מי סופר: גדעון אלון מתגעגע לבגין
העיתונאי גדעון אלון (67). ספר שלישי פרי עטו, "ארבעים על ארבעים", ראה לאחרונה אור בהוצאת החממה הספרותית של סטימצקי. ספרו הראשון, "בחירה ישירה", יצא ב-1995 ועוסק בדרמה הפוליטית שמאחורי החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה. ב-2009 הופיע ספרו השני "בכח ההידברות" העוסק במאבקם הממושך של הרופאים לשינוי יסוד המעמד מערכת הבריאות הציבורית ובמעמד הרופא
"כך, למשל, החלטתי לפרסם ארבעה עשר פרקים על פגישות, שיחות וראיונות עם פוליטיקאים, ביניהם מנחם בגין, חיים הרצוג, עזר ויצמן, אהוד אולמרט, טדי קולק, דוד לוי ואחרים. הקדשתי תשעה פרקים בספר למקומות בהם ביקרתי במהלך השנים. הפרק המשמעותי ביותר בעיני הוא הפרק על מלחמת יום הכיפורים בו אני מספר כיצד העברתי באמצעות הדואר, במשך חודשים ארוכים בהן שהיתי בדיונות של סיני, כתבות שתיארו את ההווי בקרב חיילי המילואים של צה"ל. על האוכל שאכלו, על המזרונים שעליהם ישנו ועל השיחות שניהלו. יש גם פרקים על ביקור בגרמניה המזרחית לפני נפילת החומות, בעזה לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה, במוסקווה בחורף מושלג, במצרים עם הרב עובדיה יוסף, באפריקה, אוסטרליה וניו-זילנד יחד עם נשיא המדינה, וכן באוושיץ ובירקנאו יחד עם משלחת של ח"כים".
"ששת הפרקים החותמים את הספר עוסקים בנושאים אחרים, כגון הסיפור מאחורי הקלעים של שני סקופים גדולים שחשפתי (חלוקת סמים לנרקומנים ופרשת שחיתות בבתיהמ"ש), סיפור על הפקת תוכנית הסאטירה הבלתי נשכחת "ניקוי ראש", זכרונות מדיוני ועדת כהן (ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה בעקבות הטבח במחנות הפליטים במערב ביירות במלחמת לבנון הראשונה), וכן על הניצחון מתוק במועצת העיתונות".
מה הספר האהוב עליך?
"קשה לי להצביע על ספר מסיים. ספרים רבים אהובים עלי".
איזה ספר מונח כרגע ליד המיטה שלך?
"בימים אלה אני קורא את ספרו של ירמי פינקוס, 'בזעיר אנפין'".
איזה ספר נהנית לקרוא ומעולם לא העזת להודות בכך?
"כל מיני ספרי מין רומנטיים בשנות העשרה ובמהלך השירות בצה"ל".
איזה ספר ילדים הכי נצרב בך?
"הספר 'מובי דיק' של הרמן מלוויל. עד היום אני זוכר שהרשים אותי במיוחד הסיפור על צוות הספינה בראשות הקברניט הקווייקרי אחאב, שיוצא למסע ציד לווייתנים מסביב לעולם. תוך כדי המסע מתברר מחליט אחאב, לנקום בלווייתן הלבן מובי דיק בעל הממדים העצומים".
מי האדם שהכי השפיע על הרגלי קריאה שלך?
"לצערי לא היו לי בילדות הרגלי קריאה. אבי המנוח משה אלון ז"ל בלע ספרים וניסה לדבר על לבי שכדאי לי לקרוא הרבה כי הקריאה תעשיר את אוצר המילים שלי והחיבורים שאכתוב יהיו יותר עשירים, אבל באותה תקופה הראש שלי נמשך יותר לכדורגל מאשר לקריאה".
מה המקום הכי מוזר שקראת בו?
"לאור נרות בתוך "שפניות" בתוך הדיונות של מדבר סיני, סמוך מאד לאיסמעיליה בהפסקת האש שלאחר מלחמת יום הכיפורים".
לראשונה שמעתי על מנחם בגין בשנות החמישים, בהיותי ילד. הוא לא היה מושא להערצה בביתנו. אמרו שהוא "דמגוג". אבי, משה אלון, אמנם היה רוויזיוניסט, בצעירותו בוילנה בירת ליטא בה נולד ועד עלייתו ארצה ב-1933, אבל זמן קצר לאחר שהגיע לישראל עם אמי אסתר, שניהם מנוחתם עדן, נטש את התנועה הרוויזיוניסטית והצטרף למפא"י.
אבי עבד במשך חמש עשרה שנה במפעלי האשלג בים המלח ולאחר קום המדינה במועצת פועלי ירושלים. שם, במסדרונות בית ההסתדרות הכללית בבירה ששכן ברחוב ההסתדרות בלב ירושלים, היה מנחם בגין מוקצה מחמת מיאוס. אמרו ש"אוי לנו אם אי פעם הוא יעלה לשלטון". כמובן שבכל הזדמנות הזכירו בביתנו את הפרשה הכאובה של האנייה אלטלנה ואת פרשת השילומים מגרמניה.
בגין, שהיה בעל כושר התבטאות מצוין ויכולת מדהימה לשלהב את ההמונים, ידע כיצד לדבר ללִבם. הוא עמד בכיכר ציון מול אלפי מפגינים ואמר בפאתוס האופייני לו: "כאשר יריתם בי בתותח נתתי את הפקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן! אמנם לא תדעו רחמים עלינו, אך זאת הפעם לא נדע רחמים גם כלפיכם, זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות. למען השם, עריצים אטומי לב, חוסו על העם הזה, בטרם תיפתח הרעה. אותנו לא תכניעו, כי אין כוח בעולם שיכניע את כוח חיילי האצ"ל, היום הזה אני מודיע לכם כי לא תהיו עוד ממשלה יהודית, ולא תהיה לכם הזכות המוסרית בישראל. ממשלה זו, שתפתח במו"מ עם המרצחים משמידי עמנו, תהיה ממשלת זדון שתבסס את שלטונה על כידון ורימון".
אני זוכר היטב את עצרות העם ההמוניות שקיים בגין בכיכר מנורה במרכז ירושלים, ערב הבחירות לכנסת בשנות החמישים. הייתי ילד בן עשר כשראיתי בפעם הראשונה את בגין מגיע בשעת ערב, מלווה בשיירת אופנועים. בכיכר המתינו לו רבבות מעריצים שצעקו בקצב אחיד: "בגין לשלטון, בגין לשלטון". המעמד הזה הרשים אותי מאוד. עדיין לא הבנתי כל כך מה בגין אומר, אבל זכור לי כיצד היה מניף את ידיו לצדדים, קופץ את אגרופיו ומדבר בהתלהבות רבה.
שנים ספורות לאחר מכן, ראיתי לראשונה את בגין פנים אל פנים מקרוב. באותם ימים, כשהייתי כבן שלוש עשרה או ארבע עשרה, נהגתי להתייצב אחרי הלימודים בשעות אחר הצהריים על המדרכה מול הכניסה לבניין הכנסת הישן ולאסוף את חתימותיהם (אוטוגרפים) של שרים וחברי כנסת שהגיעו לישיבות. הם היו מגיעים ברגל לבניין ואנחנו, קבוצת נערים קטנה, היינו מסתערים עליהם ומבקשים את חתימותיהם. יום אחד ראיתי את בגין מגיע לכנסת. ניגשתי אליו והושטתי לו את פנקס החתימות שלי. הוא חייך אליי ונענה ברצון לבקשתי. שלף את העט מכיס מקטורנו וחתם את חתימתו המוכרת כל כך, שלא השתנתה גם בימי כהונתו כראש הממשלה כשחתם עם נשיא מצרים אנואר סאדאת על הסכם השלום עם מצרים.
באותם ימים רחוקים כלל לא העליתי על דעתי שכמה עשרות שנים לאחר מכן אשוב ואשוחח עם מנחם בגין. בתחילת ינואר 1985, בשעת ערב מוקדמת, התקשרתי לביתו של בגין ברחוב צמח שבשכונת יפה נוף במערב ירושלים. זה היה כשנתיים אחרי שפרש מתפקידו כראש הממשלה ומהחיים הפוליטיים, כשהכריז: "אינני יכול עוד", כביטוי לדיכאון העמוק בו שקע בשל מאות חיילי צה"ל שנהרגו במלחמת לבנון הראשונה. באותה תקופה הוא חדל להופיע בציבור ומיעט להתבטא. רק לעתים רחוקות, כשעיתונאים שידעו את מספר הטלפון החסוי שלו בביתו וזכו לכך שבגין בעצמו הרים את השפופרת, היה סיכוי כלשהו להציל דבר מה מפיו. בכל המקרים האחרים, כשאחד מבני משפחתו, בדרך כלל בתו, הרים את השפופרת, לא היה כל סיכוי לשוחח עם בגין.
כל שיחה עם בגין גרמה לי להתרגשות רבה, כי הייתה לי הערכה רבה לאיש שבמשך תשע עשרה שנים בהן הנהיג את האופוזיציה, לא נואש והאמין בכוחו וביכולתו לכבוש את השלטון, כפי שהצליח לעשות במהפך של 1977. גם הערכתי מאוד את השינוי הדרמטי שהתחולל באמונתו של בגין, איש ארץ ישראל השלמה, שהיו לו החזון והיכולת לשנות את עמדותיו הבסיסיות כלפי מדינות ערב והסכים להחזיר למצרים את כל השטח של חצי האי סיני שנכבש במלחמת ששת הימים, תמורת הסכם שלום שאיש עדיין לא ידע אם יתממש.
כשבגין הרים את שפופרת הטלפון בביתו, אמרתי לו שברצוני לראיין אותו למדור "שיחת היום" בעיתון "הארץ". לא הייתה זו הפעם הראשונה שראיינתי אותו למדור זה. פעמיים קודם לכן הצלחתי במשימה. בפעם הראשונה, במאי 1984, שוחחתי אתו על המשבר שפקד באותם ימים את הליכוד שבעיצומו הציע השר יצחק מודעי לפרק את השותפות בין תנועת החירות והמפלגה הליברלית. כל ראיון עם בגין נחשב אז בכלי התקשורת להישג עיתונאי, בלי קשר לדברים שהשמיע. עצם העובדה שהסכים לומר משהו, עורר התפעלות. הוכחה לכך היא שמדור "שיחת היום", שפורסם בעמוד 2 של עמודי החדשות, "הוקפץ" באותו יום לעמוד הראשון, אף על פי שבדבריו של בגין לא היו גילויים כלשהם. כחודש לאחר מכן, בסוף חודש יוני 1984, הצלחתי שוב לראיין את בגין בעקבות מותו של פרופ' יגאל ידין, הארכיאולוג הנודע, שהיה הרמטכ"ל השני של צה"ל וכיהן בשנים 1981-1977 כסגנו של בגין כשהיה ראש הממשלה.
בינואר 1985 התקשרתי לבגין כדי לראיין אותו על עלייתם ארצה של יהודי אתיופיה במסגרת "מבצע משה". המבצע התקיים שבועות ספורים קודם לכן, אולם נשמר בסוד. רק בינואר הוא הותר לפרסום וכבש את הכותרות בכל כלי תקשורת. העולים מאתיופיה הובאו לישראל במבצע חשאי ודרמטי במשך חודשים ארוכים. על המבצע ניצח צה"ל, שהטיס במטוסי מטען גדולים מאות עולים מדי יום, ממדבריות סודאן לשדה התעופה בן-גוריון. העולים, ביניהם קשישים, נשים ותינוקות, הועמסו בבטן המטוסים ובהגיעם ארצה נתקבלו בחום ובאהבה רבה על ידי נציגי הסוכנות היהודית ומשרד הקליטה.
הייתי בנמל התעופה בן-גוריון כשהגיע אחד המטוסים, וזכורה לי ההתרגשות הרבה שליוותה את העולים ואת מקבלי פניהם, שהתקשו לתקשר אתם משום שבארץ היו אז רק קומץ של עולים דוברי אמהרית. הם הגיעו כשרק בגדיהם לגופם. הכינו להם ארוחה חמה ושתייה, הם היו המומים ונבוכים ולאחר שעברו הליך קליטה קצר הם הועברו למשך כמה ימי התאקלמות לבתי מלון ברחבי הארץ.
בגין הקשיב בנינוחות לדבריי ואחר כך השיב לי שזהו יום מאושר עבורו משום שבעת היותו ראש הממשלה השקיע מאמצים רבים להעלאתם ארצה ולהכרתם כיהודים על ידי הרבנות הראשית. בסוף שיחתנו הקצרה הפציר בי לבל אפרסם דבר משיחתנו. "אינני יודע מה מותר לי לומר ומה אסור לי. ייתכן שחלק מהמידע עדיין חסוי. מחר אבדוק זאת עם הגורמים האחראים. תתקשר אליי שוב מחר בערב ואשמח לשוחח אתך על כך", אמר בגין. נפרדנו לשלום. הייתי מאוכזב, אבל תליתי תקוות בראיון המובטח לי למחרת היום.
למחרת בבוקר נפלו פניי, כשנטלתי את עיתון "דבר" . בעמוד הראשון ראיתי ידיעה גדולה תחת הכותרת: "בגין ל'דבר': יום גדול לישראל. הצלנו את יהודי אתיופיה", ולצִדה תמונה גדולה של בגין. רותח מכעס התקשרתי לבגין ושאלתי אותו בנימוס, אך במידה רבה של רוגז, הכיצד? איך ייתכן שהפצרת בי לא לפרסם דבר על שיחתנו ולעומת זאת לעיתון המתחרה התראיינת? בגין, בשקט האופייני לו, השיב לי: "מר אלון הנכבד. גם מהכתב של 'דבר' ביקשתי לבל יפרסם דבר. לצערי, אתה נהגת בהגינות. הוא, בניגוד לך, לא נענה לבקשתי וחבל. מאוד חבל". הודיתי לו, נשכתי את השפתיים ואמרתי לעצמי: איזה פראייר היית!
לימים סיפרתי על כך לעיתונאי יוסי מלמן, שפרסם את הידיעה ב"דבר". מלמן הכחיש בתוקף את דבריו של בגין וטען כי הוא לא אסר עליו לפרסם את הראיון עמו. "מעולם לא הפרתי את ההבטחות שנתתי למרואיינים שלי ובוודאי לא הייתי עושה זאת לבגין", אמר מלמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם