מי סופר: הספר שנכתב בהשראת אביתר בנאי
הסופרת אביגיל גרץ, מחברת הספר "בת של רב", חיכתה 37 שנים כדי לכתוב את ספר הביכורים שלה. ואז, בעיירה נידחת במקסיקו, לראשונה בחייה הבינה בדיוק מה היא רוצה להגיד
איך נולד הספר?
"בסוף 2007 נשבר לי לראשונה הלב. הוא היה מוזיקאי מאוד מחויב לאומנות שלו וזו הייתה חוויה קשה, ממש לא זיהיתי את עצמי. למזלי, מתוך נקודת השבר הלך והתבהר אצלי הקול שגם אני רוצה להתחייב לכתיבה שלי. לקחתי שנה חופש, ארזתי מזוודה אחת ונסעתי למקסיקו, לעיירה נידחת וקסומה. אחרי שבועיים כשהתלבטתי מה לכתוב ושום דבר עוד לא יצא ממני ישבתי על כיסא נדנדה והאזנתי בפעם המיליון לדיסק הראשון של אביתר בנאי. אביתר גדל שנתיים מעליי ביישוב שלי והדיסק הזה כולו מלא כאב וצעקה שמופנית כלפי העולם אבל גם מול ההורים. אני יודעת שהוא גדל עם הורים נהדרים ובבית תומך, ודווקא בגלל זה יכולתי מאוד להזדהות ופתאום הייתה לי התחלה של הספר. התחברתי לאיזו צעקה שרוצה לצאת על הבית שגדלתי בו ועלתה לי דמות האורחת שתעזור לצעקה הזו לצאת. מיד כתבתי את ראשי הפרקים בצורה מסודרת שאף פעם לא הכרתי בעצמי ועשרה חודשים ישבתי וכתבתי".
מה הספר האהוב עלייך?
"הרבה ספרים אהובים עליי. מהשנים האחרונות הספר שהכי הפעים אותי הוא 'גוף שני יחיד' של סייד קשוע ו'חבלים' של חיים באר, שהוא ספר שהשפיע עליי מאוד. ספרים שעוסקים בזהות".
איזה ספר מונח כרגע ליד המיטה שלך?
"כשאני מתחילה עם פרוזה אני נסחפת ומסיימת מאוד מהר, בדיוק קראתי את 'אחות שמש' של דרור בורשטיין, אבל ליד המיטה יש את הספרים הקבועים לעונה שהם 'ללמוד ערבית' כרך שני, 'כשהדברים מתפרקים' של פמה צ'ודרון ו'מה לצפות כשמצפים לתינוק'".
איזה ספר נהנית לקרוא ומעולם לא העזת להודות בכך?
"אני חושבת שאת הספר 'תחרה'. ספר זבל שקניתי בתיכון בשבוע הספר בבאר-שבע".
איזה ספר לא קראת ומעולם לא העזת להודות בכך?
"לא מתביישת באף ספר שלא קראתי, למרות שחסרים לי הרבה ספרי 'מופת'. אולי כי בשנה שנסעתי לכתוב את הרומן שלי במקסיקו לקחתי איתי את יוליסס וצלחתי אותו! זה ספר שמשום מה הרבה מתביישים שלא קראו. גם הייתה לי תקופה בלימודי הקולנוע שאני וחבר טוב קראנו הרבה יצירות קלאסיות כמו הר 'הקסמים', 'אנה קארנינה' ועוד".
איזה ספר ילדים הכי נצרב בך?
"ספר ילדים ישן נושן שנקרא 'אני לא אוהבת שהחברה שלי באה לבקר אותי'. אני ותמר, החברה שהייתי ממש ממש צמודה אליה כמה שנים טובות, היינו מתענגות עליו ביחד. כאילו היה ספר שסייע לנו עם קשיי היום-יום שלנו וכמו הציב לנו מראה תומכת".
עם איזו דמות בדיונית היית מתחלפת ל-24 שעות? ולשנה?
"אולי עם הנס קסטרופ מ'הר הקסמים' כדי להתארח בבית המרפא ולטעום את כל ארוחות הפאר שהוגשו לו. ולשנה? עם בילבי!".
מי האדם שהכי השפיע על הרגלי הקריאה שלך?
"אחותי הגדולה הייתה עושה לי רשימות קריאה בילדות. וגם הספרניות מעומר".
מה המקום הכי מוזר שקראת בו?
"לא יודעת אם זה מוזר אבל בקורס הוויפאסאנה הראשון שעשיתי ב-2004 בעמותת תובנה, אמרו שאסור לקרוא. מצד שני הייתה הנחייה ברורה להתחבר לעצמך, לתת לעצמך רשות להיות כפי שאתה. אז מכיוון שממילא הקורס הוא בשתיקה ואף אחד לא יכול להעיר לך, קראתי בחדר בגניבה את הספר 'נוצות' של חיים באר. היום כשאני בעצמי מנהלת קורסים ואומרת את ההנחיה הזו, אני מאחלת בליבי שיהיו אנשים שיבינו שהמהות של הקורס היא לא האיסורים והסגפנות אלא הקבלה של האדם את עצמו".
בת של רב
ה"אז" שקצת כמו קללה אני זוכרת לפרטי פרטים. אז, כשאחר הצהריים אחד, כמה ימים לפני חג השבועות, נשמעה בביתנו דפיקה רועמת בדלת. היא מוכרחה הייתה להיות כזו כי אבא בדיוק הכין פופקורן במכונה האהובה שלו ואני, בהוֹל, בהיתי בציפורני הרגליים שלי ותהיתי איך גזרו אותם בימי התנ"ך. אבא כיבה את המכונה המרעישה והסתכל עליי מתחתית המדרגות בפרצוף שואל האם אני מחכה למישהו. סימנתי עם הראש שאין לי מושג. מי כמוהו ידע, לי צפצפו בחוץ, גם בערבי שישי, אף שביקשו ממני אלפי פעמים לדאוג שזה לא יקרה שוב. ושוב. ושוב.
הימים היו ימי ספירת העומר אבל אני ספרתי את הבחינות שעוד נותרו לי עד שיכתירו אותי כבוגרת, ולא רק לגילי, וישחררו אותי לנפשי. בטבלת ייאוש מפוארת מיקמתי את הבחינות וגם את תאריך ההחלטה הגדולה- לדחות את הצבא ולריב עם אמא ואבא או לשפוף ראש ולהתגייס. בראשון ביוני, היה צריך לחתום סופית על מסמך ההצטרפות לגרעין שיעכב לי את ה"חיים", כלומר את השירות הצבאי, בשנה.
אני זוכרת שלא היה בכוחה של הסקרנות להוריד אותי את שבע עשרה המדרגות המחזיקות את ביתנו אבל כן טרחתי להיעמד ולתצפת מלמעלה- מי בא בשעת ערביים זו. בטח קיוויתי שכמו בסיפור של רפונזל הכלואה במגדל, יגיע ערן שונסקי לחלץ אותי מההגדרה הנוראית שלי- בת רב מגושמת, שסיכוייה להיוותר בתולה, לפחות עד גיל שלושים, הולכים ומתגשמים מידי יום. דודה שלי הייתה אומרת שזו הבעיה בהגדרות עצמיות- הן בכלל לא מתומצתות כמו הגדרות מילוניות שנועדו להקל על החיים, אלא הן נושאות סיפור מורכב כמו בִּיצָה טובענית.
ואכן, כמו דייג שהדָגים ממאנים לעלות בחכתו, מִשאלתי לא התגשמה כי בדלת הכניסה עמדה אישה יפה ולבנה כשקדייה עם שיער חום ומבולגן כמו שלי. בגדיה ניסו להיראות מהודרים אבל אפילו ממרומי המדרגות היה אפשר להבחין, כמו בבגדיה המשתדלים של סבתא, בכתמים שהתנחלו ונארגו בבד. על צווארה התנצנצה שרשרת שהעניקה לה הילה מיוחדת. מאחוריה טרטר מנוע הדיזל של המונית שהביאה אותה ליישוב הקטן שלנו.
בחיוך צחור שיניים ובמבטא אמריקאי היא שאלה- Rabbi Spector? ואבא הנהן. הגברת לחצה בנימוס את ידו והבהירה שהיא איימי, אשתו של הרב אייב סלומון ממינִיאַפּוֹלִיס, שהיא מצטערת שלא הודיעה והאם תוכל להיכנס ולהסביר הכל. אבא, אף שגדל כבן יחיד, תמיד היה נדיב באופיו, פתח את הדלת לרווחה, ירד עמה לשחרר את נהג המונית ובאדיבות סחב את אחת המזוודות של איימי סלומון, אשת הרב.
ביקורים כאלו לא היו מאוד נדירים אצלנו. כל מיני רבנים אמריקאים ונשותיהם או ילדיהם הפוקדים את ישראל לשנה של חיזוק זהותם היהודית, התארחו אצלנו לשבת, אלא שלרוב היו הביקורים מתואמים מראש ותמיד הסתמכו על כך שאמא הייתה בבית. לא שהייתה עקרת בית דגולה, להיפך, אבל משהו בפתיחות, בכנות שלה ובאהבתה לספר על עצמה לכל דיכפין, יצר אצלנו אשליה של אירוח אמפתי והגון, גם כשהאוכל לא היה במיטבו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם