ותודה שטסתם אלמודובר: על "לעוף מהתרגשות"
"לעוף מהתרגשות" זו המתנה של פדרו אלמודובר לכל האנשים ברחוב הספרדי שניגשו אליו וביקשו ממנו שיחזור לעשות קומדיות. שיצחקו, למה לא, כל עוד הם לא מבינים שהמטוס שטס ללא כיוון בסרט הוא בעצם המדינה שלהם
היא בולטת במיוחד לנוכח העובדה שיצירותיו האחרונות היו רציניות להחריד. די אם נציין את "העור בו אני חי", "חיבוקים שבורים" ו"הסוד שמעבר למילים", או שנמשיך אחורה ל"לחזור", "חינוך רע" ו"דבר אליה".
בפאזה הקודמת של היוצר הספרדי המחונן, בשנות השמונים והתשעים, נרשמו לא מעט יצירות שהאלמנט הקומי בהן היה הבולט והדומיננטי. סרטים כמו "נשים על סף התמוטטות עצבים", "קיקה", "חוק התשוקה", "עקבים גבוהים" ו"קשור אותי אהוב אותי". סרטו החדש דומה יותר לאלו.
"לעוף מהתרגשות" מתרחש ברובו במטוס נוסעים העושה דרכו מספרד למקסיקו, כשבמרכז גלריית הדמויות העשירה, הססגונית והצבעונית שלו עומדים שלושה דיילים הומואים. לצדם פועלים קברניט המטוס ועוזרו, ועוד מקבץ דמויות נוסעים רבגונית שכל אחת מהן מתעמתת עם קונפליקט משלה.
כשמתברר שהמטוס נקלע למצוקה ולא יוכל לנחות ביעדו, הוא חג מעל טולדו בהמתנה לאישור לבצע נחיתת חירום דרמטית, והחברים שעל סיפונו מתמודדים עם הידיעה הקשה כל אחד בדרכו. חומר פנטסטי לקומדיה, גם אם שחוק.
"כבר מזמן דגדג לי לעשות קומדיה", אמר אלמודובר בראיון שנערך לקראת הפצת הסרט. "אני שמח שזה קרה עכשיו, כי לקח לי זמן לעבוד על התסריט, והאמת היא שעד לפני קצת יותר משנה לא היה בטוח בכלל שהפרויקט ייצא אל הפועל. אנשים אוהבים לצחוק בסרטים שלי. הרבה פעמים אמרו לי ברחוב 'תחזור לעשות קומדיה, צחקנו כל כך הרבה בסרטים שלך'. אלא שזה לא פשוט, אתה לא יכול לכפות על המציאות את סוג הסרט שתעשה. לפחות אני לא מסוגל לעבוד כך. אבל הנה, כעת כשהקומדיה כאן, אני מקווה שכל האנשים ששאלו אותי ברחוב ילכו לצפות בה וייהנו".
את הסרט, שהפקתו היתה פשוטה למדי (הוא מתרחש בעיקר בלוקיישן אחד), ואשר מרבית הצופים עשויים לתפוס כקומדיה קאמפית הקורצת בעיקר לקהל הגייז, עוטף היוצר במשמעויות רבות נוספות. זה מתחיל בכך שבחומר שיצא לתקשורת תואר הסרט כ"קומדיה מוסרית, מטאורית ומיתולוגית".
"אלה תיאורים שאפשר להשתמש בהם לפתיחת הדיון", הסביר אלמודובר. "אני מגדיר אותה כקומדיה מוסרית. לא במובן שהדמויות בה יותר טובות בסוף הסרט משהיו בתחילתו, כי בסוף הן בדיוק אותו דבר - הנוכל ממשיך להיות נוכל - אבל אחרי כמה סיבובים באוויר, ועם מספיק זמן לחשוב על הדברים שהשאיר על הקרקע, הוא מגלה שבמקום להימלט הוא מעדיף לחזור הביתה ולמצוא את הבת האובדת שלו, שאותה לא ראה שנים, וזאת למרות שהמשטרה מחכה לנחיתת המטוס כדי לעצור אותו. בכלא הוא יהיה קרוב יותר למשפחתו מאשר במדינה טרופית, מתחת לעץ קוקוס. המוסר הוא במובן הזה שכל דמות למדה משהו על עצמה, ושהיכולת שלה לשקר לעצמה או לאחרים הצטמצמה.
"באותה מידה יש לסרט מטען מטפורי. זה אולי נשמע יומרני לדבר על 'לעוף מהתרגשות' כדימוי לחברה הספרדית, אבל זאת היתה אחת הכוונות הבסיסיות שלי. קל להסתכל על המטוס הזה שחג מעל טולדו שוב ושוב ושוב בלי לדעת מתי ואיך ינחת כעל הסיטואציה של האשליה שבה נמצאת ספרד של היום. עדיין לא עברנו את אותה נחיתת חירום מסוכנת - והמטוס עוד עלול לעלות באש. אנחנו יודעים שאנחנו חייבים לבצע אותה, אבל לא ברור לנו איך, ואנחנו לא בטוחים ששירותי החירום מוכנים. בסרט אלה האמבולנסים ומכוניות כיבוי האש. במציאות מדובר בתנאים הסוציאליים הנדרשים, כדי שהנחיתה תעבור חלק וללא תקלות".
לעומת האספקט המטפורי, אלמודובר מעיד כי רובד אחר של הסרט התמתן לעומת התכנון המקורי. “הסרט הוא פחות ‘מיתולוגי’ מאשר מה שתוכנן”, הוא מספר. “היתה בו נוכחות גבוהה של המיתולוגיה על אריאדנה בת מינוס שנתנה לתסאוס פקעת חוטים כדי שלא ילך לאיבוד בתוך המבוך של המינוטאורוס (חצי אדם, חצי שור), ואחרי שיהרוג אותו יוכל למצוא את הדרך חזרה החוצה. בסרט זהו חוט הטלפון או חוט אקראי שסובב את הנוסעים במטוס וגורם להם לחלוק גורל".
"לעוף מהתרגשות" התחיל בכמה עמודים ראשונים שאלמודובר כתב לפני כחמש־שש שנים. "תיארתי סיטואציה מאוד הזויה שהתרחשה בתוך הקוקפיט בין הטייסים והכלכל בנוגע למראה של אחת הנוסעות", הוא נזכר. "כמו בכל הטיוטות של התסריטים שלי, יצאו לי עשרה עמודים מאוד משעשעים, שיכלו להפוך לסצנה. המשכתי לכתוב לשם השעשוע בלבד, ויצאו לי עוד כמה סצנות בין שלושת הדיילים. כבר אז היתה באוויר הסכנה של ההתרסקות, והדיאלוגים היו משעשעים, אבל לא היה סיפור או פיתוח של הדמויות. עיצבתי עוד כמה דמויות נוסעים ומהר מאוד עלה גם הרעיון של שיחות הטלפון במטוס. האלמנט העיקרי להסחת דעת הן אותן שיחות טלפון וכן חלק מהמונולוגים, שמתודלקים על ידי אלכוהול וחומרים אחרים. ברגע שזה היה גמור, עזבתי את התסריט. חשבתי שהוא מאולץ. הרחוב היה צריך להמתין...".
יש בסרט דמויות המתייחסות לאבטיפוס של החברה הספרדית של ימינו, כולל שדה התעופה השומם בסוף. עם זאת לא מדברים שם על המשבר הנוכחי. זה מכוון?
"זה מכוון לחלוטין, באותה מידה שב'פפי, לוסי, בום' (סרטו הראשון באורך מלא, מ־1980) לא רואים אפילו את צל הזיכרון של הגנרל פרנקו. אבל כמו שאמרתי קודם, אני כן מאמין שהמדינה שלנו הולכת בסיבובים, בלי כיוון, בציפייה לפתרון שיורה היכן לנחות. מצב שיהיה שיפור לעומת ההווה, לא מצב יותר גרוע, כמו שקורה עכשיו. אני חושש שכמו בסרט אנחנו צריכים לעבור יותר מקתרזיס אחד כדי להיפטר מהפחד ומהשקרים. אני מקווה שנוכל לעשות את זה בכמה שפחות סבל".
מה מסמלים בסרט שלושת הדיילים? את החירות המינית? המציאות? חוכמת החיים? העונג?
"הסרט היה יכול להיות מחזה תיאטרון, כמו במסורת קומדיית ה'סקרובול' האמריקאית, שהרבה פעמים מבוססות על מחזות. בתוך המבנה התיאטרלי, שלושת הדיילים הם שרי הטקס. עבור הצוות, הטיסה היא סוג של טקס. כל יום הם עושים את אותו הדבר, אבל מול קהל שונה, המורכב מנוסעים למקומות שונים או שבים מהם. בתוך הפולחן ישנו החלק של לשמור על הרוח של הנוסעים בזמנים קשים. הבעיה היא ששעה וחצי אחרי ההמראה הם מגלים שיש בעיה רצינית ומתחילים להתנהל בעצבנות, לא מעט בגלל היותם קצת שיכורים".
אלמודובר ידוע בכך שהוא מרבה לחזור ולהשתמש בשחקנים שאותם גילה או השתמש בהם בעבר. עם אלה נמנים ססיליה רות, כרמן מאורה, מריסה פרדס, וכמובן פנלופה קרוז ואנטוניו בנדרס. "בסרט הזה חזרתי לעבוד עם חוויאר קמארה, ססיליה רות, לולה דואנייס, בלנקה סוארז, כרמן מאצ'י ופאז וגה", הוא אומר. "וגם עם פנלופה קרוז ואנטוניו בנדרס. ההיגיון מאחורי הרעיון שהשניים האלה הם שיפתחו את הסרט מחוץ למטוס, בתפקידים קטנים - אבל לא כאלה שאני מגדיר הופעות אורח מזעריות - היה שבתור חלק מהמשפחה האמנותית שלי הם יובילו את הצופים לתחילת הסיפור. שאר השחקנים, נדיבים, עליזים, הסתדרו מצוין, ויש שם גם כמה תגליות לקראת העתיד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם