אסגר פרהאדי: "תמיד אשאר יוצר קולנוע איראני"
אחרי שסרטו "פרידה" התמודד מול "הערת שוליים" וזכה באוסקר לסרט הזר, הבמאי האיראני אסגר פרהאדי מציג את "העבר" - סרט נוסף על תסבוכת משפחתית, טוב לא פחות מקודמו
"העבר" הוא מעין פיתוח של "פרידה", ובהחלט אפשר לראות בו מעין סרט המשך, המתרחש כעבור כמה שנים וכולל עלילות משנה רבות המקיפות את העלילה המרכזית. הסרט עוסק באישה צעירה המגיעה לנמל התעופה של פריז כדי לאסוף את בעלה בנפרד, שהגיע מטהרן, כשמטרת האיחוד המחודש היא גירושין.
האישה מביאה את בעלה לביתה שבפאתי פריז, שם היא גרה עם שתי בנותיהם - האחת קטנה והשנייה מתבגרת כעוסה - וכן עם בנו הקטן של החבר הנוכחי שלה, עליו הבעל כלל לא ידע. בביקורו מתוודע הבעל לבן זוגה של אשתו, מנסה להבין מה מעיק על בתו המתבגרת ומגלה כי קיימת צלע רביעית - אשתו של החבר החדש, שעדיין שוכבת במצב של חוסר הכרה בבית החולים לאחר נסיון התאבדות. ומעל כל הסיפור הזה מעיב סוד נורא, שמשפיע על כל הנפשות הפועלות.
פרהאדי הוא במאי נהדר של קונפליקטים משפחתיים. נראה שהוא שוחה בתחום הזה ומרכיב קונפליקטים מסובכים ככל שיהיו לכדי תמונה שלמה, שעוסקת לא רק במה שקורה, אלא מתייחסת באורח לא פחות חשוב גם לעבר, על הדברים היפים שבו ומשקעיו.
מעבר לשרטוט אמין ומדויק של מערכות יחסים, פרהאדי הוא גם במאי של הפרטים הקטנים. המצלמה שלו סוקרת את החיים מבלי להחמיץ פרט. אצלו אפשר לראות איך הבעל ממתין לאשתו במכונית במקום חניה אסור ושוטרת שמגיעה לרשום לו דוח גורמת לו להזיז את הרכב, ומרגע זה הוא נוטל, במידה רבה, את ההגה לידיים. תרתי משמע.
אצל פרהאדי גם אפשר לראות בני זוג רבים, וברגע שהם מגיעים לפרטים הרציניים - דלתות זכוכית שנסגרות מונעות מאיתנו לשמוע את המשך השיחה, מותירות אותנו עם המראה האילם של שניים ממשיכים לדבר בלהט. המינימליזם הפיוטי שלו גם מתבטא בפסקול נטורליסטי, נטול מוזיקה. על כך הוא אומר במסיבת העיתונאים שנערכה עמו ב"קאן" כי כאשר מדובר בדרמה ריאליסטית, אין שום סיבה שהמוזיקה תפריע לחיים האמיתיים.
באירוע לא יכול היה הבמאי להימלט מהשאלה האם העובדה שצילם בפריז משמעותה שגם הוא גולה מארצו, כמו במאים איראנים אחרים, מטעמו הוא או בכפייה. פרהאדי השיב כי אין כל מניעה מבחינתו לצלם באיראן, אלא שהעלילה במקרה זה הכתיבה צילומים מחוץ למדינתו. "בכל מקום בעולם שבו אני עובד ואעבוד בעתיד, עדיין אשאר יוצר קולנוע איראני", אמר. "קשה להדביק תווית של לאומיות לעבודת אמנות. אבל אני חושב שהשאלה הזו לא אמורה להישאל שכן התשובה עליה אינה חשובה בכלל. הדבר הכי חשוב מבחינתי הוא הזיקה הנוצרת בין הסרט ובין הצופה. כל צופה יכול להפוך, בדרכו, את הסרט לשלו".
גם לשאלה האם הוא חש מגבלת צנזורה, השיב: "יש שני סוגים של צנזורה, צנזורה רשמית וצנזורה אישית, שהיא לדעתי הרבה יותר מסוכנת. כשאני יוצא ממדינתי אני מרגיש שאין עליי כל מגבלות, אבל עדיין חלים עליי כללים שמחוץ לשליטתי. אני משתדל לראות בכך יותר יתרון מאשר עכבה ומשתדל להגיב לכך בדרך יצירתית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם