מי סופר: הכלב שראה הכל
סיפור קצר של צבי אבינר ופני אודות כלב המתבונן במשבר בחיי בעליו הלך והתעצם עד שהפך לספר. ב-"כל שאר התביעות מוגזמות" צופה כלב במפגש מקרי בין שני מאהבים לשעבר
אישה ואיש נפגשים בחנות ספרים ירושלמית. האם נפגשו באקראי? היא עכשיו סופרת נודעת והוא בעל סוכנות נסיעות, אבל פעם, לפני שלושים שנה כמעט, הם אהבו זה את זה. עולם שלם של זיכרונות וביעותי לילה מתעורר. אחרי הסיפור עוקב כלב רחוב מאומץ, שמנסה להבין את ההתלבטויות האנושיות לנוכח הדילמה הנצחית: תעוזה או חיים נטולי התרחשות בתוך הקן הנוח?
"הספר התחיל את דרכו כסיפור קצר על כלב המתבונן על משבר בחיי בעליו", מספר צבי אבינר ופני איך נולד הספר, "אלא שעם הזמן הוא החל להתרחב והדמויות החלו מקבלות נפח וקול משל עצמן ועולם שלם של זיכרונות. מדהים שלעיתים הדמויות שאתה יוצר יכולות לקבל חיים עצמאיים שהופכים את הכתיבה של הסיפור לכדאית. הספר נכתב בכמה גרסאות ועבר תוספות ושינוים עד שקיבל את צורתו הסופית".
מה הספר האהוב עליך?
"יש ספרים רבים. אני אוהב ספרים שמעוררים מחשבה ומאתגרים, שמציגים דמויות מלאות ועמוקות, שמדברים אמת אל הקוראים ולא מתחנחנים. 'לב לבן כל כך' של חוויאר מריאס, 'תת עולם' של דון דלילו, 'מר מאני' של א. ב. יהושע, 'תמול שלשום' של עגנון, "הקול והזעם" של פוקנר ועוד רבים".
"איזה ספר מונח כרגע ליד המיטה שלך?
"'שיניים מתוקות' – האחרון של איאן מקיואן, סופר שאני אוהב וזוכר לו לטובה ספרים כמו 'שבת' ו'כפרה'".
איזה ספר נהנית לקרוא ומעולם לא העזת להודות בכך?
"אני לא מתכחש לאף ספר שאני קורא. במה יש להתבייש? מפאת הזמן הקצר אני לא מתקרב לספרים שנראים לי כמו סרט ליגה ב'. ישנם ספרים רבים מצוינים שכדאי להקדיש להם זמן".
איזה ספר לא קראת ומעולם לא העזת להודות בכך?
"ישנן כמה קלאסיקות שאני מתכנן לקרוא והן איך שהוא נשארות על המדף כמו 'מות ורג'יל' של הרמן ברוך או 'ניקולאס ניקלבי' של צ'ארלס דיקנס. דווקא את 'יוליסס' כן צלחתי ובביקור מזדמן בדבלין עשיתי סיור בעקבות הספר. לעומת זאת 'Finnegans Wake' , אף הוא של ג'ויס, נותר חתום בפניי".
איזה ספר ילדים הכי נצרב בך?
"'אמיל והבלשים' של אריך קסטנר, 'ג'ונתן לוינגסטון השחף' של ריצ'ארד באך, אם כי אני לא בטוח שהוא אכן ספר ילדים".
עם איזו דמות בדיונית היית מתחלף ל-24 שעות? ולשנה?
"אוגוסטוס כפי שהוא מתואר ב'אני קלאודיוס' של רוברט גרייבס. ברונו שולץ בגלגולו כדג סלמון בים הצפוני ב'עיין ערך: אהבה' של דויד גרוסמן. ולשנה? זה כבר מסוכן מידי. הטרגדיה אורבת מעבר לפינה".
מי האדם שהכי השפיע על הרגלי קריאה שלך?
"אבי ז"ל, שנהרג במלחמת ששת הימים, הותיר אחריו ספריה גדולה שעוררה בי אהבה גדולה לספרים. גם בבית של דודי, יהודה נוימן, קיבוצניק ולמדן מופלג, ישנה ספריה עצומה שבילדותי הרשימה אותי מאוד. מעבר לכך הספרים עצמם, בעיקר אלה שפגשתי כנער, יצרו אצלי את התיאבון לקריאה".
מה המקום הכי מוזר שקראת בו?
"במטוסים, ברכבות, תוך כדי המתנה בתור, בטבע, ליד הבריכה, במסדרון בית החולים, באוטובוס, במקדש על ראש הר ביפן, על חוף ים באי טרופי בפיליפינים ובכל מקום בו יש מספיק אור ומידה סבירה של שקט. אף אחד מאלה אינו מוזר למי שאוהב לקרוא".
שלושה ימים תמימים נובח הכלב. שומעים אותו אי משם, נביחתו בוקעת מתוך חלל סגור ולא מוגדר. קולו הצרוד חודר קירות, מחלחל אל תוך שנתם של השכנים. זו אינה יללה עגומה של שעת לילה, כזו שסבל העולם מקופל בה. זו קריאה נרגזת של מי שכל עולמו הושלך לתוך כאוס לא צפוי. אבל אנשים שקועים בשלהם, ממהרים לדרכם בשעת בוקר, טרודים בילדיהם בשעת ערב, עוקבים דרוכים אחר חדשות היום. הם אינם קמים ממקומם כדי לבדוק את מקור הרעש, לאט שוקעת רוגזת יומם אל תוך לילה קודח. והכלב בשלו.
חבטה מעירה אותה משנתה, דלת נחבטת בקיר לאחר שנפערה בעזות, כמו קרע בבשר. ועד לרגע שהצליל החד, הפולשני הזה, ההודף את האוויר סביבותיו, מעיר אותה פעורת עיניים ומבוהלת, היא שרויה במתיקות שאין דומה לה של שנת שבת אחרי הצהריים בעוד השמש מלטפת את חדרה מבעד לתריסים. היא מתכווצת לרגע ואחר כך ממלא אותה פחד. לבסוף כשהיא פותחת את דלת חדרה ומציצה אל המסדרון נדמה לה שהאוויר רוטט בו. גופה הילדי מבקש עדיין לשוב אל המתיקות האבודה, אבל האימה חזקה מכול.
מישהו בוכה בחדר השני. כמעט כמו תמיד, עולה מעברה של דלת סגורה הד קלוש לכל החלומות הרעים שנכפו עליו. הוא מכיר את הבכי הזה ומאז שהוא זוכר את עצמו הוא אינו יכול להבחין בינו לבין פחדיו שלו. לא החשכה היא שמטילה עליו פחד. לא דממת הבית או הדלת המוגפת של חדר הוריו, אלא הידיעה, שאין לה הסבר מתקבל על הדעת, שהסכנה לא חלפה. מעברה של כל דלת עדיין מסתתרים כל הדברים העוטים מעילים ארוכים, מקובעים באפלולית קודרת של צינת חורף. הוריו, בכל פשטותם היומיומית, הם הרוחות הנרדפות הפוקדות את חלומותיו.
"מה שלידתו באור," היא אומרת לעיתונאי שמביט בה מוקסם, "יישאר באור. מה שנולד באפלולית לא יזכה לראות אור לעולם," היא מרמזת או אינה מרמזת, או רק אומרת דברים שילכדו את דמיונו של העיתונאי. אחר כך היא נשענת לאחור ומציתה סיגריה ונדמה לה לרגע שהיא עצמה מוצפת אור חדש של תבונה והשראה. אבל כשהיא עוצמת את עיניה היא רואה את אביה מגיח אל המסדרון בצעדים גדולים וכמעט חולף על פניה, אלא שאז הוא נעצר ובקול של עפר וחול הוא אומר: "את בדיוק כמו אמא שלך!" כף ידו הגדולה, הסוטרת, הודפת אותה והיא נחבטת בקיר. לחיה בוערת ובתוכה מתפורר העולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם