"מלכה עירומה": כאבן של הנשים סופסוף נשמע
השירה העברית לדורותיה הציגה ביטויים רבים, מגוונים ומרתקים של מחאה על מעמדן הנחות של הנשים בחברה. המשוררת דורית ויסמן קיבצה את החשובים והחזקים שבהם באנתולוגיה חדשה, יחידה מסוגה בעולם
הרעיון לחיבור האנתולוגיה עלה בראשה של ויסמן לפני חמש שנים, בזמן שנכחה בערב שירה בירושלים שבו הקריאה המשוררת ענת לוין את שירה "לקסיקון הפריון", העוסק בחוויותיה של אישה שעוברת טיפולי הפריה. "בשיר מצוטטים דברים שאמרו לה הרופאים, מילים שלעולם לא היו נאמרות לגברים", היא נזכרת, "דברים כמו 'ד"ר בְּרוֹשׁ מְמַשֵּׁשׁ אֶת שָׁדַי / רוֹאִים שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת לֶאֱכֹל, הוּא אוֹמֵר בְּעוֹדִי מִתְלַבֶּשֶׁת'. החום בגופי עלה למשמע השיר הזה, ובעוד מילות השיר המשיכו להדהד בחדר - 'ד"ר יֶפֶת צוֹחֵק, גַּם קִיר יָכוֹל לְהִכָּנֵס הַיּוֹם לְהֵרָיוֹן, בְּתוֹכִי נִשְׁבָּרִים עֲנָפִים נְמוּכִים'. הרגשתי שגם בי נשבר משהו".השיר הזכיר לוויסמן ביקור שלה אצל רופא נשים, שבסופו שאל אותה הרופא ברוב חוצפתו "מה יש לך שם בנרתיק, גן חיות?". "בסך הכל", היא מספרת, "חזרו תוצאות המעבדה של הבדיקות שלי. האם זה מצדיק פנייה כזו אליי? בעיניי אלו אמירות שנמצאות 'על הגבול'. קשה להסביר במה ואיך הן פוגעות, אבל באותו רגע נפגעתי עמוקות מהאיש הזה, רופא שמכיר היטב אותי ואת משפחתי זה עשרות שנים".
מאז, החלה ויסמן לפקוד את ספריות הארץ, לגלוש באינטרנט ולקרוא בכתבי עת לשירה במטרה לאתר שירים בעלי מסרים של הגדרה עצמית נשית ותפיסה מורכבת של הנשיות. "הדגש היה גם בהתמקדות בנשיות וגם בזיקה לנושא החברתי", היא מסבירה, "מאחר שיש המון שירים טובים שפרשנותם כללית ואפילו קצת מסתורית, והם ניתנים להבנה בכל מיני צורות ואופנים, הקפדתי לבחור שירים שעוסקים באופן נוקב בזעקתן החברתית, התרבותית והכלכלית של נשים. לא בחרתי שירי אהבה נכזבת, ואין כאן גם 'כתיבה נשית'. השיקול הראשון שלי בבחירת השירים היה שהשיר יבטא את קולה הייחודי של האישה, אבל זה לא אומר שגברים לא נכללים. להפך: בחרתי גם שירי גברים שמתאימים לתנאי הזה".
שירו של צבי עצמון, "אשת", העוסק בעובדה שבמשך דורות נשים זוהו רק בתור "הנשים של...", ואפילו לא נקבו בשמותיהן, הוא דוגמה טובה לכך, כמו גם שירו של רוני סומק ,"מדינת ברית מילה", שמתפרסם באנתולוגיה לראשונה. "לצערי יש מעט מאוד משוררים גברים בארץ שמתייחסים לנושא הזה", אומרת ויסמן. "סרקתי באופן שיטתי את שיריהם של גדולי המשוררים הישראלים, והיבול שלי היה מועט. לעומת זאת, לתדהמתי, התברר לי שיש נוכחות נשית ענפה, כמותית ואיכותית בזירת השירה העברית, ולצערי נאלצתי לוותר על שירים טובים רבים מפאת קוצר היריעה".
ובכל זאת, האנתולוגיה מקיפה נושאים נשיים רבים ומגוונים, כמו קשיי פרנסה, חשש להביע יצריות, פחד מפני יזמות, וכמובן, היותן של נשים טרף קל להטרדות, אונס ורצח (מה שבא לידי ביטוי מובהק בשירה של ריתא עודה, "צלב המשפחה"). דימוי הגוף, למשל, הוא נושא רחב ומרתק במיוחד: הסביבה, כידוע, לא מקבלת את נפילת השדיים הטבעית, הצלוליט בישבן והשד החסר בעקבות מחלה ("אַתָּה אוֹמֵר שֶׁעָלַי / לבְנוֹת מֵחָדָשׁ עִם שַׂק מִפְּלַסְטִיק אוֹ / אֵיבָר בִּמְקוֹם אֵיבָר”, כותבת ליסה כץ בשירה “שחזור”).
ויש כמובן גם התייחסויות רבות לנושאים כמו השמנה, גירושים, פילגשות ואימהות. “בואי נגיד שהאימהות היא לא רק שמחה”, אומרת ויסמן. “בשיר ‘ילדים’, למשל, כותבת אוה מורסיאנו ‘הַיְלָדִים שֶׁלִּי עוֹבְרִים דַּרְכִּי. / חוֹתְכִים דֶּרֶךְ הַכְּלָיוֹת / מְחַלְּקִים לִי אֶת הַלֵּב לִשְׁלשָׁה חֲלָקִים / חוֹרְכִים אוֹתוֹ הֵיטֵב שֶׁיֶּעֱרַב לְחִכָּם / צֵידָה לִנְדוּדֵיהֶם / אַחַר כָּךְ, שׁוֹכְחִים אוֹתוֹ בַּתַּרְמִיל”.
על היחס של השירה הנשית לדימוי הגוף אפשר ללמוד, בין השאר, משירה של שחקנית התיאטרון והמשוררת הירושלמית ורדה בן חור “שמנטוזה”, הלקוח מתוך ההצגה שלה, “האם את מאושרת”, ונפתח במילים: “תַּעֲשִׂי דִּיאֶטָה שְׁמֶנְטוֹזָה/ תַעֲשִׂי דִּיאֶטָה חָבִית / עַד גִּיל אַרְבָּעִים תָּמוּתִי / לֹא חֲבָל?”. גם לאה פילובסקי, משוררת צעירה מאזור חיפה שהוציאה עד כה ספר שירה אחד, כותבת על “מכנסיים מידה ארבעים, מכנסיים”: “מִדָּה אַרְבָּעִים. מַלְכוּתִי / תְּמוּרַת מִכְנָסַיִם מִדָּה אַרְבָּעִים./ כָּל הוֹנִי, שְׁפִיּוּתִי, שְׁאֵרִית חַיַּי, מַשְׁמָעוּת מוֹתִי / תְּמוּרַת מִכְנָסַיִם מִדָּה אַרְבָּעִים אֵלֶּה / שֶלָּבַשְׁתִּי אָז”.
כמובן שמקומו של מוסד הנישואים לא נפקד מהאנתולוגיה. המחאה על ציפיית החברה מהאישה שתתחתן, תוליד ילדים ותשב במטבח באה לידי ביטוי בשיר של אסתר ראב משנת 1926: “כָּכָה תֹּאהֲבֵנִי / וְלִבְּךָ עָלַי יוֹם יוֹם תִּקְרַע / יַעַן רַעְיָה לְעוֹלָם/ לְךָ לֹא אֶהִי' / יַעַן רַק עַל מְרוֹמֵי-הַצַּעַר / נָנוּחָה / וּלְשֵׁפֶל סַפּוֹת בַּחֲדָרִים / לֹא נֵרֵדָה”. לצדה כותבת ענת לויט את השיר “מכבסת, תולה”: “מְכַבֶּסֶת, תּוֹלָה, מוֹרִידָה, מְגַהֶצֶת/ וְשָׂמָה בְּנַפְטָלִין. אִשָּׁה קְטַנָּה עִם / חֲלוֹמוֹת גְּדוֹלִים שֶׁמְּכַבֶּסֶת, תּוֹלָה,/ מוֹרִידָה, מְגַהֶצֶת וְשָׂמָה אֶת עַצְמָהּ / בְּנַפְטָלִין עִם רֵיחַ רַע שֶׁיִּשְׁמֹר / עָלֶיהָ מֵחֲלוֹמוֹת גְּדוֹלִים”.
בשער הרביעי (“איפה תגורי”), שבו מרוכזים שירים העוסקים במצבה הכלכלי ובקשיי הפרנסה של האישה בחברה, מופיע שירה של רחל חלפי, “בלוּז הלכתי לעבוד בתור בת־יענה”: “הָלַכְתִּי לְגַן־הַחַיּוֹת לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת־יַעֲנָה / אָמְרוּ לִי אֵין לָךְ קְוָלִיפִיקַצְיוֹת לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת־יַעֲנָה / יֵשׁ לָךְ יוֹתֵר מִדַּי עֵינַיִם וּפָחוֹת מִדַּי חוֹל / תּוֹצִיאִי לָךְ מִן הָרֹאשׁ שֶׁתִּהְיִי פַּעַם בַּת־יַעֲנָה”.
עצם העובדה שנשים החלו לכתוב בעולם שבו כתיבה הוגדרה, לאורך תקופות רבות וארוכות, כמלאכה השמורה לגברים בלבד, היתה כשלעצמה קטליזטור להתפתחותה של תנועה נשית פורצת גבולות. השאלה היא האם כתיבתן של הנשים הישראליות מתמקדת בנושאים המשותפים לכל התרבויות, או שהללו עוסקות אך ורק בסוגיות המאפיינות אותן באופן מיוחד. למשוררת גילי חיימוביץ, ששלושה משיריה מתפרסמים באנתולוגיה, יש תשובה לכך: “החוויה של להיות אישה, או אדם, היא חוויה אוניברסלית, והיא תיתקל באותם מכשולים במקומות שונים, אבל לולא היתה לנו היכולת לדבר באופן מאוד ייחודי, לא היתה לנו האפשרות ליצור הזדהות”.
בכל אחד משיריה של חיימוביץ המופיעים באנתולוגיה שוכן כאב נשי מסוג אחר, כפי שניתן להבין משמותיהם: “הבאתי את השדיים הקטנים שלי”, “הייתי מכונית שנוסעת בלי דלק”, ו”גמור” (“לא אתן עוד לאף אחד / נתח מעוגת הצלוליטיס שלי”). “בהתחלה הרתיעה אותי המחשבה שזו תהיה שירה מגויסת, וגם נראה לי שמחאת נשים היא נושא מאוד לא סקסי”, היא מספרת. “אני לא יודעת אם זו הפנמה של קולות אחרים, כי למה בכלל שארצה להיות סקסית? כשאני כותבת על הגוף – עם או בלי צלוליט - הגוף הוא השיר, השיר הוא הגוף. הבשר נהיה המילים, ולכן עברתי את המשוכה של הכותרת – מחאה נשית, שהיתה מאוד דומיננטית גם בהצעה לשלוח שירים - כי ראיתי שאני שם בעצם”.
ההפתעה האמיתית, לדבריה של ויסמן, היא העובדה שזו האנתולוגיה החברתית הנשית הראשונה שיוצאת בעולם. “אני לא מכירה אנתולוגיות כאלה מהעולם המערבי”, היא אומרת. “נושאים כמו קריאת תיגר על הסדר החברתי המקובל, לפיו ילדים זה תמיד שמחה, משאת נפשן של כל הנשים באשר הן, או סוגיות כמו אונס וקשיי פרנסה של הנשים, משתנים כמובן מתרבות לתרבות. בהחלט ייתכן שבארצות המערב המפותחות יותר המצב משתפר, אבל עדיין, אלו בעיות שמעסיקות נשים ברחבי העולם”.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם