הסופר הדתי שיוצא נגד פסקות הרבנים
אחת הדמויות ב"קוץ ודרדר" קורעת דפי תהלים, אחרת סבורה שלחטוא זה כמו לסטות מהשביל כדי לראות משהו יפה. הסופר, כמובן, דתי
העלילה בקצרה: יובל עוזב את בית הוריו ומחפש מקלט לנפשו המיוסרת בבית קרוביו הירושלמים. המעבר גורם לו לטלטלה ולהתערערות אמונתו הדתית. בחייו החדשים הכל אפשרי, תאווה אחת אינה מבטלת את האחרת - הוא משתוקק אל עידית הפרועה, כמו גם אל אביגיל החסודה.
בספר אין דמות אחת שאינה נתלית בשאלה. מצד אחד, מאיר טוען שהיהדות עדיין לא התמודדה עם החילון וכי הקשר ביניהן הוא "רק פורמלי", ומצד שני הוא כותב על קבוצת אנשים שצמחה מתוך הציונות הדתית, שנחשפה לשפה החילונית ולמושג ההתפתחות העומד בסתירה לשפה הדתית הקלאסית והסטטית. מצד שלישי הוא כותב על מחלתם של החוזרים בשאלה, שאצלם "האידאות והמילים קודמות לחיים".
זו לא הפעם הראשונה שמאיר - חוקר מחשבת ישראל, סופר, משורר ומחנך - עוסק בשאלות ובקונפליקטים האלה. את ספרו הקודם, ספר העיון "שניים יחדיו" (מאגנס), כתב מתוך "כאב קהילתי", כהגדרתו . "לקחו לי את הבית. העולם שבו גדלתי, שהיה בו כל כך הרבה עושר ומורכבות - בחלקם הגדול ירושה מאבא שלי וסבא שלי - פתאום קמים עליו לאבדו", הוא מסביר.
מה נגזל מהעולם הזה?
"החיים שבהם יש גם דתיות מלאה וגם חילוניות מלאה. העולם שגדלתי בו - זה של בית המדרש, הגמרא, התלמוד והמשנה, שכולו מלא סתירות ומחלוקות ופרשנויות - נעלם. פתאום באים ופוסקים. יש דוגמה, וכשמישהו לא עומד בה - הוא מוצא מחוץ לגדר. העולם הכל כך דינמי והכל כך חי שצמחתי בו הופך להיות דחליל מאיים שמבריח את כל הציפורים השרות מהגן במטרה לשמור על הפרחים. אני גדלתי במקום שבו אין פחד מפני הציפורים. שינקרו, יש מספיק לכולם. זה בעיניי הלב של להיות איש יהודי".
מאיר אינו מוכן או רוצה לשכוח מנין בא. שורשיו מעניינים אותו לא פחות מענפי האילן שלו. סבו האחד היה רבה של עיר גדולה בהנהגה מטעם אגודת ישראל. סבו השני, שהגיע ממשפחה הונגרית חרדית, כפר בעיקר וברח לבלגיה. אביו ודודיו גדלו במשפחה חילונית וחברו לציונות הדתית. "זה חלק מהחגיגה לדעתי", אומר מאיר.
אבל השמחה נפגמה, ואת הפגם הוא מנסה לתקן באמצעות טכניקת סיפור ייחודית, שכוללת שני רבדים. האחד הוא הסיפור עצמו, והשני הוא הניסיון לכתוב את "כתיבת האפשרויות", שהיא בעצם התפרצותו של "מספר מתלבט" אל תוך ציר העלילה. כך, למשל, זה נראה בעמוד 27: " שפרה נכנסה לביתה עמוסת שקיות ומתנשפת. אילו היתה כתיבת האפשרות מאפשרת למציאות להתנהל כהרגלה, היתה שפרה מיד מבחינה ביובל. אילו היתה שפרה מבחינה מיד ביובל, היו האפשרויות של שיחה בין שפרה לבני ביתה מתבטלות. כתיבת האפשרות רוצה בשיחה זו לחישוף מערכת היחסים במשפחה. על כן היא מקפיאה את אפשרות המפגש עם יובל כדי לאפשר לאפשרויות אחרות להתממש. מעין קיפאון שורה על קו הראייה והרגש שבין שפרה ליובל, והשיחה מתנהלת בין שפרה ובין בני ביתה כאילו הוא לא נמצא".
בדומה לחכמי התלמוד שפותחים בזו אחר זו סוגיות ושאלות, מאיר בחר בטכניקת הכתיבה הזו מאחר ש"המציאות העכשווית לא מאפשרת לחיות את החיים הפשוטים, שמהם צמחתי ואותם אני נושם. . . הרגשתי שאני לא יכול לספר במציאות שלנו סיפור על בחור דתי שפוגש בחורה חילונית, כי כל הזהויות מתפוררות, ואני חייב לברוא עולם שבו אפשר להציע אפשרויות למציאות שבעולמנו לא יכולה להתממש. זה מבטא תחושה של זרות שאני מרגיש".
יאיר , אחת הדמויות בספר, אומר שהוא היה מניח תפילין על ראש של חתול. דמות אחרת קורעת את דפי התהלים ומפזרת אותם ברוח כביטוי לרוחניותה. כמה הם משקפים את מה שמתחולל בתוכך?
"העניין עם החתול הוא ביטוי למה שבא מעולמם של המתחלנים הראשונים, שהיו רוויי כעס. זו בעצם מין התרסה, כמו לערוך סעודה בליל יום כיפור. יש בי כל מיני קולות - גם קול מאוד כועס, כשאני רואה מה עשו לדתיות, כל הרבנים והמנהיגים שמקשיבים לקול ההמון שמושך אותך למקומות המוקצנים הללו, ושם יש לי חשק להוציא קללה שהדף לא סובלה ואני מבין את הדימויים האלה. מצד שני, בניגוד להם, אני לא מוכן לוותר על הבית".
אתה מדבר בספר על נקודת רתיחה דתית שהולכת ומתקרבת.
"פסיקה - כשמה כן היא. היא מפסיקה. מה זו המשנה? החוקרים התלבטו אם זו אסופה של חומר או שזו התורה שעל פיה צריך לחיות, האם כשנכתבה מחלוקת המחשבה היתה שבסוף צריך לפסוק או שהמחשבה היתה לפרוש את האפשרויות - ואתה תחליט. בתודעה שלי, זה הסיפור. בעולם שלי אין מקום לרב שחושב בשבילך, מחליט בשבילך ומחולל בשבילך. רב זה לא אפיפיור. המקום של האינפלציה של רבנים הוא הידלדלותה של הרוח היהודית. זה עולם נוצרי ולא עולם יהודי".
בשגרה , עיקר עבודתו של מאיר הוא בהנחיית קבוצות של דתיים וחילונים שלומדים תורה יחד במכון שלום הרטמן ובבית המדרש "קולות", ובהוראת הגות יהודית מודרנית באוניברסיטה העברית.
"אני נושם את זה שהתורה שלנו היא של דתיים ושל חילונים באותה מידה", אומר מאיר, ובאותה נשימה מציע "ניסוי פשוט". הוא מושיט ידו אל התנ"ך, שמונח על השולחן ליד ששת סדרי המשנה הכרוכים בכרך אחד מצהיב, שירש מסבו: "קחי את התנ"ך ותפתחי אותו באופן אקראי. 98 אחוז שאלוהים נמצא בדף. תפתחי את המשנה באופן אקראי, 97 אחוז שאלוהים איננו. במונחים של היום, התורה היא ספר הרבה יותר דתי והמשנה הרבה יותר חילונית. אגב, זו היתה גם הטענה של ביאליק, שקרא לציבור החילוני לאמץ את המשנה. לצערי, בגלל אנשים דתיים, שבעיניי הם לא רק מחללי שם שמים אלא גם מעוותי התורה, נוצרו מחסומים".
החברה הישראלית אוהבת לתייג אדם על פי סמלים חיצוניים ומידת דתיותו. הגיבורים של מאיר מורכבים, והמפגש איתם נותן תחושה של קרנבל. הספר הוא כמו מסע בתודעות ובלבבות שאינם מוצאים את המסלול הברור לאמונה. "העובדה שאפשר לעשות תשובה מראה שחטא זה לא כל כך נורא. אם החטא היה נורא, לא היה אפשר לחזור בתשובה", אומר יובל לאביגיל, "חטא הוא כמו ללכת בשביל מסומן ולרדת ממנו כדי לראות משהו יפה".
מהם המרכיבים במבחן שבודק אם אדם הוא דתי או לא?
"האם באמת בתודעתך ריבונו של עולם נוכח. יש סוג של דתיים שמקיימים את המצוות אבל אין אלוהים בעולמם. יש גם דבר שני - שהוא עולם ההלכה של קיום המצוות. הלב של תפיסת המצוות של הרמב"ם זה ב'הלכות תשובה' שאומר 'רשות לכל אדם נתונה. אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק - הרשות בידו. אם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע - הרשות בידו'. כלומר רק ממקום של בחירה יכולה להיות משמעות למצווה. לא יכול להיות שיהיה איש הלכה שאף פעם לא חטא במודע. אם הבחירה היא רק תיאורטית, זו לא בחירה. רק אדם שיודע גם לומר לא, יש משמעות לכן שלו".
למה קראת לספר "קוץ ודרדר" ? אכן זה מה שנצמיח?
"קוץ ודרדר מתאר את המציאות של גירוש מגן עדן. ככותב, אני לא הפרשן המוסמך, ועד כמה שאני יורד לסוף דעתי, זה מכיל שני דברים הפוכים. מצד אחד זה כאב של גירוש מגן עדן. אני חייתי בגן עדן של היהדות שממנה באתי, והיום מגרשים אותי משם. זה הצד הטרגי של השם, אבל יש גם צד אופטימי: כשאני שואל את עצמי מה היה טוב יותר - להישאר בגן עדן ולא לאכול מעץ הדעת? למרות הצער, עדיפים החיים של קוץ ודרדר ושל בנייה בעולם כזה מאשר בגן עדן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם