רוקד מסביב לכאב: על הספר החדש של שי גולדן
אסופת הסיפורים הלא אחידה שיצר שי גולדן מספקת סיפורים מענגים ורגישים לצד כאלו כושלים ושוביניסטיים. המחובר לשעבר כנראה במיטבו בעיקר כשהוא נוגע בפצעי חייו
בסיפור מענג זה, שסיומו הנוגע ללב מחזיר את כולם למציאות הכואבת, גולדן עושה צעד נוסף מאז שפרסם את הרומן האוטוביוגרפי שלו, "הבן הטוב", בסגנון ששילב בין אוטוביוגרפיה, רומן וידויי וכתיבה עיתונאית. בספר חשף גולדן באומץ את סיפור חייו כילד מאומץ, הכולל מערכת יחסים טעונה בינו ובין אחיו ובינם לבין ההורים המאמצים, שמלווה מן הרגע הראשון במסכת של הסתרות, העמדות פנים ושקרים.
גולדן הוכיח ב"הבן הטוב" שהוא יודע ללא ספק לכתוב, אבל גם שהוא יודע לכעוס, והכעס הלא מספיק מעובד החליש לעתים את ספרו. חלפו מאז ארבע שנים. גולדן הצליח כנראה לעבד את כעסו והצלחה זו ניכרת בסיפור הראשון בקובץ. אבל לעיבוד(או איבוד) הכעס יש גם מחיר.
סיפור אחר בקובץ, "תותים ביוגורט", נוגע גם הוא במערכת יחסים מורכבת מאוד בין נער להוריו. גיבור הסיפור משרבט לעצמו סיפור בוסרי קצר, שעניינו הורים השבים הביתה מבילוי ומוצאים את גופת בנם צפה באמבטיה, אחרי שכנראה התאבד. הנער חש דחף להראות את הסיפור להוריו, ולאחר קריאתו אלה מתפרצים עליו בכעס: "תתבייש... תחשוב טוב-טוב על המילים שאתה כותב לפני שאתה כותב אותן בקלות כזאת... אם אתה רוצה להיות סופר... כדאי שתזכור שלמילים יש כוח" (155). לא בטוח שגולדן הפנים בעצמו את העצה הזאת במלואה בספרו החדש.
לא כל הסיפורים הכלולים בספר ניחנים באיכויותיו של "רוקד בחשכה", אולי משום שגולדן כמעט נמנע הפעם במכוון לעסוק בפצע של חייו. המגמה שלא להסתובב סביב אותו סיפור נכונה ואמנם רוב סיפורי הקובץ בורחים מהנושא הכאוב הזה. אך הוא המטעין, לטוב ולרע, את כוחות היצירה הספרותיים של גולדן בעוצמה גדולה הרבה יותר. מה לעשות, גולדן כנראה במיטבו דווקא כשהוא כותב על מה שהוא מנסה הפעם לחמוק ממנו.
למעשה, כבר ב"הבן הטוב" ניכרו בכתיבתו הפרוזאית של גולדן כמה מחלות ילדות, שניכרות למרבה הצער גם באסופה החדשה, ולעתים אף ביתר שאת. ברומן, כמו בקובץ הסיפורים, ניכר שגולדן לא תמיד יודע לעשות את המעבר הנחוץ בין כתיבה עיתונאית, שנונה ככל שתהיה, לכתיבה ספרותית. סיפורים רבים בקובץ אמנם עוסקים או נוגעים בצער, במחלות ובהתאבדויות - חומרים קשים ללא ספק - אבל גולדן מטפל בהם לעתים בדרך אגבית ובמספר מקרים אף כלאחר יד וברשלנות. כמו למשל הסצנה המקוממת ב"סיפור האהבה המופלא ביותר שנכתב מעולם" (22). כל מה שיש למספר לומר לנו על נערה שהתאבדה הוא שהיה לה חזה גדול. ואתה שואל את עצמך היכן השכל הישר של המחבר, שלא לדבר על האמפתיה הנחוצה כלפי דמויות בסיפור, כשדומה שאמפתיה לדמויות נשיות היא לעתים ממנו והלאה.
"אל המגדלור" הוא סיפור שוביניסטי להחריד עם מגרעות רבות אף יותר, ולטעמי מוטב היה שלא היה נדפס. הוא עוסק במערכת יחסים בין בחורה יפהפייה אבל "סתומה" ובחור מבריק כביכול שלומד משפטים, אבל כזה שאפשר בהחלט לפקפק בברק שלו. הבחורה מוצגת בצורה משפילה, כאשר גולדן חוזר ומדגיש עד כמה היא טיפשה, כמעט בכל פסקה שנייה או שלישית. לשיאו מגיע חוסר הרגישות כשמתוארות הטרגדיות שפוקדות בזו אחר זו את הצעירה היפה, היושבת שבעה על אמה ואחיה שנהרגו בתאונת דרכים. החבר היהיר שלה בא לבקרה, אבל לא באמת כדי לנחם את הבחורה העצובה, וכל מה שמעניין אותו למעשה הוא לשכב עם שתי בנות הדודה שלה. סופו של הסיפור טרגי, אבל הוא רק מחזק את הרושם האגואיסטי שמשרה החבר הסטודנט, אגואיזם צרוף כמעט בנוסח משנתו של ד"ר משה קרוי. שוביניזם דומה אפשר לפגוש גם בסיפור "הפוגה בין אסונות".
מצד שני, הסיפורים "אהבה בזמן מלחמה", העוסק בשני צעירים מוגבלים העובדים במכון ניסויי ובחרדותיהם מפני המלחמה המתקרבת; "לישון", העוסק בילד החולה במחלת השינה ובהתמודדות הקשה של הוריו עם הסיטואציה התובענית; וגם "אנאבל", העוסק בסיפור אהבה לרוח רפאים שמסתיים במוות ובהתאבדות, מוצלחים הרבה יותר. "אנאבל" כולל מספר הברקות, אולם אין הוא מעודן מספיק, בעיה שממנה סובלים לא מעט מסיפוריו של גולדן, ואינו ממצה עד הסוף את הרעיון המעניין הטמון בחובו.
ניפוי וסינון בעריכה היו מועילים מאוד לאסופה הזו, שבסיפוריה נדמה גולדן כרוקד בחשכה ריקוד תימני, כשהוא עושה בחלקם צעד קדימה ובאחרים, למרבה הצער, צעד לאחור.
"הפוגה בין אסונות"
זמורה-ביתן, תשע"ג 2013, 223 עמ'
מתוך מוסף "ערב שבת"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם