מאט דיימון יותר מידי גיי?
עם מראה כל אמריקאי וטייפקאסט קבוע של הבחור הטוב, מאט דיימון הוא השחקן שמכניס הכי הרבה כסף לאולפנים בהוליווד. והוא גם יודע בדיוק מה הופך את הסלבס למשוגעים ולמגלומנים
במהלך הקריירה שלו התמחה דיימון בגילום דמויות כל אמריקאיות והוצמד לו טייפקאסט של הבחור הטוב. הקריירה שלו החלה ב־1997 עם "סיפורו של וויל האנטינג", שם כיכב לצד חבר הילדות שלו בן אפלק. תפקידיו הטובים ביותר - מטוראי ריאן ב"להציל את טוראי ריאן" ועד דמות סוכן הסי.איי.איי לשעבר ג'ייסון בורן בשלושה סרטים מצליחים – התבססו על היכולת שלו לדבר אל הקהל הרחב. ולפי המספרים, אף אחד לא עושה זאת טוב יותר. מגזין העסקים האמריקאי "פורבס" גילה בשנת 2007 שעל כל דולר ששילמו לדיימון הרוויחו סרטיו 29 דולר – החזר ההשקעה הכי טוב בהוליווד.
באחר צהריים קר ומושלג בברלין, שם פגשתי את דיימון, הוא לקח לקיצוניות את העניין הזה של ייצוג האזרח הפשוט. הוא הופיע בג'ינס, נעלי עבודה ומעיל פליס (כן, פליס. נסו לדמיין את בראד פיט לובש פליס. בלתי אפשרי). ייתכן שהמשקפיים שהוא הרכיב הם של מעצב כלשהו, אבל גם אם כן, לא היתה כל דרך לדעת זאת. אולי משלמים לו 15 מיליון דולר כדי שיככב בסרט, אבל הוא נראה כמו בחור שיתפלץ רק מעצם הרעיון שמישהו משלם יותר מ־15 דולר על תספורת.
אבל מובן למדי שכיום יש מעט מאוד מאפיינים משותפים לדיימון ולאמריקאי הממוצע – אם אי פעם היו כאלה. אביו קנט היה ברוקר, ואמו ננסי קרלסון־פייג' היא פרופסור, מומחית בעלת שם בחינוך בגיל הרך. הוריו נפרדו כאשר היה בן שנתיים, והוא ואחיו הגדול קייל גודלו בידי אמם בבית שהיה בעצם קואופרטיב של שש משפחות בקיימברידג', מסצ'וסטס, הידועה יותר כעיר של אוניברסיטת הרווארד והמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). אחד השמרטפים הקבועים של דיימון היה ההיסטוריון הרדיקלי הווארד זִין.
בנערותו יצא דיימון לטיולי תרמילאים עם אמו בגואטמלה ובמקסיקו במסגרת המחקר שלה ולמד ספרדית בזמן שחי עם משפחות מקומיות. אחרי התיכון התקבל ללימודי אנגלית בהרווארד, ובשנה האחרונה ללימודיו החליט לעזוב את האוניברסיטה ולעבור ללוס אנג’לס. השנה היתה 1992, ודיימון היה בטוח שהתפקיד בסרט “ג’רונימו: אגדה אמריקאית”, לצד ג’ייסון פטריק וג’ין הקמן, יסמן את הפריצה הגדולה בקריירה שלו. זה לא קרה, אבל בסופו של דבר שילב דיימון את חוויותיו בהרווארד בתסריט ל”סיפורו של וויל האנטינג”, שגיבורו הראשי הוא שרת ב־MIT המתגלה כגאון במתמטיקה. הוא זכה באוסקר על התסריט המקורי הטוב ביותר, ומאז כמעט לא עשה סרט חסר ערך או מיותר.
הסרט “אדמה מובטחת”, שעלה לאחרונה לאקרנים, הוא התסריט הראשון באורך מלא שדיימון השלים מאז “סיפורו של וויל האנטינג”. הוא היה מעדיף לכתוב יותר במשך השנים, אבל קריירת המשחק שלו נסקה. הוא התחתן ב־2005, ועכשיו הוא אב לארבע בנות. מבחינתו, העובדה ש”אדמה מובטחת” קיים נזקפת לזכות הנחישות של שותפו לכתיבה ג’ון קרסינסקי, שכיכב בגרסה האמריקאית של סדרת הטלוויזיה “המשרד”. קרסינסקי נהג להתייצב בביתו של דיימון בכל שבת בשעה שמונה בבוקר, והשניים ישבו וכתבו במשך כל סוף השבוע. הם הפסיקו רק כדי לאכול ולצפות מדי פעם ב”בת הים הקטנה” עם בנותיו של דיימון.
הזמן עם המשפחה מקודש אצל דיימון. הוא פגש את אשתו, ברמנית ילידת ארגנטינה ששמה לוסיאנה בוזאן, במהלך צילומי הקומדיה “תקועים לנצח” במיאמי בשנת 2003. לוסיאנה, או לוסי, כפי שדיימון קורא לה, כבר היתה אז אם לילדה בת 6, אלכסיה, ומאז נולדו להם עוד שלוש בנות – איזבלה, גיה וסטלה. המשפחה קבעה לעצמה את חוק השבועיים, שלפיו אסור להם להיות בנפרד יותר משבועיים. דיימון לא מתפשר בעניין: במהלך צילומי “אינוויקטוס” בדרום אפריקה הוא הטיס לשם כך את אלכסיה ואת כל בני כיתתה ודאג שיכינו פרויקט על נלסון מנדלה. העצה שלו בנוגע לחיים בבית עם חמש נשים היא פשוטה: “מצא לעצמך אזור קטן לגבר”.
הרעיון המקורי של קרסינסקי לתסריט של “אדמה מובטחת” היה ליצור סרט על הזהות האמריקאית ועל התפרקות הקהילות קטנות. הוא עבד עם הסופר דייב אגרס על קו העלילה הבסיסי. התסריט התמקד בתגובה של עיירה קטנה להגעת טורבינות הרוח, ואת ההשראה הם קיבלו מהסרט הבריטי “גיבור מקומי” מ־1983. הרעיון עבד נהדר, עד שקרסינסקי ודיימון גילו שהמתח הדרמטי שהם יצרו על הדפים לא קיים במציאות.
“ביקרנו בעיירה וגילינו שכל מה שכתבנו לא נכון”, אומר דיימון. “התברר שבנינו את בית חלומותינו על יסודות חימר. אבל אז, כשכבר היינו בטוחים שאנו גונזים את הפרויקט, אשתי אמרה ‘מעולם לא ראיתי אותך כל כך שמח. אפילו אם לא תצליח להרים את הסרט הזה, תחשוב איזה כיף היה לך במהלך החודשים האחרונים’. והיא צדקה. כבר שכחתי איך זה לשלוף רעיונות מהאוויר, לבדוק אותם מול חבר, ובעיקר – כמה אתה צוחק במהלך העבודה הזו”.
“אדמה מובטחת” ניצל בדקה התשעים בזכות הנושא המחודש: המעבר מחוות רוח לשיטת הקידוח המכונה שבירה הידראולית, שמעוררת כיום מחלוקת בארה”ב. מדובר בקידוח של קילומטרים לתוך האדמה והחדרת תערובת דחוסה של מים וכימיקלים במטרה לשבור שכבה של אבן פצלתית ולשחרר גז טבעי הכלוא מתחתיה. פעילים למען איכות הסביבה טוענים שהשיטה מזהמת את מי השתייה וגורמת לנזקים נוספים, ואילו חברות האנרגיה טוענות שכבר 50 שנה הן מנסות להגיע לגז הזה בדרכים אחרות, במעט מאוד הצלחה.
אבל “אדמה מובטחת” לא באמת עוסק במחלוקת סביב שיטות קידוח, ודיימון גם יודע היטב שזה לא בדיוק נושא שיגרום למיליוני צופים לרוץ ולקנות כרטיסים לסרט. הסרט הוא למעשה אגדה מוסרית המתובלת ברגעים של קומדיה ורומנטיקה. הכתיבה שנונה, וצוות השחקנים (שכולל גם את פרנסס מקדורמנד והאל הולברוק) מצוין. דיימון מגלם את סטיב באטלר, עובד של חברת הקידוח, שצריך לשכנע את התושבים המקומיים שחייהם ישתנו לטובה אם יסכימו להחכיר לו את אדמתם. סטיב הוא עובד נהדר. יש לו יכולת לשכנע אנשים שהוא שותף לחלומות ולחששות שלהם. תפור עליו, אפילו שזה הבאד גיי.
ככל שהקריירה שלו מתקדמת, לא בטוח שדעותיו של דיימון עדיין תואמות את אלו של הצופה האמריקאי הממוצע. באחרונה הוא השלים סרט על חייו של הפסנתרן ליברצ’ה שנקרא "Candelabra Behind The”. למרות העובדה שהוא מתפאר בשורה של כוכבים – מייקל דגלאס מגלם את ליברצ’ה, דיימון משחק את בן זוגו סקוט תורנסון, וסטיבן סודרברג מביים – הסרט לא התקבל באולפנים הגדולים בארה”ב משום שהוא, לדברי סודרברג, “יותר מדי גיי”. בסופו של דבר השקיעה רשת הכבלים HBO את חמשת מיליוני הדולרים שהיו דרושים להפקת הסרט, והוא ישודר בארה”ב בחודש הבא.
דיימון מודה שהסרט לא יתאים לכולם. “הם יכולים להחליף ערוץ”, הוא אומר. הוא גם מודה שזה היה אתגר מבחינתו, לפחות בהתחלה, לגלם תפקיד שדורש גם עירום וחיבוקים מלאי תשוקה עם מייקל דגלאס. “הבגדים והשיער סייעו לי”, הוא אומר בחיוך. “היו לי ארבע פאות שונות ובגדים מוזרים. לאט לאט נכנסתי לזה” (סודרברג מוסיף: “היה נפלא לראות את מייקל ומאט לוקחים את הסיכון הזה. אף אחד לא יכול להאשים אותם בביישנות”).
יותר מידי גיי? הטריילר ל"Candelabra Behind"
באחרונה דיימון חושב לעתים קרובות יותר על “סיפורו של וויל האנטינג”, שחגג לאחרונה 15 שנה ליציאתו למסכים. את “אדמה מובטחת”, בדיוק כמו את “האנטינג”, בייים גאס ואן סנט. כשהבמאי נשאל אילו שינויים חלו אצל דיימון ב־15 השנים שחלפו, הוא השיב: “לא יותר מדי. הוא מבוגר יותר אבל נשאר פחות או יותר אותו הדבר”. אני מציג את אותה השאלה לדיימון. “באופן בסיסי אני מרגיש אותו דבר”, הוא אומר. “בגיל 16 אתה פחות או יותר יודע מי אתה. אני לא חושב שאחרי זה יש יותר מדי שינויים”.
בסופו של דבר הוא מצליח לאתר שינוי גדול: הוא הפסיק לעשן. זה אולי לא נשמע כמו התפתחות דרמטית, אבל מבחינתו של דיימון מדובר בהקרבה של ממש, לאחר שעישן חפיסה וחצי של סיגריות ביום במשך 17 שנה. הוא זוכר בדיוק את היום שבו נגמל – 2 באוגוסט 2004 – כאילו זהו יום ההולדת של אחת מבנותיו. “בן ואני התחלנו לעשן בתיכון”, הוא מספר. “היינו רואים את הכוכבים הגדולים שמאוד אהבנו אז – מרלון ברנדו, ג’יימס דין, מיקי רורק – מעשנים, וחשבנו שזה מאוד מגניב”.
אז מה גרם לו להפסיק? “החיים”, הוא משיב. “אני זוכר שאחי החליט להפסיק לפני שנולדו לו ילדים, ואמר ‘אני הולך לתת לעצמי שישה חודשים עד שנה לנקות את המערכת לפני שאני, אתה יודע...’”. דיימון נעשה פתאום קצת ביישן. “אני לא יודע אם זה ממש מדעי שאם לא מעשנים הזרע נע מהר יותר, אבל זה מה שהוא אמר, ואני זוכר שאמרתי לעצמי, ‘אוקיי, גם אני אעשה זאת’. לוסי ואני ידענו שיהיו לנו עוד ילדים וזה התחיל אחרי שנה”.
פתאום דיימון צוחק. נראה שלא ברור לו איך הגענו פתאום לשוחח על מהירות הזרע שלו. בדרך כלל הוא נמנע מלהיכנס לנושאים אישיים מדי בראיונות, אבל היום הוא נראה נינוח מאוד. ועדיין, הוא מודה שיש לו בעיה עם הפיכתו לסלב לאחר “וויל האנטינג”.
“תהילה היא עניין מוזר”, הוא אומר. “יום אחד אתה לא מפורסם ולמחרת אתה כן. מה שמוזר הוא שאתה יודע שבעולם לא השתנה שום דבר. מה שהיה חשוב לך אתמול חשוב לך גם היום, וכל החוקים עדיין תקפים. ובכל זאת, כולם מתייחסים אליך אחרת. הדרך שבה אתה חווה את העולם השתנתה, וכבר לא תשוב למה שהיתה קודם. לכן הרבה מפורסמים מתחרפנים או הופכים למגלומנים. אין ספר הוראות לסלב, ואי אפשר להסביר מה קורה עד שזה קורה. זו חוויה מאוד ביזארית”.
רק למעטים יש נקודת מבט אמינה יותר על ההשפעה השלילית של הפרסום מזו של דיימון, שנאלץ לראות מקרוב כיצד הקריירה של חברו הטוב בן אפלק נהרסת בידי הצהובונים כשיצא עם ג’ניפר לופז בשנים 2002 עד 2004. “הייתי משוחח עם בן בתקופה הזו, והוא היה אומר: ‘אני במקום הגרוע ביותר שאתה יכול להעלות בדעתך – אני יכול למכור מגזינים ועיתונים, אבל לא כרטיסים לקולנוע. זה בית סוהר. נדפקתי לגמרי’".
“הסוכן שלנו, פטריק, התקשר לעורכת 'US Weekly' והתחנן שתסיר את התמונה שלו מעמוד השער. הוא אמר לה: ‘אני מבטיח לך שבניו יורק ובלוס אנג’לס אף אחד כבר לא רוצה לראות את בן אפלק על השער’. אז היא אמרה: ‘אתה צודק, אבל זו לא אשמתי שבין שתי הערים האלה כולם עדיין משתוקקים לראות אותו’. וכך הוא המשיך להתנוסס על השערים של המגזינים עד שכל אחד מאזרחי אמריקה הגיע למסקנה שהוא כבר לא סובל את הבחור הזה. זה היה לפני עשר שנים. נדרש לו עשור של עבודה קשה מאוד כדי לטפס שוב במעלה ההר”.
דיימון גאה מאוד בקאמבק של חברו, שסרטו “ארגו” זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. במשך שנים התגורר דיימון בניו יורק, ובאחרונה רכש בית בלוס אנג’לס, ברחוב שבו מתגורר אפלק. הוא מספר שהם עובדים יחד על כמה פרויקטים באמצעות חברת ההפקה המשותפת שלהם, פרל סטריט פילמס. הפרויקט המתקדם ביותר הוא סרט על ג’יימס “ווייטי” בולגר, מאפיונר אכזר מבוסטון שהתפרסם בזכות מעשיו הפילנתרופיים בסגנון רובין הוד. דיימון אמור לגלם את בולגר, אפלק יביים.
אפלק אולי הצליח לחולל שינוי דרמטי בקריירה שלו, אבל דיימון מציין שמול ביתם של בן אפלק ואשתו, ג’ניפר גרנר, עדיין ניצבים צלמי פפראצי מסביב לשעון. “הכל מזל. אשתי אזרחית מהשורה, אז זה מוריד הרבה מהלחץ”, אומר דיימון, שיצא בעבר עם מיני דרייבר ועם ווינונה ריידר. “המגזינים האלה בנויים על סקס וסקנדלים, ואין שום סקנדל אצל מישהו נשוי עם ילדים. אם הפפראצי יגיעו לבית שלי הם ימותו משעמום – אין כאן שום דבר שמוכר עיתונים”.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם