המלחמה שלי עם אנג'לינה ג'ולי
כשג'יימס ברדוק, עיתונאי קרואטי שחווה על בשרו את זוועות המלחמה בסרייבו, קרא את התסריט לסרטה החדש של אנג'לינה ג'ולי, חשכו עיניו: העלילה, לטענתו, מבוססת על רומן שחיבר. בחודש שעבר נדחתה התביעה, אבל ברדוק לא מתכוון לשתוק: "בית המשפט התעוור נוכח הפרסום והעושר", הוא אומר בראיון בלעדי
בסוף החודש שעבר דחה בית המשפט בקליפורניה את התביעה וקבע שאמנם קיים דמיון בין ספרו של ברדוק לבין סרטה של ג'ולי, אולם השחקנית הנודעת לא הפרה זכויות יוצרים. ההיסטוריה היא נחלת הכלל, לפי בית המשפט בקליפורניה, ואינה שייכת רק לברדוק. "עובדות, אירועים היסטוריים ומידע נוסף שאף אדם אינו רשאי לבקש עליו בלעדיות אינם בגדר זכויות יוצרים. ברדוק לא יכול לטעון שהוא זה שהמציא את האונס כפשע מלחמה", נכתב בפסק הדין, "במיוחד לא במלחמה שבה פשעים כאלה היו נפוצים וידועים".
ברדוק הוא לוחם קשוח ושבע קרבות. במשך שלוש שנים בתחילת שנות ה-90 הוא תיעד את המלחמה בסרייבו, אחד ממאה עיתונאים שנשארו בעיר הנצורה כדי להעביר לעולם את הזוועות. "איבדתי את הכל, את הבית שלי, את הרכוש", הוא אומר בראיון בלעדי מביתו בזגרב, שאליה ברח לקראת סוף המלחמה. "נפצעתי, לא היה אוכל, לא היו מים וחשמל, ישנתי בבניין הטלוויזיה על מיטה צבאית. לקראת הסוף כבר לא היינו בני אדם אלא סטטיסטיקה: כמה ימותו היום, כמה ימותו מחר. ואירופה הביטה בנו מהצד ושתקה".
המלחמה על עצמאותה של בוסניה היא מוקד המאבק בין ברדוק לאנג'לינה ג'ולי, וברדוק נחוש להמשיך ולהילחם בשחקנית. הוא רוצה שהעולם כולו ידע איך העיר סרייבו קמה מתוך ההריסות תודות לאנשים כמוהו, ואיך לתפיסתו נגזלה ממנו העיר בפסק הדין. "אדם כמוני לעולם לא יצליח לנצח את אנג'לינה ג'ולי, העשירים מנצחים בתביעות בבתי המשפט", הוא אומר. "אין צדק, רק כסף ופרסום".
אויב קשה בחרה לה אנג'לינה ג'ולי. ברדוק, בן 54, גרוש ואב לשניים, שינה לפני כמה שנים את שמו מג'וסיפ ג' י קנזביץ לג'יימס ג' י ברדוק, כשמו של מתאגרף אמריקני אגדי שזכה באליפות העולם במשקל כבד ב-35' אחרי שנים של עוני, פציעות וכישלונות. "ראשי התיבות של השמות שלנו דומים, ג' י-ג'י, ואהבתי את ההצלחה שלו אחרי השנים הרעות", אומר ברדוק.
הוא מכיר היטב את השנים הרעות. הוא נולד במרכז סרייבו בספטמבר 58', למד משפטים באוניברסיטה המקומית אבל מעולם לא עבד במקצועו. "זה רק עוזר לי להילחם בחוסר צדק", הוא אומר. כשפרצה המלחמה על עצמאותה של בוסניה באפריל 92' היה ברדוק במאי חדשות בטלוויזיה הלאומית של סרייבו, נשוי ואב לבן. "בחודש מאי הסרבים הרגו מאות בני אדם בשוק של מרקלה. תיעדתי את האירוע בסרט דוקומנטרי, וכנקמה הסרבים שרפו את הבית שלי. נשארתי בלי כלום. עברתי לגור בבניין של הטלוויזיה הלאומית והמשכתי לתעד את מה שקרה בסרייבו כמעט עד סוף המלחמה".
"קשה להסביר את הכאב והאימה. בתחילת המלחמה עבדו אצלנו בתחנה 4,000 בני אדם, לקראת סוף המלחמה נשארנו רק מאה עיתונאים. 50 עובדים נרצחו, השאר עזבו את העיר. אני עזבתי בסוף94', כשהבנתי שאין עוד טעם להישאר בסרייבו. הכול היה אבוד. נאבקנו למען עתיד טוב יותר, שלא הגיע. עם תעודת העיתונאי שלי טסתי במטוס של האו"ם לזגרב, אבל במשך שלוש שנים לא הפסקתי לדווח. עבדתי בעיתונים אמריקניים ואיטלקיים וגם בטלוויזיה".
"זה היה גיהינום. כל הרוג נצרב בי ואני ראיתי מאות הרוגים, פצועים, נכים ורעבים מבני עירי בשנים ההן. הייתי עשרות פעמים בסכנת חיים, נפצעתי מפגיעת צלף, לא היה אוכל, ובכל זאת המשכתי לעבוד. בכל יום הרווחתי 25 סנט והוצאתי מאה דולר על סיגריות בשוק השחור. עיתון עלה שני דולר. הייתי צריך לעבוד שמונה חודשים כדי לרכוש גיליון אחד. שום עיר בעולם לא מתה כמו שמתה סרייבו עירי, הנשמה שלי. ועכשיו בית המשפט בארצות הברית קבע שההיסטוריה של סרייבו שייכת גם לאנג'לינה ג' ולי, שלא הייתה בעיר ולא חוותה את המלחמה הנוראה ההיא".
בית המשפט קבע שההיסטוריה היא נחלת הכלל ולא רכוש פרטי של סופר או עיתונאי מסוים. גם מי שלא חווה את המלחמה יכול ליצור סרט.
"השופטת משתמשת בטיעון הזה מפני שאין לה מה להגיד. הספר שלי, 'נשמה שבורה', אינו ספר היסטוריה. הוא מספר סיפור יוצא דופן שמעולם לא פורסם על הנשים במחנות המעצר של הסרבים, והוא לא יכול להיות נחלת הכלל. אני מכיר את הסיפור כבר עשרים שנה, פגשתי את גיבורת ספרי במהלך המלחמה, וכתבתי את הספר לפני שבע שנים, זמן רב לפני שאנג'לינה ג ולי כתבה את התסריט לספר שלה. אף אחד לפניי לא כתב כך על המחנות של הסרבים. בית המשפט טען שלא אני המצאתי את רעיון האונס, אבל זו האשמה שקרית ויהירה. מעולם לא טענתי שהמצאתי את האונס, אבל הסיפור כולו שלי. ג'ולי קיבלה השראה מהספר שלי. היא לא הייתה יכולה להכיר את הסיפור ללא הספר שלי".
על סרייבו בשנות המלחמה נכתבו לא מעט ספרים וכתבות.
"אני יצרתי את הסרט הדוקומנטרי הראשון על סרייבו. נתתי את חיי לסרייבו. לולא אנשים כמוני, סרייבו לא הייתה חופשית. אני מצדיע לכל מי שתרמו לכך שסרייבו תהיה חופשית. ג' ולי לא ביניהם. ראיתי דברים שג'ולי לא הייתה מצליחה להגיע אליהם לבד. הייתי הראשון שתיעד את מה שקרה במחנות המעצר של הסרבים. זה לא הוגן שאחרי כל מה שעברתי נעשה לי אי צדק נוסף. זה כואב".
אתה מתכוון להגיש ערעור?
"אין לי כסף לשלם לעורכי דין כדי שיערערו. אני מקווה שמישהו ישמע אותי ויעזור לי לממן את הערעור".
פסק הדין הוא הפסד רגשי מבחינת ברדוק, לא פחות מאשר מפלה משפטית. זה כואב, הוא שב ואומר. הוא מכיר כל פרט בספר ובסרט, הוא קרא אינספור פעמים את פסק הדין המשתרע על 19 עמודים, והוסיף לצד ההחלטה של השופט 60 עמודים צפופים של הערות. על כל קביעה של השופט יש לו הערה ארכנית משלו, המנסה להוכיח את צדקתו.
"מתוך אלפי סיפורים שנכתבו על המלחמה, הבסיס של סרטה של ג'ולי דומה דווקא לספר שלי", הוא אומר. "לא רק שקיים דמיון כללי בין הספר שלי לסרט שלה, גם חלק מהפרטים זהים. אבל בית המשפט העדיף להתעלם מהפרטים. אנג'לינה ג'ולי היא אישה עשירה ומפורסמת, אני אדם קטן ובודד. אמרתי לכולם עוד לפני פסק הדין שהיא אישה חזקה, ושלמרות שהצדק לצדי אני לא אזכה במשפט. בית המשפט התעוור נוכח הפרסום והעושר של אנג'לינה ג'ולי".
המלחמה שלו בג'ולי התחילה עוד לפני שהסרט יצא למסכים. בספטמבר 2011, שלושה חודשים לפני הקרנת הבכורה, עורכת הדין של ברדוק דרשה מג'ולי 15 מיליון אירו, הכרה בזכויות היוצרים של ברדוק ועריכה משותפת של מסיבת עיתונאים שבה תודיע ג'ולי, עם ברדוק לצדה, שהסופר הקרואטי תרם לסרט לא פחות ממנה. את התביעה הגיש ברדוק כשלושה שבועות לפני שהסרט יצא למסכים.
"ג'ולי העבירה את התקציר של הסרט למשרד התרבות, ובעזרת הקשרים שלי הגעתי לתקציר לפני שהסרט יצא למסכים. היה לי ברור שקיים דמיון בין הסרט לספר שלי. מה שעורר במיוחד את הכעס שלי היה ראיון עם אחת השחקניות בסרט, זאנה מרג'נוביץ. היא אמרה שכשקראה את התסריט היה לה ברור שכתב אותו אדם שחי בבוסניה וחווה את המלחמה. ג'ולי לא חייתה בבוסניה ולא חוותה את המלחמה. אני, לעומת זאת, חייתי בבוסניה בזמן המלחמה. פניתי לחברת ההפקה של הסרט ולעורך דין בזגרב שעובד עם החברה ולמנהל של ג'ולי. אף אחד לא ענה לי מלבד חברת ההפקה, שדרשה שאפסיק לכתוב לג' ולי. אז החלטתי לתבוע".
לא חששת להתעמת עם אנג'לינה ג'ולי?
"זה לא היה קל. הם מיליארדרים ואני אדם קטן. במהלך השנים הפייסבוק שלי נחסם והמיילים שלי נפרצו. אני לא יודע מי עשה את זה, אבל זה לא היה נעים. באופן מוזר, שום עיתונאי לא העז לעשות תחקיר על הפרשה. העיתונות באמריקה מתה. הכל שם רק כסף ופרסום, בלי צדק".
בדיוק 21 שנים חלפו מאז פרוץ המלחמה. "דווקא בשבוע שחגגנו בו יום הולדת למלחמה קיבלתי את פסק הדין", הוא אומר. ב-6 באפריל 1992 התחילה מתקפה של הכוחות הסרבים הרפובליקנים וצבא העם היוגוסלבי על הבוסנים שביקשו עצמאות. חודש אחר כך הוטל על סרייבו, בירתה של בוסניה, מצור שנמשך עד פברואר96'. העיר - שכונתה "ירושלים של הבלקן" ושימשה סמל לאחווה בין הנצרות, האסלאם והיהדות - הפכה לשדה קטל. 11,541 מתושביה נהרגו, ובהם 1,500 ילדים , ו-56 אלף בני אדם נפצעו, ובהם 15 אלף ילדים. עשרות אלפי קרואטים, יהודים ומוסלמים הוחזקו במחנות מעצר.
בספרו "נשמה שבורה" מספר ברדוק את סיפורה של משפחה אחת. האם הקרואטית מירנה, פסיכולוגית וגננת, האב המוסלמי סעיד, מורה לספורט, ושלושת ילדיהם. עם פרוץ המלחמה בורחים מירנה ושלושת ילדיה ממג'סטו, וסעיד נשאר להגן על העיר מהתקפות הצבא היוגוסלבי העממי. בדרך נתפסים מירנה וילדיה ונלקחים למחנה מעצר בעיר רדוג'בו. מירנה, כמו רוב הנשים במחנה, נאנסת באכזריות. בתה בת ה-13 מתה אחרי שנאנסה. מירנה הופכת למשרתת של אחד המפקדים, ומגלה שהיא הרה. סעיד עצור אף הוא במחנה. אחד ממפקדי המחנה מסייע למשפחה לברוח למג'סטו לאחר ששוחררה. המשפחה מתאחדת, ומירנה יולדת שני ילדים - אחד בעקבות האונס והאחר ילדם המשותף שלה ושל סעיד. בסוף סיפור המעשה עוברת המשפחה המורחבת לניו זילנד.
488 עמודי הספר נקראים בשטף. "קיבלתי שלוש מלגות ממשרדי התרבות של בוסניה והרצגובינה, מונטנגרו וקרואטיה. הספר שלי טוב הרבה יותר מהסרט של ג'ולי. אני לא יכול להבין איך בית המשפט פסק נגדי", אומר ברדוק, שאף גייס לצדו ארגוני נשים מקורבנות המלחמה. "ג'ולי עיוותה את המציאות ההיסטורית", כתבו קורבנות הטבח בסרברניצה, ואילו בארגון "נשים קורבנות מלחמה" כתבו לג'ולי שהן חוששות שהסרט שלה יציג גרסה מעוותת של הנשים הבוסניות.
הסרט של ג'ולי, "בארץ של דם ודבש ", מספר את סיפורם של דניאל ואג'לה. היא מוסלמית, הוא קצין צבא סרבי. הם נפגשים במועדון שעולה באש. זה האות לפריצת המלחמה. אג'לה נלקחת למחנה מעצר סרבי. דניאל מציל אותה מאונס. אג'לה עובדת בקפיטריה של המחנה והודות להגנתו של דניאל אינה עוברת התעללויות קשות כמו אלה של חברותיה. דניאל גלוי לב. הוא מספר לאג'לה שהוא הורג מוסלמים. למרות זאת הקשרים ביניהם מתהדקים. אג'לה מתיידדת עם אחת האסירות, וזו מספרת לה על האונס והעינויים שהיא עוברת במחנה ואומרת לה שהיא לא רוצה לפגוש עוד את בעלה מפני שאינה רוצה שידע מה עוללו לה החיילים במחנה. לפי הוראותיו של דניאל מנסה אג'לה לברוח, אולם היא נתפסת. ניסיון הבריחה השני מצליח, ומורד מוסלמי מוצא אותה ומוביל אותה לאחותה, שהצטרפה למורדים. אג'לה חוזרת למחנה כמרגלת עבור המורדים, שם היא חיה תחת חסותו של דניאל.
העלילה מסתבכת כשאביו של דניאל, גנרל בצבא היוגוסלבי, כועס על בנו, מסייע לאחד החיילים במחנה לאנוס את אג'לה ודורש מבנו להיפטר ממנה. דניאל רוצח את החייל שאנס את אג'לה. כשהמלחמה מסתיימת הוא ניצל מפיצוץ בכנסייה, חושד שאג'לה הייתה אחראית לפיגוע, רוצח אותה ומסגיר את עצמו לכוחות האו"ם. הסרט מסתיים בהודאתו של דניאל: שמי הוא דניאל ווקוג'ביץ ואני פושע מלחמה.
הטריילר לסרט
הסרט, שהוקרן לראשונה בדצמבר 2011, נחשב לכישלון: הוא ירד מהמסכים אחרי 11 שבועות והרוויח 303,877 דולרים בלבד, מה שממקם אותו במקום ה-7,710 ברשימת הסרטים האמריקניים המרוויחים ביותר. "אווטאר", לשם השוואה, הסרט האמריקני המצליח ביותר, הרוויח כ-2,784 מיליון דולרים.
בתביעה טען ברדוק שג'ולי גנבה ממנו את הרעיון וחלק מהעלילה, וכן שהספר שלו ייחודי ושלג'ולי לא הייתה דרך לדעת על מה שקרה במחנות המעצר אלא אם קראה את ספרו. ג'ולי טענה בבית המשפט שגיבורת ספרה לא נאנסה בשיטתיות בידי חיילים, כפי שאירע למירנה בספרו של ברדוק, וכי אין דמיון רב בין הספר לסרט. ג'ולי התייחסה לתביעה בראיון ללוס אנג'לס טיימס זמן קצר אחרי שהסרט עלה לאוויר. "שאבתי מהרבה ספרים וסרטים דוקומנטריים", אמרה , "זה צירוף של סיפורים של אנשים רבים. את הספר הזה מעולם לא ראיתי".
שופטת בית המשפט המחוזי בקליפורניה, דולי ג'י, קבעה שקיימים קווי דמיון בין הספר של ברדוק לסרטה של ג'ולי: בשתי היצירות הגיבורות מצליחות לברוח מהמחנה, שתיהן עוסקות במעשי האונס האכזריים במחנה, שתי הגיבורות מתקלחות אחרי האונס ושתי היצירות עוסקות במצבן הטרגי של נשים בזמן מלחמה. "אפשר למצוא קווי דמיון בין שתי היצירות", כותבת השופטת ג'י, "אולם קווי הדמיון אינם כאלה שאפשר לקבוע לפיהם שהיצירות דומות, במיוחד לאור העובדה שהרעיונות ידועים בסרטים ובספרים שתיארו את המלחמה. בעוד שלגיבורי הספר יש תקווה, גיבוריו של הסרט חסרי תקווה מתחילת הסרט ועד לסופו. גם משך הזמן שונה. הסרט מתאר את המלחמה בין 92' ל-95', הספר מתאר חצי שנה ב-92'".
ברדוק אחוז כעס. החוויות של מירנה (זה אינו שמה האמיתי) הן חוויות ייחודיות, הוא אומר. "היא סיפרה לי על המחנות ועל מה שקרה שם לנשים. רבות מהקורבנות אינן מדברות על החוויות שלהן מהמלחמה, חלקן אפילו לא סיפרו לבני משפחתן שנאנסו. מירנה דיברה אתי במשך שעות ארוכות וסיפרה לי בפרטי פרטים על מה שקרה במחנה. נשארתי איתה בקשר, עזרתי למשפחה לברוח מסרייבו לשוודיה".
"אנחנו לא מדברים על העבר, הוא כואב לה וגם לי, אבל היא יודעת שתבעתי את אנג'לינה ג'ולי. היא לא התירה לי לחשוף את זהותה. אני מעדיף להפסיד מיליונים ובלבד שמירנה לא תעלה על דוכן העדים. לא הייתי רוצה שהיא תעבור את הכאב שבחשיפה רק כדי להוכיח לעולם שהסיפור הוא שלי, שלנו. שילך הכסף לעזאזל. הפסדתי את הכול אבל אני יודע שאני צודק. אי אפשר לקנות אמת בכסף ובפרסום, גם אם את אנג'לינה ג'ולי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם