מי סופר: יחזקאל נפשי בנבכי הכישלון
יחזקאל נפשי אוסף ספרים מהרחוב, נהנה מקומיקסים כמו מקריאת ספרות יפה ולא שוכח את הספרות האירוטית ששינתה את עולמו
"קשה לי לומר בדיוק כיצד נולד הספר הזה", מתוודה נפשי. "אני משער שהוא נכתב בי פנימה החל מן העת בה עמדתי על דעתי, במובן הרחב של המונח. כלומר, לאחר שחוויתי אי-אלו חוויות שהשפיעו על מהלך חיי ואני ביקשתי להביען בכתב, מתוך מגמה שהן יעוררו איזה דבר-מה בלב הקורא, ברמה הזו בה ניתן יהיה לו להבין כי חרף קשיים הקיימים בעולמנו – קשיים בכל המובנים – ניתנת לו האופציה לתשועה, להתרוממות כלשהי. ואולי גם, הספר נולד מתוך רצון לתקן. בכלל – הכתיבה בעיניי, היא ראשית-כל אקט של תיקון".
מה הספר האהוב עליך?
"שאלה קשה. נכון לרגע הזה – 'כתבים' של ברדיצ'בסקי בהוצאת 'שטיבל', מן השנים תר"ס ותרפ"א. לפני מספר לילות, תוך שאני משוטט בחוצות העיר, מצאתי אותו זרוק בין ערימת חפצים שונים, ככל הנראה של אחד מן הדיירים שהיה ואינו עוד, וילדיו או המנקים השונים השליכו את מה שלא נראה להם. אני יודע שזה מעט מיושן, ואולי יומרני, אבל כשידי נחה על רשימת הכתבים הזו, חשתי שגיליתי אותו מחדש. בכלל אני חובב ידוע של ספרות מסה".
איזה ספר מונח כרגע ליד המיטה שלך?
"'ז'אן ארתור רמבו" מאת חוקרת הספרות היידית מלכה לוקר. מתנה שהעניק לי פעם הסופר עמיחי שלו".
איזה ספר נהנית לקרוא ומעולם לא העזת להודות בכך?
"'מאהבה של ליידי צ'טרלי' מאת ד. ה. לורנס. אני מודה שהספר הזה עורר אותי במובנים רבים. לא רק במובן הגשמי, אלא גם במובן זה שלורנס מלמד אותנו תשוקת אישה מהי, על כל ממדיה ונפתוליה".
איזה ספר לא קראת ומעולם לא העזת להודות בכך?
"אין לי אחד כזה, אם להיות כן! זה לא שקראתי את כל הספרים בעולם – זה כמובן לא ניתן, גם לא הכרחי – אבל את מה שמהותי לי – קראתי. באופן כללי לי יש טעם מגוון בספרות. לעיתים יכול להנות מן הקומיקס בעיתון באותה המידה שאהנה מיעקב שבתאי או משהרה בלאו או מסופרים אחרים. כוונתי היא כי אילו משהו מדבר ללבי משום האמיתות שבו, בין אם ילדותי או בעל עומק, אני קוראו. לא משנה לי התגים שאנשים מניחים על ספרים או סופרים. למעשה, אני ממליץ לקוראים לבוא באופן תמים לקריאה – מבלי לחקור לעומק נבכי ההיסטוריה של הסופר או אופן חייו. כך הם יבואו נקיים וחוויתם תתממש במלואה".
איזה ספר ילדים הכי נצרב בך?
"'הבית בקרן פו' של א. א. מילן, ללא ספק. בבית הורי הישן לא הרבו לקרוא, ואני הגעתי לספר זה כשהייתי כבן 18. מאז ועד היום אני שב אליו לעיתים".
עם איזו דמות בדיונית היית מתחלף ל-24 שעות? ולשנה?
"אני משער שעם שמשון הגיבור, האדם שכונה 'נזיר אלוהים'. אמנם סופו היה טראגי, אולם חייו היו קשת רחבה של צבעוניות, ובמובנים רבים, רוחב-לב תמים. הנה דמות שידעה יופי ואושר בחייה, צער ורוך, אף אהבה וכוח בלתי נדלה, שברגעי חדלונה הסופיים התחננה אל האֵל מתוך עיוורונה 'ה' אלוהים זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה אלוהים...'. הוא נולד בצרעה ונקבר בינה לבין אשתאול, שזה לא הרחק מהיכן שהתגוררתי בעבר".
מי האדם שהכי השפיע על הרגלי קריאה שלך?
"אלעד זיגלמן, ידידי מספסל הלימודים בגימנסיה, הנער שלראשונה הניח ספר בידיי שהוא בעל עומק כלשהו".
מה המקום הכי מוזר שקראת בו?
"על-גבי גמל במדברי רג'סטן שבהודו".
מתוך הספר:
"קשה להאמין שבשעות הבוקר המוקדמות שהיתי שם, במבנה הגדול והמנוכר הזה הקרוי תל-השומר. ככל הנראה הייתה זו הפעם האחרונה שבה אראה אותו, הפעם האחרונה שבה אצעד במסדרונותיו הארוכים והקרירים, מלאי הסיסמאות הריקות מתוכן ודיוקנות הנשיאים מימים עברו. בכותבי זאת עתה, אינני יכול שלא להשתומם על גודל המחשבה והעומק שהענקתי לדבר. מדוע זה טרד את מחשבותיי כל-כך? הלא זה לא היה כה חשוב. ייתכן שכל כישלון שאנו חווים, כל תבוסה, היא בעלת חיות משל עצמה וממשיכה להתקיים בנו לאחר שנגזרה. דרכו של האדם להקים לעצמו סנגורים וקטגורים בעד או נגד הכישלון. אותי באופן אישי, התבוסה מרתקת. הכישלון מעניין אותי באופן גדול מן ההצלחה, מאחר שהוא טעון ליטושים והסתכלות, הוא טעון התבוננות, הרבה מעבר למושגיה של ההצלחה החיה לשם עצמה בלבד ללא כל צורך בהעמקה או בדיון ולכן במובן מסוים, היא גם אינה מעוררת כל סקרנות. הכישלון בדבר-מה, בכל דבר כמעט, דורש חקירה עמוקה ועיון ובשל כך הוא מרחיב את הדעת. ההצלחה משלחת את האדם לחופשי, מצמיחה לו כנפיים למען ינסוק השמימה, אולם מעבר לעצמה, להיותה קיימת בממדה, אין בה דבר ולכן היא משמימה".
"ראש ההר הנו המקום הבודד ביותר בהר. אותי, ההצלחה אינה מעניינת כלל - אפילו מעוררת סלידה - והיא נראית לי כהגדרה שאותה עיצבו אנשים חלשים, כאלו שחולשת רוחם אינה מאפשרת להם התמודדות עם המצולה שבכישלונם האישי. לי לא אכפת אם לא אצליח לפי מושגיה של החברה, כי איני רואה עצמי כחלק מן החברה כלל, אלא כנטע זר המתקיים בה בעל כורחו. אני רואה עצמי יותר כצל החולף על פני האדמה הזו, פוסע לצד דיוקנות האנשים עמם אין לי דבר כמעט. למעשה, כשאני רואה את האנשים הקרויים "מצליחנים" לפי מושגי החברה האנושית, לרוב אני כואב בשבילם. לרוב, כשאני צופה בעיניהם הכבויות, הנפחדות כשל חיה רדופה, אני מרחם עליהם כי אני רואה גלמים ריקים ולבי יוצא אליהם בחמלה. זהו מקום נורא להיות שרוי בו. בכלל, שואת ההתקיימות הנה נוראה לאין ערוך ואי לכך קיימת רק מגמה אחת ראויה והיא להיטיב לכת ולהיבדל, לחפש אחר האלוהים השרוי בלב האדם. כל אדם ולבו למול האל. המגמה האמיתית, הקדושה, שלמענה ראוי אף למות, היא לעשות דבר-מה אחד שיהא בו משום ממשות, דבר-מה העושה את הקיום הזה, קצר ככל שיהיה, חולף ככל שיהיה, חלומי ככל שהוא, הזוי ככל שהוא, לראוי באמת. אולי להותיר דבר-מה בעל ערך ממשי בקיום הדל הזה שבו מתקיים האדם, כזה שתהא לו משמעות אמיתית גם לאחר כיליונו של הגוף ושבתו אל גופה החם של האדמה".
"האוטובוס היה ממשיך ונע ואני הלכתי ושקעתי לתוך מחשבותיי. הלוואי שרק אוכל להמשיך כך, חשבתי בלבי. הלוואי שאוכל להמשיך עם האמת שלי ועם ההליכה ההדוקה אחר צו לבי. אני אמנם נער צעיר הקרב לבגרותו, אך אינני רוצה להיפרד מחלומותיי. הם אולי בעלי אופי ילדותי בעיני אחדים – ואם כן, יהא כך כי לי זה לא משנה מה חושבים עליי אנשים שאינם מבינים לרוחי - אך להיפרד מהם יהא בדומה לפרידה מן החיים עצמם. בכלל, איני נעלב כאשר לוחשים לי שאני נוהג כילד. כשפונה אליי אדם ואומר לי דבר כגון זה ובוז בעיניו הרושפות, חיוך מתפשט על פניי וחום עוטף את לבי, כי זהו אינו גידוף בעיניי כלל, אלא מחמאה ובה הלל גדול. לרוב איני משיב כלל, אלא בעיקר חומל, כי צר לי על האדם. צר לי על בני האנוש המסכנים ששכחו את חלומות נעוריהם והפכו כלי משחק, עבדים של החברה הדורסנית, הטורפת את הכול בראייתה העקומה. יש לראות את הדברים נכונה ולהעניק משקל ראוי למה שיש בו איכות של ערך מסוים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם