מי סופר: שגיא תומר עושה דרמה
מטלה בסדנת כתיבה הביאה את שגיא תומר לכתיבת סיפור קצר וטראגי. בהמשך הפך הסיפור ל-"סימן חיים", ספר באורך מלא, ותודה למהדורת החדשות ששודרה ברקע
חייה הנוחים של רונית להבי מתהפכים על פניהם כשהיא מקבלת שיחת טלפון המודיעה לה שבנה הקטן נדרס בתאונת פגע וברח ברחוב הסמוך לביתם. מכאן מתפתחת עלילה דרמטית רבת תהפוכות המאלצת את הגיבורה להתמודד עם מצב חדש ולקחת החלטות קשות.שלב אחר שלב אנחנו מתוודעים למשבר האישי שעוברת רונית, ליחסיה עם בעלה ועם בנה השני, ליחסיה עם הוריה ואחותה הבכורה, וגם אל סוד אפל שאמה נצרה בליבה ומחזיר את המשפחה לאוגוסט 1951. "סימן חיים" הוא סיפור קטן אחד מיני מאות המגיעים אל מהדורות החדשות והעיתונים של כולנו ומתפוגג עד מהרה מבלי שאי פעם נעצרנו והקשבנו באמת לקולות שמאחורי הטרגדיה.
"אני כותב כל חיי. עוד בתור ילד ידעתי לכתוב את העבודות והחיבורים הכי טובים בכיתה", מספר שגיא תומר איך נולד הספר. "בשנת 2007 עברתי סדנת כתיבה אצל סופר מפורסם ומוערך. בסוף אחד השיעורים הוא שלח אותנו הביתה עם מטלה, ליצור סיפור קצר שהמאפיין היחיד שלו הוא המילה 'דרמה'. חזרתי הביתה והרהרתי, כשברקע מהדורת חדשות לילית שדיווחה על תאונת פגע וברח של קשיש שנהרג. מייד ידעתי שמצאתי את הדרמה שחיפשתי, מבחינת הנושא. כמובן שהתאמתי את הסיפור לדרמה שאני דמיינתי בראשי של ילד בתוך משפחה צעירה וכל המשברים שנלווים לטלטלה שכזו. הגעתי לכיתה כשכל הספר שלי מתומצת לחמישה עמודים מאוד אינטנסיביים בגוף ראשון של האמא, רונית. ביקשתי מאחת התלמידות להקריא, כדי שיישמע אותנטי, והקשבתי לה. באמצע הדרך בערך הרמתי את הראש וראיתי שכל הכיתה בוכה. זה היה רגע מאוד משמעותי עבורי. הבנתי אז שהצלחתי לגעת באנשים, להעביר אותם חווייה מסוימת וידעתי שהסיפור הזה עוד יהפוך לספר".
מה הספר האהוב עליך?
"וואו. זה כמו לשאול הורה את מי מילדיו הוא הכי אוהב! יש אינסוף ספרים שאהובים עליי, בעיקר ספרים תקופתיים שמחזירים אותי אחורה בזמן ומגיעים עד להווה שלנו. ואם הם נשענים על סיפור אמיתי מההיסטוריה שלנו אז בכלל טוב. מהשנים האחרונות נגעו בי מאוד 'נערה מברלין' של ג'ייק ווליס סימונס ו'האי של סופיה' של ויקטוריה היסלופ".
איזה ספר מונח כרגע ליד המיטה שלך?
"האמת היא שכרגע אני קורא ספר מתח, ז'אנר שאני לא נוהג לקרוא, אבל חבר טוב התעקש שהוא ספר חובה – 'שלוש שניות' של אנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום".
איזה ספר נהנית לקרוא ומעולם לא העזת להודות בכך?
"לא קרה לי. הרי ספר מעצם היותו נועד כדי לשרת הנאה, בלי קשר לז'אנר שאליו הוא משתייך. אני לא קורא ספרים שלא גורמים לי הנאה, מכל סוג שהוא. אם סיימתי לקרוא ספר שבחרתי לפתוח בטוח שנהניתי, מבלי צורך להתחבא. לעומת זאת, יש ספרים שלא הצלחתי ליהנות מהם, ולכן לא סיימתי אותם מעולם".
איזה ספר לא קראת ומעולם לא העזת להודות בכך?
"אני כל הזמן משתדל להשלים פערים, בהתחשב בזמן הפנוי המועט יחסית שעומד לרשותי. אין סוף לקלאסיקות. אני בטוח שקראתי רק חלק קטן מתוכן".
איזה ספר ילדים הכי נצרב בך?
"'העץ הנדיב' של ש. סילברסטיין. זה ספר קסום שמתאר מערכת יחסים הנרקמת בין ילד שהופך במהלך הספר לנער, למבוגר ולזקן ובין עץ מעניק. מערכת היחסים הזו היא בעצם סמל למשהו גדול הרבה יותר – סמל לאהבה ללא תנאי. הספר הזה עבורי הוא אולי בעצם כל מה שאני מאמין בו היום".
עם איזו דמות בדיונית היית מתחלף ל-24 שעות? ולשנה?
"עם אדוארד קאלן מהרומן 'דמדומים' של סטפני מאייר, שגם עובד לסדרת הסרטים המצליחה בכיכובו של רוברט פטינסון. משהו בזכות של חיי נצח, לחיות אינסוף גלגולי חיים, אינספור מקצועות, אהבות, הצלחות – כל זה קוסם לי מאוד. אבל אני מראש מודיע ש-24 שעות בתור אדוארד לא יספקו אותי. אני צריך שנה, לפחות!"
מי האדם שהכי השפיע על הרגלי קריאה שלך?
"שתי המורות האגדתיות שלי לספרות מהתיכון. בנוסף לתכנית הלימודים הרגילה, הן זרקו לעברי שמות של ספרים שבדיעבד היו עבורי פנינים של ממש שהרחיבו את עולמי. במהלך השנים בהן הייתי תלמיד שלהן נתתי להן לקרוא כל מיני סיפורים קצרים שכתבתי. סיפורים שתמיד הסתיימו בחיוך ילדותי של הורה גאה שנמרח על פניהן שהודיע לי ש"אני חייב לעשות משהו עם המתנה הזו שקיבלתי".
מה המקום הכי מוזר שקראת בו?
"אני לא חושב שאני נמצא במקומות מוזרים כל כך... אבל כן קראתי ספר עם פנס בתוך שק שינה במהלך השירות הצבאי שלי. זה מספיק מוזר?".
מתוך הספר:
היום של רונית עבר מהר, מהר מדי. לא את כל מה שרצתה לארגן ולסדר הספיקה, אבל היא שמחה על כך שלפחות ארוחת הצהריים הייתה מוכנה. היא הייתה רעבה והתאפקה שלא להתפתות ולמזוג לעצמה צלחת קטנה מתבשיל הנודלס עם נתחוני העוף והירקות שהכינה והילדים כל כך אוהבים.
אמא שלה תמיד צחקה עליה שהכי רחוק שהיא תגיע זה לנסוע ליפו להביא אוכל ערבי, אבל כנראה שיותר מאשר הפתיעה אותה הפתיעה את עצמה, ושיחות הטלפון שלה אל אמא של עמוס, בעלה, שכבר מזמן איבדה הערכה כמה היו, בנו לה ספר מתכונים משובח והפכו אותה לסוג של מדופלמת במטבח.
היא הדיחה את הכלים המלוכלכים שהצטברו בכיור בזמן הבישולים וחיכתה לדלת שתיפתח פעמיים — פעם אחת כשיואב חוזר, ופעם שנייה כשמנוע הדיזל של רכב ההסעות מחוץ לשער ביתם יבשר על חזרתו של ירדן. הטלפון צלצל ורונית ניגבה את ידיה במגבת המטבח, תלתה אותה על כתפה ומיהרה לענות.
"שלום, אני מדבר עם אמא של ירדן?".
"כן, מי זה בבקשה?", אמרה וליבה החסיר פעימה.
"שמי איתן. אני נמצא לא רחוק מהבית שלך, ברחוב ויטנברג. ירדן פה איתי. הייתה תאונה".
השפופרת נשמטה מידה וצנחה על הרצפה.
רונית פרצה החוצה מהדלת בסערה. היא רצה לאורך השביל כמו הכיש אותה נחש, הדפה את שער הכניסה ויצאה לכיוון רחוב ויטנברג. נעמה, חברתה הטובה ביותר, שהשקתה את השתילים בחצר שלה, ראתה אותה, אך לא הספיקה אפילו להשחיל מילה. היא הבינה שכנראה משהו רע קרה.
הרחוב היה שקט, כמו בכל שעת צהריים, והכול היה נראה כסדרו: מכוניות חנו בצידי המדרכות, מחפשות מפלט מהחום הכבד בחסות ענפי העצים, ילדים צעדו בדרכם הביתה מבתי הספר בשכונה ומשמרות זהירות בדרכים עמדו משני צידי מעברי החצייה. הקול היחיד ששמעה כשרצה היה קול נשימותיה הקצרות, שהתערבב בקול הלקאה עצמית בלתי פוסקת שהטיח בה את האשמה בתאונה. רונית הבינה שהנה נוספה לשק החרטות שלה אחת חדשה, אלא שהפעם היה מדובר בכזאת שידעה שלא תסלח לעצמה עליה אף פעם, גם אם הכול יהיה בסדר. היא הזיעה ולא ידעה להבחין בין הנוזלים שהיו על פניה, אם היו זיעה או דמעות או שילוב של שניהם. ליבה ניבא לה רעות
.
כמה עשרות מטרים ממנה, בפינת הרחוב, היא הבחינה בירדן שוכב על הכביש ללא תזוזה. היא נאלמה דום, כאילו השתתקה בגפיה התחתונות, ואיברי גופה לא נשמעו לרצונה להמשיך בשארית מסעה לעברו. ליבה פעם בחוזקה, מאיים לפרוץ את חולצתה, ואז בשבריר שנייה כאילו הוטענה במצבר אספה את עצמה, רצה והשתטחה על הכביש לידו.
"ירדן", היא צרחה במלוא גרונה, "מה קרה? מי עשה לך את זה?".
הוא לא ענה.
היא אחזה אותו בידיה וחיבקה אותו, נותנת לדמעותיה להרטיב אותו, "ירדן! ירדן! אתה שומע אותי? זאת אמא".
היא הרימה את עיניה וראתה שקהל של שכנים סקרנים שנבהלו מקול זעקותיה החל להתקבץ לא רחוק ממנה.
איתן עמד מעליה עם התיק של ירדן על כתפו. "התקשרתי למגן דוד וגם למשטרה, הם בדרך הנה", אמר במבוכה של אדם שנקלע אל המקום מבלי שהתכוון.
היא אמנם שמעה אותו, אבל הוא כמו לא היה שם בכלל. דבריו לא חלחלו אליה כלל. "ירדני, תישאר איתי", אמרה וטפחה קלות על לחייו בניסיון להעיר אותו. "תהיה חזק, אמא כאן וכבר יבואו לטפל בך".
קולות סירנה נשמעו בפינת הרחוב ונעמה הבינה שצדקה. היא רצה אל המקום וראתה מהצד את רונית יושבת ישיבה מזרחית על הכביש וירדן בידיה, חזה עולה ויורד בכבדות והיא מנענעת אותו כמו שהיא עצמה מנענעת את בתה הקטנה כדי להרגיעה. חברתה מיררה בבכי ולא הפסיקה לקרוא בשמו של בנה.
על אף השנים הרבות שחלקו, נעמה מעולם לא ראתה את רונית במצב כה שביר ואנושי כמו ברגע ההוא על הכביש וצער גדול התעורר בה על חברתה חסרת האונים. באינסטינקט הראשוני היא רצתה לרוץ אליה, אבל ברגע שלפני עצרה את עצמה במחשבה שזה רגע פרטי של רונית, למרות שהוא מתרחש ברחוב לעיני השכנים.
"מה יש לנו פה?", שאל הפרמדיק שירד מהאמבולנס.
רונית, מרוכזת בבנה, אפילו לא שמה לב שהוא מעליה. ירדן היה שליו ורגוע כאילו היה בעיצומה של שנת הצהריים. לא היה שום סימן לתאונה. הגוף שלו היה שלם ולא דימם מאף חלק.
איתן לקח אחריות וענה במקומה. "הגעתי לכאן לפני רבע שעה ומצאתי אותו מוטל על הכביש. התיק שלו היה זרוק לידו. אני לא יודע מה קרה לפני, אם הוא נדרס או פשוט התמוטט ונפל".
הצוות בדק אותו ורונית שמעה גיבוב מילים שנזרק לחלל האוויר. "דופק קיים, אך חלש, נשימה לא סדירה, אישונים מורחבים, חשש לשבר ברגל". הם העלו אותו על אלונקה וקיבעו את צווארו. רונית לא יכלה לשאת את המחזה והחלה לצעוק בשמו. נעמה ניסתה להרחיק את מבטה מהאמבולנס וסובבה אותה עם הגב לנעשה ואימצה אותה אליה בחיבוק מרגיע.
היא התיישבה על המדרכה, בוכייה וכואבת. אף עין לא נותרה יבשה בקרב השכנים שהתקהלו סביבה, אך הם כולם שתקו. מרביתם היו מוכרים לה, אם לא בשם אז לפחות בפנים, אבל היא מעולם לא רצתה להיות לבד כמו שרצתה באותו הרגע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם