פינוקיו: גרסת הרוקנ'רול
מחבר "פינוקיו" לא סבל ילדים: מי שיקרא את הספר המקורי לא יפספס זאת. איך הפכה הבובה האכזרית לגרסה המתקתקה של דיסני, מה עשה פינוקיו בכותל ומה עלה בגורלו של המהמר הכפייתי, שהביא אל העולם את הספר האיטלקי המצליח בכל הזמנים? מסע בעקבות הילד מעץ אורן, במלאות לו מאה ושלושים
היפנית, תזכרו בובה עליזה וטובת לב שרצונה העליון הוא להיות ילד אמיתי. אבל האם זה פינוקיו האמיתי? ממש לא. פינוקיו המקורי, פינוקיו שהמציא הסופר קרלו קולודי, הלא הוא קרלו לורנציני, פינוקיו החוגג עכשיו יום הולדת 130, הוא ילד אלים במיוחד, לפעמים מרושע. הקורא בספר המלא ימצא שילדים, ובעיקר בנים, מתוארים בו באופן שלילי ביותר. לורנציני תיעב ילדים. פינוקיו, כמוהו ככל הילדים האמיתיים שמופיעים בספר, הוא אימבציל, תאוותני, סורר ומורה, אלים, מלוכלך.
לורנציני נמצא בקצה המנוגד לדעתו של המחנך והסופר יאנוש קורצ'ק, שראה בילדים טובים וחכמים מעצם טבעם. בעיניו, ילדים נולדים פגומים, חצופים, לא אחראיים, מפרי הבטחות, קשי עורף, ממאנים ללמוד, מועדים לכל פגע רע ולמעשה טיפשים מטופשים. ייתכן שיהיו להם כוונות טובות, אבל אלו לרוב אינן מתגשמות מסיבה זו או אחרת, ובראש ובראשונה בגלל חולשת רצונם. מן הסתם הוא זכר את עצמו בגיל הילדות.
הילד קרלו לורנציני, תושב פירנצה האיטלקית הכבושה בידי האוסטרים, היה ילד שובב, חובב תעלולים ופראי - מעין פינוקיו אנושי שהתנגד לכל חוק ומשמעת ולבסוף סולק מהלימודים. בזיכרונותיו סיפר: "הייתי הילד הלא אחראי, הלא צייתני והפראי ביותר בכל בית הספר. לא חלף יום בלי ששמעתי את אחד הילדים קורא בקול רם באמצע השיעור:'אדוני המורה, תגיד ללורנציני! הוא אוכל דובדבנים וטומן את הגרעינים בכיס שלי', וכעבור שעה 'המורה, תגיד ללורנציני! הוא צד זבובים וקובר אותם באוזן שלי'. יום-יום נאלצתי ללכת לבית הספר, מלבד ימי חמישי וראשון. ימי חמישי מעטים מאוד בשנה, כידוע, רק אחד בכל שבוע. אבל ימי ראשון הם רבים מאוד; תודה לאל, הם באים בכל יום שביעי".
פינוקיו החביב של דיסני הוא עיוות מוחלט של ספרו של לורנציני. דוגמה אחת מרבות: בגרסה של דיסני, ג'ימיני הצרצר הוא דמות מרכזית. יצור זעיר וקירח, המשמש מצפונו של פינוקיו. בספר, לצרצר כלל אין שם. זוהי דמות מוזרה המטיפה מוסר לבובת העץ, ובתגובה פינוקיו מועך אותה למוות בפטיש. הצרצר שנרצח קם לתחייה כרוח רפאים, החוזרת מעת לעת כדי להטיף עוד מוסר לפינוקיו.
הדבר הראשון שבובת העץ עושה לאחר שנכנסת בה רוח חיים הוא לצחוק בפניו של יוצרו ואביו, הנגר ג'פטו. הדבר השני: לבעוט בו (בעיטה ברגל עץ אינה דבר של מה בכך). הוא גונב את הפאה הנוכרית של האב הזקן המסכן. שוב ושוב הוא בורח מביתו. פעם אחר פעם הוא מפיח כזבים כפרחח. הוא נוטש את בית הספר תמורת חופן הבלים, ועל כל עברה כזאת הוא משלם ביוקר. קוראי פינוקיו נחשפו לרשימה ארוכה של עברות שהם עלולים להתפתות להן ושל עונשים אכזריים שיבואו בעקבותיהן. למשל, אסור לדבר עם זרים כמו החתול והשועל, מאחר שהם תמיד יתגלו כנוכלים מרושעים המתכוונים לרמות אותך, לגזול את כספך ולבסוף לרצוח אותך, ומי שאינו לומד ומעדיף להתבטל בשעשועים ובמשחקים סופו שייהפך לחמור; ללורנציני, שהיה שטוף כל חייו במשחקי קלפים ובהימורים, היה ניסיון מר ועשיר להנחיל לילדים. אולי חשב על האיומים, והדברים הגרועים מהם, שספג מידי נושיו בגלל קלפנותו האובססיבית.
המפורסם בעונשים הוא התארכות אפו של פינוקיו עם כל שקר שהוא משמיע, דימוי שהפך קלסי ומשמש רבות בקריקטורות פוליטיות. אלא שלאורך רוב הספר פינוקיו אינו מתרשם כלל אף לא מאחד מהעונשים האכזריים. הוא שורד בכל פעם כדי לעבור לעברה ולעונש הבאים. המסר בכל זאת חינוכי: רק אם אתה בובה שאינה חווה כאב כמו אדם רגיל וניתנת לתיקון בכל מצב, רק אז תוכל לצאת מכל זה בשלום.
לפינוקיו יש גם כוונות טובות לעזור לג'פטו וללמוד, אך אלו נשכחות תמיד עם האטרקציה הבאה שהוא נחשף לה. עם זה, בסוף הספר, כשהוא מתחיל בלב שלם לעזור לג'פטו, מטפל בו והולך לעבוד כדי להרוויח כסף למענו ולמען הפיה הכחולה, הוא אכן נעשה לילד אמיתי, ובובת העץ נחה כעת חסרת חיים על הקיר. הסוף החיובי אינו מתיישב עם רוחו הצינית הכמעט מיזנתרופית של הספר בכללותו. יש שחושבים שהסיום הזה כלל לא היה הרעיון של לורנציני, ולדעתם הוא נוסף בדרישת עורך עיתון הילדים שהספר התפרסם בו תחילה, שרצה סיום חינוכי-מוסרי נאות ליצירה המוזרה.
פינוקיו היה חריג מרעיש בנוף ספרות הילדים של זמנו. קשה היה להאמין אז שהוא ייחשב לקלסיקה איטלקית ואף עולמית. תחילת לידתו (גילופו, ליתר דיוק) של הגיבור הספרותי הזה הייתה ביוני 1881, כאשר פרדיננדו במביני פנה אל מכרו קרלו לורנציני וביקשו לכתוב סיפור בהמשכים לעיתון שהוא ערך, ה"ג'ורנאלה פר אי במביני" (" עיתון לילדים"). ה"ג'ורנאלה" היה מראשוני עיתוני הילדים בשפה האיטלקית, והופיע ברומא.לורנציני לא התלהב. מאחורי האיש בן ה-55 כבר היו כמה שנים מדכדכות של כתיבה לילדים, שמעולם לא ראה בה את ייעודו. הכתיבה למבוגרים הייתה חשובה בעיניו הרבה יותר, ורק אילוצי הפרנסה והשוק כיוונו אותו לכתיבת ספרי לימוד, מקראות לבתי הספר וגם ספרות ילדים. המבוגרים, למד במהירות, לא קונים, או אולי ביקורתיים מדי. רוב יצירותיו למבוגרים, ובהן קומדיות לתאטרון, לא זכו להצלחה רבה ונשכחו מיד.
כדי להבין איך הפך הילד השובב מפירנצה לסופר ילדים בעל כורחו, נזדקק להשלמה מהירה של קורות חייו בשנים שבין לבין. בשלב מסוים בנעוריו תפס את עצמו בידיים הילד התוסס קרלו, הפינוקיו-בשר-ודם שלנו, והבין שכדי שיצא ממנו משהו עליו להתחיל ללמוד. בן 16 כבר החל ללמוד פילוסופיה ורטוריקה באוניברסיטת פירנצה, כדי להכשיר את עצמו לכמורה. ובכל זאת, גם בשנותיו אלו נודע כתעלולן, קלפן ובזבזן. לכמורה מעולם לא הגיע.
מ-1848 עד 1860 לחם לשחרור ארצו במסגרת צבא טוסקנה. בשנות הלחימה הללו, בין קרב לקרב, לחם בעזרת עטו: תחילה ייסד כתב עת סאטירי ושמו "איל למפיונר", " פנס הרחוב", שנועד "להאיר את דרכם של המגששים באפלה" בלעגו נגד השלטון האוסטרי בטוסקנה. משנסגר בפקודת הצנזורה, ייסד במקומו עיתון סאטירי זהיר יותר, "לה סקראמוצה" ("התגרה"), ששרד שמונה שנים רצופות. שם העט שלו, קרלו קולודי, על שם כפר הולדת אמו שבו בילה בילדותו את חופשותיו, נולד עם שחרור טוסקנה ב-1860: בשם זה חתם על ספרון שחיבר, שקרא להשלמת איחוד איטליה.
עד שהתחיל לכתוב לילדים, וגם לאחר מכן, מילא סדרה של משרות בממשל בפירנצה. הוא הספיק להיות צנזור למחזות, מקצוע נאה למי שהיה בעבר מנהל במה. אבל חובותיו מהימורים אילצו אותו לחפש משהו מעבר למשרה הזו. ידידו היהודי, מו"ל ספרי הילדים פליצה פאג'י, הציע לו לראשונה את הכתיבה לילדים. תחילה תרגם מצרפתית קובצי מעשיות: אמא אווזה, מעשיות שארל פרו, סיפורי פיות. הבוז שרחש לסיפורים אלה יתבטא ב"פינוקיו", שאינו אלא פרודיה מרושעת על סיפורים שכמותם.
הוא טיפס בסולם המשרות, עד שהתמנה למזכיר ממשל פירנצה. זה היה תפקידו עד זמן קצר לפני שהגיעה אליו ההצעה לסיפור בהמשכים ב"ג'ורנאלה פר אי במביני". אלא שהוא נאלץ לפרוש, כנראה על רקע הסתבכויותיו הנמשכות והמביכות בהימורים ובכגון דא. לרווק המזדקן וההולל לא הייתה ברירה. הנושים התדפקו על דלתו. משרה מכניסה - אין. כן, אין ברירה. הוא יכתוב סיפור בהמשכים.
על מה יכתוב? מה יכול למצוא חן בעיני הילדים? שאלה קשה. הוא הרי מעולם לא חיבב ילדים. הוא נשאר כל חייו רווק, אם כי הייתה לו ילדה לא חוקית שעצם קיומה הוסתר מעיני העולם. כל מה שכתב לילדים עד אז היו תרגומים ועיבודים של כתבי אנשים אחרים, או מקראות לבית הספר לפי תכנים שנקבעו במשרד החינוך האיטלקי. לראשונה נדרש להמציא משהו מקורי משלו, שיקסום למזיקים הקטנים והמאוסים.
מראהו של תאטרון בובות נודד עם הדמויות הקלסיות של הקומדיה דל' ארטה, כגון ארלקינו ופולצ'ינלה, ומראה הילדים הצופים בבובות וצוחקים לתעלוליהן, הדליקו בו את הזיק. הילדים לא הבחינו כלל בחוטים שהניעו את המריונטות. בעיניהם, שחקני העץ היו יצורים חיים המוסיפים לנוע ולדבר אחרי ההצגה. נניח, חשב לעצמו, שאחת מאותן בובות הייתה שונה, שרוח חיים הייתה נכנסת בה, ולפתע היא חיה, מדברת ומשתובבת כאחד הילדים. מה אז? לבובה גיבורת הסיפור נתן את השם פינוקיו, "בן אורן" באיטלקית, מכיוון שפינוקיו גולף מבול עץ האורן. הוא קיווה שהשם יביא מזל לגיבור, וגם לו עצמו, המחבר. ג'פטו, הנגר פרי דמיונו של לורנציני, מסביר בסיפור שהשם פינוקיו הוא שמה של משפחה שהוא מכיר. "כולם בני מזל, והעשיר ביותר שבהם היה מקבץ נדבות".
לורנציני שלח לעורך צרור ניירות עם סיפור שצורף אליו פתק: אני שולח אליך את פיסת דברי ההבל האלו. עשה בה כרצונך. אם תחליט להדפיס, שלם לי היטב כדי שיהיה לי חשק לכתוב את הפרקים הבאים". עוד הודיע לו שעל הסיפור להופיע בשם הבדוי הקבוע שלו, קרלו קולודי, על שם הכפר שראה בו את מופע תאטרון הבובות הראשון בחייו. הבוז שרחש למשימה שהוטלה עליו התבטא בצורת המשלוח של הפרקים. הם תמיד היו מגיעים לעורך בכתב יד לא ברור על נייר מלוכלך וקרוע, גדושים בשגיאות ובתיקונים. את הטיוטות היה כותב על שולחן בית קפה - כלומר, לא על נייר, אלא על השולחן עצמו. המלצרים נמנעו מלמחוק את הכתוב עד שהועתק על נייר; וההעתק האחד, כפי שהוא, על קרעיו ועל קרבו, הוא שנשלח לעורך. אילו היו טורחים לשלם לו סכום סביר היה מתאמץ יותר, אבל בסוף המאה ה-19, ממש כמו בראשית המאה ה-21, איש לא העלה על דעתו לשלם יותר מפרוטות עבור סיפור לילדים.
אבל איכשהו נחה עליו ההשראה, ואיכשהו דווקא סיפורו זה נעשה יצירתו הקלסית. הפרק הראשון הופיע ב-7 ביולי 1881, בגיליון השני של כתב העת, בכותרת "סיפורה של בובת עץ". הוא היה כותב את הפרקים לא ברציפות, אלא רק כשנחה עליו הרוח או כשהיה זקוק במיוחד לכסף. לעתים עיכב במתכוון משלוח של פרק, כדי למחות על השכר הנמוך. לקראת הפרק ה-15 דרש בתקיפות העלאה ולא קיבל. התגובה הופיעה בסוף הפרק החדש: החתול והשועל תלו את פינוקיו על העץ. הוא הודיע לעורך: "זהו זה, בובת העץ נתלתה ומתה, זה סוף הסיפור, אני לא כותב יותר".
הנה כך נראו שורותיו האחרונות של פינוקיו, בגלגול חייו הראשון: "בינתיים התחילה לנשוב רוח הצפון העזה, שנשפה וייללה בזעם והניעה אנה ואנה את פינוקיו המסכן התלוי על העץ. . . לאט-לאט התערפלה ראייתו של פינוקיו, ואף על פי שהרגיש שמותו קרב הוא עדיין קיווה שפתאום תעבור שם נפש רחומה ותושיט לו עזרה. אבל אחרי שחיכה וחיכה וראה שאף אחד לא מגיע, אף לא אחד, הוא נזכר באביו המסכן וגמגם בשארית כוחותיו: אוי אבא, חבל שאתה לא כאן. פינוקיו לא היה מסוגל לומר עוד דבר. הוא עצם את עיניו, פער את פיו, מתח את רגליו, ניער את כל גופו בכוח, ובסוף נשאר תלוי בלי לנוע כאילו התאבן" (מתוך "הרפתקאותיו של פינוקיו", תרגמה מאיטלקית ענת שפיצן, כרמל, תשס"ד).
הוא התכוון לעבור הלאה למשהו אחר, מכובד יותר. אלא שלתדהמת העורך ואולי גם הסופר, התברר שהקוראים אינם רוצים שבובת העץ תישאר מתה. הם דרשו שפינוקיו יחזור ויהי מה. בלחץ המוני הקוראים ששלחו מכתבים נזעמים לעורך, ולאור תחנוניו של המו"ל והסכמתו לאחר משא ומתן קשוח להכפיל את שכרו של לורנציני, ולאחר המתנה מורטת עצבים של ארבעה חודשים - התחדשה הסדרה תחת שם חדש, "הרפתקאותיו של פינוקיו", לעוד 21 פרקים. הבובה התלויה הוקמה לתחייה ללא בעיות רבות בידי ילדה עם שיער כחול, הלא היא הפיה, ובעזרת עוזריה, חבורת רופאים מוזרים שאחד מהם הוא לא אחר מאשר רוח הרפאים של הצרצר שנמעך למוות כמה פרקים קודם לכן בידי פינוקיו. אחרי הכל, פינוקיו היה בובה ולא אדם: הוא יכול לשרוד גם תלייה.
מכאן נמשך הסיפור עם מעשי שובבות נוספים של פינוקיו. הוא מגיע לארץ המשחקים, מתענג שם אך לבסוף הופך לחמור, ממשיך במסעותיו, ולבסוף נבלע בכרסו של לווייתן ענק. העונשים נעשו מתוחכמים יותר ויותר. פינוקיו מגיע למקומות מדהימים, נהנה זמן קצר, ואז מתחילה הענישה. הצחוק האחרון הוא תמיד של המחנכים האכזריים.
גם במהלך כתיבת החלק השני של הסיפור נטל לורנציני עוד הפסקה מורטת עצבים, הפעם לשישה חודשים. אולי משום שרצה עוד כסף, ואולי משום שהעבודה המאומצת על מה שהיה בעיניו בזוי הייתה קשה לו. אבל לבסוף חזר וסיים את הסיפור. בפרק 25 החליט פינוקיו שהוא רוצה להיות ילד אנושי; עד אז הוא כלל לא גילה עניין בכך. בפרק המסיים, מספר 36, הוא הצליח בכך, לשמחתו הרבה. גוף הבובה שלו נשאר כדי להזכיר לו לתמיד מי ומה היה. אבל מכאן ואילך הוא כבר אינו ראוי לסיפור.
בתחילת 1883, זמן קצר לאחר סיום פרסום הסיפור במגזין, הופיעו עלילות פינוקיו כספר בהוצאת האחים פאג'י, שהוקמה בידי משפחה יהודית (לימים החליפה את שמה לשם במפורד, על שם מנהלה, שאינו אלא שיבוש של השם העברי בן-פורת). הספר זכה להצלחה עולמית, אך לורנציני ראה מכך כסף מועט בלבד. המרוויח העיקרי היה המו"ל, שמכר מיליוני עותקים מהספר באיטלקית ובתרגומים לשפות אחרות. לורנציני נעשה לאחד מהמפורסמים בסופרי איטליה. ב-1884 התמנה לעורך כתב העת, ופרסם בו סיפורים נוספים לילדים, אך לא הצליח לשחזר את ההצלחה ולכתוב עוד ספר דוגמת פינוקיו. נראה שמעמדו החדש הוא שהיה בעוכריו: מתוך מודעות להיותו סופר-מחנך, תיאר בספריו הבאים ילדים מחונכים היטב שאין בהם מן השובבות של פינוקיו. לורנציני נפטר בפירנצה ב-26 באוקטובר 1890 והוא בן 64. ככל הנראה לפני מותו החל לכתוב המשך לפינוקיו, אך הפרויקט נקטע כשהלך לעולמו.
לאחר מותו של לורנציני מסע הניצחון של פינוקיו רק צבר תאוצה, עד שהיה לספר הילדים המתורגם ביותר בעולם ולספר האיטלקי המתורגם ביותר בעולם. נכתבו לו המשכים בידי סופרים אחריםבאיטלקית ובשפות אחרות ובהן עברית. המו"ל הבין שפינוקיו יכול להפוך לתעשייה, ושכר סופרים שיכתבו המשכים. איש מהם לא הצליח לשחזר את ההצלחה של פינוקיו המקורי. כולם היו חיקויים חיוורים החסרים את הדמיון, ההומור, ההרפתקה ויכולת התיאור של קרלו לורנציני, שעד היום ספרו מסוגל לרתק אותנו למרות ההתרחשויות הנוראיות המתרחשות בו, ואולי בגללן. הספר הומחז בראש ובראשונה בתאטראות הבובות, ולאחר מכן הוסרט פעמים רבות. הגרסה המוכרת מכל היא גרסת דיסני מ-1940. רוברטו בניני מגלם את פינוקיו בסרט איטלקי מצליח משנת 2002.
פינוקיו הגיע כמובן גם לישראל. בעברית קיימות בדפוס כ-60 גרסאות שונות של סיפור פינוקיו. רובן המוחלט מקוצרות ומעובדות, לעתים קרובות לכדי כמה עשרות עמודים בלבד. לרוב, המעבדים מפשטים את הסיפור המקורי המורכב, עוקרים ממנו את לבו, ובכך הורסים את קסמו. במקרים רבים מדובר בעיבודים שנעשו לגרסאות עיבוד מוקדמות יותר, משפות אחרות, שהשכיחה שבהן היא הגרסה האמריקנית של וולט דיסני. נעשו תרגומים גם לפי גרסה אמריקנית אחרת של מעבדת ושמה שירלי גולדן, לפי הגרסה הרוסית של הסופר אלכסיי טולסטוי, ולפי הגרסה היפנית של יוצרי סדרת האנימציה שהוקרנה כמה פעמים בטלוויזיה החינוכית בערוץ הראשון.
מעניין שבני משפחה אחת, משפחת המתרגמים אופק - האב אוריאל, אשתו בינה והבת עטרה - כל אחד מהם תרגם ועיבד את פינוקיו בגרסה אחרת ויותר מפעם אחת, אם כי אף לא אחד מהם עשה זאת מהאיטלקית המקורית. רק שלושה תרגומים לעברית נעשו ישירות מן הספר האיטלקי המקורי, הרבה פחות מהתרגומים הקיימים לגרסת וולט דיסני.
דומה שהגרסה המוזרה ביותר הקיימת בעברית לסיפור פינוקיו היא גרסה מקורית לגמרי של הסופר והמשורר הידוע למבוגרים אביגדור המאירי. הספר יצא בסביבות 1952, כשעל כריכתו מופיע הכותר "פינוקיו בישראל", אך על העמודים הפנימיים הכותר הוא "פינוקיו בארץ ישראל". שפתו התנ"כית המליצית של התרגום, שכבר בשנות ה-50 נחשב לארכאי ומיושן, וגם הסיפור עצמו, שאין בו מגבלות של קווי שביתת הנשק - מראים שהספר נכתב לפני הקמת המדינה, אולי אפילו שנים רבות קודם לכן, והדפסתו התעכבה משום מה. הספר הוא למעשה מעין המשך של גרסת וולט דיסני של פינוקיו, שהתפרסמה באותה הוצאה בשנת 1942 בעיבודו של פסח גינזבורג.
בסיפור לומד פינוקיו את כתבי הקודש מאביו יפת, הלא הוא ג'פטו, מתלהב מסיפורי גיבורי התנ"ך ובראשם שמשון ומדברי הנביאים, ומחליט לבקר בארץ הקודש. מסיבה שאינה ברורה לקורא, עדיין יש לו אוזני חמור וזנב. הוא מועבר לארץ ישראל במעשה קסם בידי האראלה יפה-פיה ובחברת ידידו הצרצר צפנת בן צרצור. אך צרה: גם בארץ ישראל הוא פוגש את יריבו הוותיק געל בן בליעל השועל, וזה מציק לו בצורות שונות. פינוקיו, שאינו נרתע, מסייר ברחבי הארץ. להפתעתו ולהפתעת הקורא הוא פוגש ילדים שכולם מזהים אותו כבובת העץ המפורסמת פינוקיו, שעליה ועל הרפתקאותיה הם שמעו (ככל הנראה מפני שצפו בסרט של דיסני). הוא מבקר בירושלים, וליד הכותל המערבי הוא פוגש נביא זקן שאומר לו שהוא מחכה לגיבור האלמוני, ילד שיקריב את חייו למען ילדים אחרים בלי שייוודע שמו, ובכך "יקום דור גיבורי אמת אשר יביאו את המשיח להיות להם לראש ומצביא להביא גאולה לעולם".
פינוקיו מחליט להיות הגיבור האלמוני הזה, אך בעת ביקור בתל אביב הוא מסתבך עם געל בן בליעל המרושע, שמארגן לו ללא ידיעתו תחרות אגרוף. פינוקיו המופתע מפסיד, לקריאות הבוז של הקהל. האראלה הטובה מעבירה את פינוקיו לנהר הירדן, ושם הוא מציל חבורת ילדים שטובעים בנהר בכך שהוא הופך לבול עץ השומר על הסירה מטביעה. בסיום פינוקיו שוב הופך לנער חי בידי האראלה. זו מחזירה אותו לאביו יפת, אך הוא יודע שבארץ ישראל יקומו עוד גיבורים רבים שיביאו את המשיח. פינוקיו הוא אכן "גיבור אלמוני", כפי שחזה הזקן ליד הכותל המערבי.
איטליה כמובן מנציחה את מורשת פינוקיו, ולא רק באטרקציות לתיירים ובחנויות של בובות פינוקיו עם חוטים ובלעדיהם. בכפר קולודי הוקם פארק המוקדש לקרלו קולודי/לורנציני ולגיבורו הידוע. פסלים של פינוקיו הוקמו בפירנצה, בקולודי, וגם בכפר פינוקיו שליד אנקונה; שלושת היישובים לא הצליחו להגיע להסכמה על הקמת הפסל באחד מהם. בעיר פשה, שהכפר קולודי נעשה עם השנים לפרוור שלה, מתקיים מדי שנה ב-26 במאי פסטיבל לכבוד יום הולדתו של פינוקיו. הפסטיבל כולל תחרות תחפושות, תאטרון בובות ילדים, מופע מספרי סיפורים וגם עוגת יום הולדת עם נרות לפינוקיו.
ההוגה האיטלקי בנדטו קרוצ'ה אמר כי "העץ שפינוקיו גולף ממנו הוא האנושות כולה". הסופר והמדינאי האיטלקי פיירו בארג'יליני כתב כי פינוקיו מסמל את חיפוש הנשמה אחרי בוראה. הסאטיריקן האיטלקי ג' ובאני גוארסקי כתב כי פינוקיו "הוא סמל מודרני של בדידות מטפיזית וסקרנות אנושית: הוא יוליסס בעל לב של עץ".
היום פינוקיו מצליח יותר מאי פעם. מופיעים עוד סיפורי המשך על עלילותיו כאדם מבוגר וסיפורי קומיקס על הרפתקאותיו כצייד ערפדים. סרטים רבים נעשים על עלילותיו, והוליווד יוצרת כעת סרט שיעסוק בחיי ג'פטו לפני יצירת פינוקיו. נראה שהדמות של האדם המלאכותי האנושי כל כך, המשתוקק כל כך (לפעמים) להיות אנושי באמת, מדברת אל לבנו ככל שאנחנו נעשים יותר ויותר מכניים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם