוקספורד וכסופר אורח באיווה, ארה"ב. "אבל חומרי היצירה שלי לקוחים מעפר הארץ הזאת, הקדומה, התנ"כית, והחדשה, עם כל הסתירות והסיבוכים שלה, עם כל המלחמות והאיומים על קיומה", כתב בעבר.
יותר משלושים ספרים פרסם. רומנים, קובצי סיפורים ומסות, מחזות. בין ספריו: "החי על המת", " מחברות אביתר", " הגמל המעופף ודבשת הזהב", " פויגלמן", " עשהאל", " עד הערב", " יום האור של ענת", " עשרת הימים הנוראים" ועוד. בין הפרסים שזכה בהם: פרס ברנר, פרס ביאליק, פרס עגנון, פרס קורט ניו יורק ופרס ישראל לספרות.
ברומן החדש פרי עטו, "קברות התאווה" (חרגול), הוא מגולל את סיפור הישראליות: המלחמות שמותירות אחריהן פצועים ומתים, יומרות, חלומות על מגדלים פורחים באוויר, אהבה עזה, קנאה קשה וכמיהה לגאולה שבמוות. מגד מגולל את סיפור אהבתו הגדולה של גיבור הספר, יהונתן דותן, לרעייתו אלנה, שעובדת בחברת נדל"ן מצליחה.
פציעת ראשו של יהונתן באחת ממלחמות ישראל פוגעת בזיכרונו, וגורמת לו לחוות את אירועי העבר כאילו הם הווה אחד מתמשך. היא מעלה מתהומות הנשייה טראומות ישנות, שהמכאיבה שבהן היא מלחמת ששת הימים, כשהיה טירון בצבא וחברו הטוב נהרג על ידו, אבל גם בגידה - שהייתה או לא הייתה - של אשתו, ומות אמו אלישבע-ליזבטה, שלא עברה גיור כהלכה ונקברה מעבר לגדר בית העלמין. דעתו תועה בין אירועים מכריעים בחייו, שנפרשים מנעוריו ועד שנות ה-80, ובין ההווה המסובך והבלתי מובן של שנות האלפיים. גם כשהוא מתקשה לפלס את דרכו בין הזמנים, שאיפתו הנחושה היא למצות את אהבתו הגדולה לאלנה, ולמצוא מנוחה נכונה בחיק הנצח.
"על הדור שלנו שורה אווירה מאוד מלנכולית", אומר מגד בקול כמעט חרישי.
לא ההפך? אווירה של פיכחון מהצד האחד ושל עשייה מהצד האחר?
"תראי, כל המושגים שלנו השתבשו במשך הזמן. פעם היו אומרים ?תיקון', והתכוונו לתיקון נשמה. היום יש קלקולים בלי סוף, גם בדרגות הגבוהות. אתה מוצא שרים שמועלים בכספי ציבור, מטרידים מינית או אונסים, ואין תיקון לדברים האלה. זה ממשיך כך: בחירות חדשות ונבחרים חדשים, אבל האווירה היא אותה אווירה של מדמנה".
ממה זה נובע?
"זה טובע במין ביצה כזו. מה היא פוליטיקה? לא מדברים על אידאלים בפוליטיקה. פעם היו מדברים על אידאלים: אנחנו רוצים שתהיה ארץ ישראל כזו וכזו. שוויון, אהבת העבודה. היום מדברים מי יהיה השר ומי יהיה סגן השר. הפוליטיקה, שהייתה מושג די נעלה עוד מימי היוונים, אינה עיסוק במטרות החיים כפי שהייתה. גם פוליטיקה כמטרה כבר אינה קשורה לאידאלים או לדרך לחתור אליהם".
כמה דרוך היית לקראת תוצאות הבחירות האחרונות?
"את רוצה לדעת את האמת?"
אני מניחה שזה היה רמז.
"שמתי פתק ריק. אני חושב שהיו הרבה כמוני. למה את כל כך נבהלת? אני לא יכולתי בשום אופן להזדהות עם מישהו כדי שאלך לבחור בו. אני לא רואה דמות נקיית כפיים עד כדי שאלך לתמוך בה".
בוא נדבר על שירות חרדים בצבא.
"עזבי אותי מזה. זו פוליטיקה".
אני מדברת על העניין החברתי.
"אני חושב שצריך להיות שוויון גמור. הם צריכים לעשות צבא בדיוק כמו אחרים. אני לא מקבל את זה ש'תורתו אומנותו'. יש מספיק תימוכין בספרות היהודית על תורה ועבודה. אבל זו בעיה - איך לכפות? "
גיבור הספר מנסה להתפייס עם המוות ולקדם את פניו. זה אפשרי?
"זו שאלה היפותטית, כי אם נחשוב על כך באופן מעשי, אי אפשר כמובן. מבחינת המצב הנפשי, אולי אפשר. היה פעם ראיון מעניין מאוד של אבות ישורון עם בתו הלית. הוא אמר שם: אני אוהב את המוות'. קשה להאמין, הא? אבל אם מתעמקים, אפשר להבין את זה. נדיר מאוד שאדם יגיד דבר כזה, אם כי במדרשים יש פסוק שאומר: 'טוב מאוד הוא המוות'. גם לזה קשה להאמין, שביהדות יגידו 'טוב מאוד הוא המוות'".
אולי ההמשך שנשמט הוא "בהיעדר אלטרנטיבה"?
" אולי. יש אמונה בהשארת הנפש. יש לזה צד דתי של אמונה בעולם הבא, שאנחנו, אנשים לא דתיים כמוני, לא מקבלים. אבל יש אפשרות לחשוב על העולם הבא לא ככזה של שור הבר והלווייתן, אלא שיש חיים אחר כך. קשה לנו להשלים עם האין, עם זה שהכל נמחק ולא נשאר כלום. רעיון השארת הנפש מבטא את הכמיהה שלנו מעבר להיגיון".
אל חדר העבודה המסודר נכנסת רעייתו, הסופרת אידה צורית, יפה וזקופה. קל לדמיין אותה בין שורות רקדני להקת מרתה גרהם, שבה הייתה חברה. היא מגישה שתייה, עוגיות שקדים וצלחת עם פירות יבשים, מסודרים כמו ציור של פרח. הבית הזה חי ונושם ספרות ותרבות. בנם איל הוא משורר וסופר, ובנם השני, פרופ' עמוס מגד, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת חיפה. כל כך הרבה שנים יחד, והעיניים עדיין עורגות זה לזו.
מגד מתעדכן תדיר במתרחש במדינה. מעולם לא היסס לומר את אשר על לבו. בשביל הימין לא היה מעולם מספיק ימין, ובשביל השמאל - לא מספיק שמאל. "אולי הגיעה השעה למחוק ממילוננו את המושגים 'שמאל' ו'ימין', ובמקום זה לדבר על מעין 'מנטליות', ולחפש שורשים אחרים ומניעים אחרים להתנהגותם של יחידים וציבורים? " כתב לפני 34 שנה, במרץ 1979, בטורו בעיתון "דבר". " אני חושב שזו שטות לחלק הכל לשחור ולבן. אין דבר כזה בחיים", הוא אומר היום.
בספרו החדש מתאר מגד סצנה שבה משליכה אלנה ביצים שהגיעו מיהודה ושומרון. "היא העבירה אצבעה על האותיות שעל אריזת הקרטון ואמרה: מה זה פה, שילה? לך, תחזיר את זה לחנות. אני לא אוכלת ביצים מתרנגולות שגדלו בהתנחלות. אמרתי: מה פסול כל כך בשילה? זה יישוב קטן עם כמה חורבות מימי השופטים והמלכים, שהיה בו מקדש ומזבח. . . את יותר קנאית מנטורי קרתא, ניסיתי להתנצח איתה".
"זה גרוטסקי ממש, אבל היום זה מציאותי", מסביר מגד מניין הגיעה ההשראה. "זה באמת מתקיים. זורקים תוצרת שגדלה בהתנחלויות. היום יש ידיעה מבהילה ממש בעיתון, שמדינות אירופה החליטו להחרים תוצרת שבאה מהשטחים. זה הפסד של מיליארדים. את מבינה? אחרי כל הפשעים שנעשים בכל המדינות הטוטליטריות בעולם, הם נטפלים לעניין הזה. מה אפשר לעשות".
שאלה טובה, מה אפשר לעשות.
"לנסות להשפיע. מלבד זה, אני בעד ויתורים. צריך להגיע לפשרות. יותר טוב להגיע לפשרות מאשר להגיע אחר כך למלחמות".
באפריל 1973, חודשים ספורים לפני מלחמת יום הכיפורים וזמן קצר לאחר צאת ספרו "מחברות אביתר", התראיין לש. שפרה בעיתון "דבר". תחת הכותרת "אין דבר מעניין יותר מבני אדם", אמר : "השקפתי היא אמביוולנטית. אינני יכול להזדהות עם הממסד ולא עם האנטי-ממסד. אני חי עם האמביוולנטיות, וייתכן שהיא גורמת לי לשבור את המבנים. . . אפילו לעם היהודי יש לי יחס אמביוולנטי. לפעמים אני שונא יהודים, ומצד שני אני קשור בעם היהודי בכל נימי נפשי. אין לי דבר אחר. אין לי מולדת אחרת לבד מן העם היהודי, ההיסטוריה שלו, תולדות ארץ ישראל ותקופת הקיבוץ שלי והתנועה. . . זה הפרדוקס האיום של חיינו: המלחמה היא שיא ההתעלות של העם הזה. יש לנו כישרון למות ולא כישרון לחיות. הדבק של העם הזה הוא לצערנו הר- געים שבהם הולכים לקראת המטרה הברורה, ההגנה על הקיום. אולי צריכות לעבור עוד מאתיים שנה עד שנהיה ככל העמים בעניין זה".
דיברת על מאתיים שנה, והנה חלפו ארבעים. אכן, יש לנו כישרון למות?
"התכוונתי לכך שאין לנו כישרון לחיות חיי עם נורמלי, לאהוב את בני עמנו ואת מולדתנו כפי שטבעי לכל יתר העמים".
בספר אתה כותב שנדל"ן הוא אבי הטומאה, ומתאר מצב של הפשרת קרקעות חקלאות לחברות בחו"ל.
"זה ביטוי לאיבוד לדעת של המדינה. יש לי בראש כל מיני רעיונות פנטסטיים, להביא את הדברים לידי אבסורד. לדוגמה, מצב שבו המדינה קונה את האדמות מהפרטים וכולה תהיה מין קרן קיימת כזו, ואחר כך תמכור את כל המדינה בכסף לאיזו מדינה אחרת, ואז אנחנו נרוויח הרבה כסף ואף אחד לא ירצה להשמיד אותנו".
לקיבוץ אתה מתגעגע?
"אני חושב עליו וכותב עליו לפעמים מתוך געגועים, אבל לא הייתי חוזר היום לקיבוץ. קודם כל, הוא כבר לא קיבוץ. הוא כבר לא מה שהיה. ההפרטה מעציבה אותי. זה אידאל נפלא שנעלם, כמו הרבה דברים אחרים".
בספרה של מחברת הביוגרפיה של מגד, פרופ' נורית גוברין, "אהרן מגד: חסד החיים - דיוקנו של בן הארץ כסופר עברי" (הוצאת כרמל), היא מסבירה שפרט לנימה האישית החזקה, בכל הספרים של מגד יש שלושה רבדים. "הראשון - רובד אישי מאוד, פרי חוויות ביוגרפיות, השני - רובד ציבורי-לאומי-ישראלי-חברתי חזק מאוד, והשלישי - רובד אנושי כללי מעבר לזמן ולמקום הספציפיים. כפי שאמר שופמן, המאפיין של ספרות טובה הוא שהיא הופכת את הפרטי למשותף לרבים".
"כמי שיצא במסגרת הקיבוץ לעבוד כסוור בנמל חיפה, וסחב על גבו שקים כבדים, כך הוא סוחב על גבו את הכתיבה", אומרת גוברין. "הוא סופר שחי ונושם את הספרות. כבר בחיבורים בבית הספר היה ניצוץ שהבדיל אותו מסתם תלמיד טוב. הייתה לו עין בוחנת ויכולת כתיבה, וכבר אז הוא הרגיש אחריות ומעורבות. הדבר הזה נשאר אצלו לאורך כל כתיבתו. מצד אחד הוא מעורב וכואב את המציאות הישראלית. מנגד יש לו גם כוח להיות בחוץ, להסתכל כשופט מן החוץ ולמתוח ביקורת. הוא גם מזדהה וגם מבקר. זו יכולת גדולה לסופר, ומגד הוא סופר פורה. הוא מוציא בכל שנתיים או שלוש ספר, כי הוא עובד את הספרות. אולי זה מה שמאפשר לסופר בגילו להאריך ימים, כי הוא כל הזמן יוצר. הדמויות שהוא משקע ביצירתו הן תמיד אנשים שוליים בחברה, נידחים, תמהוניים ובמידה רבה לא יוצלחים כל כך. הוא נותן למציאות ביטוי אבל גם חש בתהליכים שמתקרבים ובאים".
בספרו החדש התקבצו חפירות עיר דוד, אנשי הווקף ופעילי שמאל ב"מחסום ווטש", עצי זית גדועים ומעצר של אישה הרה עם תינוק חולה במחסום ג'נין, התיישבות יהודים בארץ ישראל, "שהיא ארצם 3,000 שנה לפני פלסטין", תוכנית להקמת בית עולם לחיילים נעדרים ברחבת הכותל, וגם הצצה לתקופה אפלה במיוחד - השואה, דרך חלום על מחנה ריכוז ותאי גזים. "אני כותב על בית אחד פרטי. אני לא מצייר את בני הזוג בתור שני קטבים רעיוניים", מבהיר מגד. "אצל שניהם הפוליטיקה לא בנפשם".
כמו רבים מאיתנו. יש לנו דעות, אבל המציאות מאלצת אותנו יותר לשרוד ופחות להתעמק ולדבוק בעמדות שלנו. בסוף היום אנחנו אומרים: היום לא עשיתי כלום למען הדעה שלי.
"אני השתניתי. פעם, כשהייתי כותב את טורי הקבוע ב'דבר', הייתי נלחם על דברים פוליטיים. אנשים גם העריכו את זה, אם כי היו נגדי והיו בעדי".
סביר להניח שכאשר מגד מדבר על "נגדי", הוא מתכוון לעובדה שלא היסס להשמיע את דעתו גם אם השמאל, שמגד נחשב חלק ממנו, לא רווה נחת ממנה. "צריך להחזיר לחינוך העברי החילוני את התוכן והערכים שעליהם הייתה גאוותו מאז ראשית הציונות", כתב פעם. בהזדמנות אחרת מתח ביקורת חריפה על ההיסטוריה הנכתבת בידי "ההיסטוריונים החדשים". " זוהי היסטוריה ללא אנשים", כתב . "הם כותבים כאילו הייתה ההיסטוריה מנגנון על-אנושי, הנע לפי חוקים אסטרו-פיזיים מסוימים. כתיבתם מנתקת את עצמה לחלוטין מתודעתם ומחוויותיהם של אלה שעשו אותה, ולא זו בלבד אלא שהיא מתנשאת עליהם, בזה להם, פוסלת את עדותם, מאשימה אותם בשקר ובצביעות".
בני אדם הם מה שמעסיק את מגד, וקל לשכוח אותם במציאות שמתקיימת רק דרך משקפיים פוליטיים. על פינוי גוש קטיף הוא אומר: "הייתי בהחלט נגד. זה היה סקנדל. חשבתי שזה אכזרי כמו לחטוף ילד מחיק אמו, לקחת בכוח את המשק שאדם עמל עליו במשך שנים. לא יכולתי להשלים עם זה. הייתה התארגנות והייתי חלק ממנה יחד עם חיים גורי. היום זה עוד יותר עצוב, כשחושבים לאן הגענו ואילו רווחים צמחו לנו מזה. הדברים הגיעו לידי כך שהייתי ידוע בדעות סמי-שמאליות. חשבו שאלה שנקראים 'אינטלקטואלים' - סופרים, אמנים - חייבים להיות אומרי אמן על כל דעה שהושמעה בשמאל. לא ייתכן אחרת, הם היו חושבים בלבם, כך שכשהייתי בא למסיבת חברים, כולם היו מניחים מראש שאני אנטי-ימין. הם היו מדברים בגלוי על כל הדברים מבלי לחשוש שאולי הם פוגעים בי או משהו. נדמה לי שהיום זה קצת השתנה".
עד כמה הדברים שכתבת השפיעו וחלחלו?
"אני חושב שהשפיעו".
מפחידה , הידיעה שאתה כותב ומשפיע?
"לא מפחידה. רציתי שהם ישפיעו. היום אני כבר לא כותב בעיתון כמעט אף פעם. קודם כל מפני שאין לי משהו חדש להגיד. כל מה שאגיד כבר אמרו מצד זה ומצד זה. אני כבר לא יכול לשאת את הוויכוחים הפוליטיים. הם מעוררים בי גועל. זה גועלי". (ההבעה המפויסת של מגד מפנה את מקומה להבעה של שאט נפש. אי אפשר לטעות בה).
מה גועלי כל כך?
"גם האריזה וגם מה שהם אומרים. דברים בנאליים כאלה, שחזרו עליהם אלף פעמים. בשביל מה צריך עוד ועוד? אני רוצה להיות מחוץ לזה".
מה באמת יש לחדש? אולי זה עניין הקיום שלנו פה. אנחנו בסחרחרת, לופ אינסופי. מציאות של אלפי שנים, לא רק של 64 שנות מדינה.
"אנחנו לא מסתמכים רק על ההבטחה התנ"כית. במשך ההיסטוריה אנחנו ממשיכים בדבקות בארץ הזו, שזה דבר בלתי רגיל בכלל. איפה יש דבר כזה? אנחנו עם פרדוקסלי בדרך כלל. מצד אחד אנחנו עם נבדל מכל העמים, מנגד אנחנו עם שכל הזמן קשור לנקודת משיכה אחת - ארץ ישראל. זה אמיתי. זה לא משהו שנכפה עלינו או שאנחנו כופים על עצמנו. זה טבעי. הרגש הזה, של לשוב לציון, של 'ותחזינה עינינו'. זה אמיתי אצלנו. אי אפשר להגיד שלא".
השיבה לציון כוללת עכשיו חיפוש אחר דרכונים זרים.
"זה נורא. זה פרוורטי, שהולכים לנדוד החוצה, שהולכים בחזרה לגולה. אני חושב שזה נובע מהפחד מפני מה שיקרה פה. אין ביטחון בהמשך הקיום. עכשיו מדברים על מלחמה פה, מלחמה שם, מה יהיה עם איראן או הנשק האטומי. הרי איראן יכולה בכמה פצצות לגמור אותנו. אני מניח שעל זה חושבים".
בספר יש אמירה ברורה ונוקבת על ההתייחסות שלנו למי שאינו בן לעם היהודי, והיא לא האמירה הנוקבת היחידה.
"פה נתתי לזה יותר ביטוי, מכיוון שמדובר ביחסים בין בן לאמו, ששומר על זכרה כל הזמן. התכוונתי לומר שנעשה עוול גדול כשמרחיקים את מי שחיים בינינו. היחס לגרים ולפליטים מחריד. אין כבוד בפניהם. צריך להיות אליהם כבוד גדול, צריך לקרב אותם כמה שאפשר. אפשר להרחיב את העם היהודי גם על ידי גרים. למה לא? גם אנחנו גרים. גם הורדוס היה גר. כמעט כל האדומים נקלטו בתוך העם היהודי".
"אני לא יודע מה זה נוקב. כשאני כותב ספר אני מקווה שהקורא יתרשם ממנו, ואולי יש גם כמה דברים שהוא יושפע מהם, אם כי אני לא דידקטי בכתיבה שלי. אין לי כוונה להטיף למשהו. אם יש שם צורה של השפעה, זו לא מטרה מודעת. אני לא חושב בכלל שזה תפקידה של הספרות, לנסות לשכנע לדעות מסוימות".
אז מה כן?
"להבין את נפש האדם. אצלי בכל ספר יש גיבור ראשי. אין כמעט ספר שהוא לא סביב דמות מרכזית. יש גם ספרים שנקראים על שם הדמות: אביתר, עשהאל. אני לא מגיע לגיבור מפני שהוא מייצג בשבילי איזו אידאה. אני מגיע לגיבור בגלל דמות שאני נתקל בה במקרה והיא מסקרנת אותי. מסקרן אתי להבין אותה בפנים. כל המהלך של הכתיבה שלי הוא ניסיון לחתור אליו פנימה, להזדהות איתו. לאט-לאט אני מזדהה עם הגיבור שלי, אבל לא מבחינת הדעות שלו, אלא מבחינת הנפש".
הספר החדש הוא כמו סיור בתוך תודעה משובשת שאין בה רצף זמנים. דמיון ומציאות משמשים יחד. החשדנות, הכעס, התסכול, הקנאה והעצב נשענים על משהו שאינו בהכרח מציאות. איך נכנסים למצב של הזדהות עם דמות בעלת תודעה משובשת?
"זו שאלה נכונה. במהלך הכתיבה אני מגיע לאמפתיה עם הדמות שאני כותב עליה. אמפתיה מביאה לכך שאתה מתחיל להבין, ולא רק להרגיש. כתיבה כזו חודרת לחלומות שלי. יש מצבים שאני יכול להזדהות עם תודעה משובשת. אני עצמי יכול להגיע למצבים - זמניים, אני מקווה - שאני מבולבל".
אתה מרגיש בזמן אמת שאתה מבולבל?
"אני מרגיש, אבל כשאני כותב אני מסדר את הדברים. הכתיבה אוספת את הבלבול. זה באמת מסובך, זו שאלה גדולה שלא חשבתי להגדיר אותה, אבל את נותנת לי סיבה לחשוב עליה".
אומרת פרופ' נורית גוברין, מחברת הביוגרפיה שלך, שבשבילך כתיבה היא צורך והכרח. אתה מוצא את פרנסתך בספרות?
"פחות מזה. מה פתאום. בשנים האחרונות זה ירד מאוד. להתפרנס מספרות? אף פעם לא התפרנסתי מספרות, ולכן תמיד הייתי עיתונאי ואת משכורתי קיבלתי מהעיתון. עד לפני שנים אחדות הייתי מקבל תמלוגים שהיו מגיעים לאלפים מעטים של שקלים. היום אני מקבל אפס. עשרות שקלים פה ושם. אי אפשר להתפרנס מספרות בשום אופן. יש שלושה או ארבעה אנשים שיכולים, ובהם גם כלתי (צרויה שלו, אשתו של הבן איל, כס"ו). היא מצליחה מאוד, בייחוד בחוץ לארץ. זה לא עניין של כסף. זה צורך פנימי, יש הכרח. משהו שדוחף אותם מבפנים".
"עכשיו אני צריך לראיין אותך".
למה?
"כי זה נראה לי מעניין".
זה חלק מהעניין. אתה משיב יפה לאנשים שכותבים אליך, אתה מרים טלפון למבקרי ספרות להודות להם על ביקורות. אולי יש תקווה, למרות הכל, למרות שהחיים שלנו נעים בין קברות לתאוות.
"גיבור הספר, יהונתן, אומר שהוא רוצה למחוק מתוכו את התאוות האלה: את השנאה, את הקנאה ואת החשד. אני חושב שהכוונה של התורה במילה 'תאווה' היא לתאווה מן הסוג הזה. לעם הייתה להיטות כל כך גדולה לשליו, שהם תכף התנפלו עליו, ללא שום כבוד בפני תופעה כזו. לכן הם נענשו: אלוהים היכה בהם וקברו אותם במקום. יהונתן מדבר על השאיפה שלו להזדככות. מה היא הזדככות? השאיפה להתרחק מתאוות החומר. אני נזכר ב'עלי שלכת', שיר נהדר של ז'ק פרבר, שתורגם לעברית. הוא שר לאהובתו: 'ואת - שלי / והזמן מרחיק / את שיאהבו / כך בדממה וללא קול / והים מוחק מחוף כל זכר / עקבות אוהבים של אתמול'. השאלה היא מה יש לנו היום. אני לא יודע, יכול להיות שיש געגועים לאהבה נקייה, אהבה טהורה, רגשנית אמנם, והצער על שהיא חולפת. זה עולם שלם של מושגים שלאט-לאט נמחקים, מפני שהיום מתייחסים בגסות גם לעניין של אהבה".
ומגד מתייחס בעדינות מרבית לאהבה. עוד מעט ישב לאכול עם רעייתו ארוחת צהריים, בדיוק כפי שעשו כמעט בכל יום בעשרות השנים האחרונות. צריך גם להשקות את הבוגנוויליה במרפסת בשכונת בבלי בתל אביב, "צפוף לה מעט", הוא אומר. הקקטוסים, לעומתה, מיתמרים יפה באדנית. צברים. ומי יודע, אולי יהיה עוד ספר.
זה הספר האחרון?
"אני מקווה שלא. איך אני יכול לדעת? ספר אצלי יכול לקחת הרבה זמן. מניין אקח זמן? "
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם