השירה כסקופ: מנחם בן חושף את הסודות שבשירים היפים
בין "השירים הכי יפים בעברית" של עמוס עוז, דליה רביקוביץ', רמי סערי ודורי מנור מסתתרים סקופים גדולים. רק תשאלו את מנחם בן
את אוסף "השירים הכי יפים בעברית/ מאה שנות שירה ישראלית" שערך יחד עם דורון קורן וראה אור לפני כשלושה חודשים בהוצאת ידיעות ספרים (ומאז הופיע בשלוש מהדורות), פותח מנחם בן בפרשנויות לארבעה עשר שירים, שכמה מהם לפחות יכולים להיחשב לסקופים שיריים : בין השאר, שיר נדיר של עמוס עוז (שהוא סקופ כשלעצמו, כי מי ידע שעמוס עוז כותב שירה?); שיר של משורר מעניין במיוחד , רמי סערי, שניסה להתאבד בקפיצה מהקומה השמינית בגלל אהבה נכזבת ונשאר בחיים; שיר של דליה רביקוביץ שמתארת לכאורה אורגזמה מאושרת (למרות שהמשוררת הכחישה שמדובר בכלל במין); שיר של דורי מנור העושה שימוש שערורייתי וכריזמטי בקירבה בין אותיות השם המפורש לאותיות ה-H.I.V ; שיר של נתן זך המתאר מיפגש בבית קפה עם יריבו הגדול נתן אלתרמן ושיר של אמיר גלבע , המתאר "תמונת קרב עתיקה" שכמו צויירה על ידי מיכלאנג'לו ,ואיננה אלא משחק הכדורגל המפורסם בשנת 1956 בין ישראל לרוסיה.
אלה רק חלק מהסיפורים מאחורי 361 השירים שמנחם בן התאהב בהם ופיענח אותם לאורך חמישים שנות קריאת שירה, מאז היה בן ארבע עשרה ועד היום, והמהווים את האוסף. בשבועות הבאים נפרסם כאן מדי יום שישי שיר מפורש אחד מבין ארבעה עשר השירים המפורשים הפותחים את האוסף.
גם אני לא ידעתי שעמוס עוז כותב שירים עד שקראתי פעם ב"דבר" את השיר הנפלא הזה שבו מספרת לו ילדה קטנה שמתה על ארץ המוות
עמוס עוז / באמצע הלילה שיר על ילדה קטנה
הַלַּיְלָה בִּשְׁתַּיִם בָּרוּחַ בַּגֶּשֶׁם לְבַד
עִם סֵפֶר וְתֵה וְתַנּוּר עִם כְּאֵב כָּזֶה וְאַחֵר
עֵר בֵּין יְשֵׁנִים אֵין לִי שָׁלוֹם רְעִידָה קַלָּה בַּזְּגוּגִית
וּפִתְאוֹם פְּנֵי יַלְדָּה בַּחַלּוֹן מִבַּחוּץ מִבַּחֹשֶׁךֱ
וְלָהּ רַק כְּתֹנֶת קֵיצִית בַּקֹּר הַנּוֹרָא הַזֶּה וּמִטְפַּחַת וּכְלוּם אֵינֶנָּה אוֹמֶרֶת.
יַלְדָּה בְּחִוְרוֹן-מָוֶת שָׁאַלְתִּי, לָמָּה אַתְּ לֹא יָשְׁנָה בַּקֹּר הַנּוֹרָא בַּחֹשֶׁךְ הַזֶּה
מַה קָּרָה מֶה עָשׂוּ לְךָ יַלְדָּה. כֻּלָּם יְשֵׁנִים כְּבָר עַכְשָׁיו.
עַכְשָׁיו, הִיא אוֹמֶרֶת בִּשְׂחוֹק, אֲנִי לֹא יְכוֹלָה וְאַתָּה לֹא יָכֹול לִישֹׁן.
וְלָמָּה, יַלְדָּה כְּחֻלָּה בַּחַלּוֹן, לָמָּה אַתְּ לֹא מְגַלָּה
מַה שָׁם עוֹשִׂים לָךְ בַּחֹשֶׁךְ בָּרוּחַ הֵן כָּאן עֲצוּבִים דּוֹאֲגִים וְכָל כָּךְ רוֹצִים לָדַעַת.
אֲנִי, הִיא אוֹמֶרֶת, כְּבָר לֹא יְכוֹלָה לְדַבֵּר דִּבּוּרִים וּכְלוּם לֹא מֻתָּר לְגַלּוֹת.
אָז אוּלַי לַעֲשׂוֹת לָךְ סִירָהּ שֶׁל נְיָר אוֹ בַּיִת קָטָן וְנֶחְמָד מִקֻּפְסוֹת-גַּפְרוּרִים?
שׁוּם דָּבָר הִיא אוֹמֶרֶת אַתָּה לֹא מֵבִין מִי צָרִיךְ פֹּה סִירוֹת וּבָתִּים מִי צָרִיךְ
אֵיפֹה שֶׁלָּקְחוּ אוֹתִי יֶשְׁנָם עוֹד הֲמוֹן יְלָדִים כְּחֻלִּים וְכֻלָּם לֹא רוֹצִים לִישֹׁן
לָנוּ יֵשׁ מִשְׂחָקִים בְּלִי סוֹף וַהֲמוֹן הֲמוֹן תָּכְנִיּוֹת אֲנַחְנוּ יַלְדֵי-שַׁעֲשׁוּעִים
לָנוּ בִּכְלָל לֹא עָצוּב וְלָנוּ אֲפִלּוּ מַרְשִׁים לְשַׂחֵק לְמָשָׁל
בְּלְהוֹרִיד וְלַעֲצֹר אֶת הַגֶּשֶׁם בְּלָתֵת וְלָקַחַת רוּחַ בְּלְהָזִיז
כּוֹכָבִים בְּלִדְחֹף עֲרֵמוֹת עֲנָנִים וְלַעֲשׂוֹת מֵהֶם צוּרוֹת
בְּלְהִתְחַבֵּא לָכֶם בֵּין עֲנָפִים שֶׁל עֵץ וְלַעֲשׂוֹת מִשָּׁם שְׁשְׁשְׁשׁ בְּלְהִכָּנֵס לְתוֹךְ הַבָּתִּים
וְלַחְרֹק לָכֶם בַּתְּרִיסִים אוֹ בַּבֶּרֶז שֶׁתֵּדְעוּ שֶׁאֲנַחְנוּ קְרוֹבִים בְּלְהַפִּיל
מְעִיל מִן הַוָּו דַּף לָרִצְפָּה עָלֶה מֵעֲצִיץ בְּלַעֲשׂוֹת לָכֶם חֲלוֹמוֹת חֲלוֹמוֹת
בַּלֵּילוֹת בְּלִלְחֹשׁ מֵאֲחוֹרֵי וִילוֹנוֹת בְּלְהִתְחַפֵּשׂ לְפַּרְפַּר, לִגְּבָעוֹת אוֹ לְדֶשֶׁא
בְּלַחְזֹר אֲלֵיכֶם עוֹד וְעוֹד כְּמוֹ מַיִם כְּמוֹ צִפּוֹר כְּמוֹ חֹרֶף
כְּמוֹ רוּחַ כְּמוֹ לַחַשׁ כְּמוֹ אֵיךְ שֶׁאֲנַחְנוּ רוֹצִים.
הִיא מְדַבֶּרֶת אֵלַי בִּזְכוּכִית הַחַלּוֹן וְלָהּ מִין חִיּוּךְ מִתְבַּיֵּשׁ וּפָנֶיהָ שְׁלֵמִים וּשְׁקֵטִים
וְשֶׁקֶט גָּמוּר יוֹרֵד גַּם עָלַי וּבַשֶּׁקֶט אֲנִי בְּדִמְעוֹת מַפְצִיר בָּהּ לְכִי נָא יַלְדָּה.
לְכִי תָּעִירִי אֶת אִמָּא וְאַבָּא בְּבַקָּשָׁה שֶׁתַּגִּידִי לָהֶם בְּדִיּוּק
כְּמוֹ שֶׁהִגַּדֵּתְּ לִי אֲבָל בְּדִיּוּק וְהִיא מְחַיֶּכֶת, טִפֵּשׁ, אֲנִי פֹּה וַאֲנִי
גַּם אֶצְלָם וַאֲנִי עַכְשָׁו כָּעֵת גַּם בְּעוֹד מְקוֹמוֹת לְמָשָׁל גַּם בְּעֵמֶק יוּבַל יִפְעֲתַיִם
בָּאַרְמוֹן שֶׁל תֹּעוּ מֶלֶךְ חֲמָת וְשָׁם נֹגַהּ אַרְגְּוָן וְכַרְמִיל וּתְכֵלֶת וְשָׁם עוֹד תִּרְאֶה מַה יֵּשׁ
מִנַּין, יַלְדָּה, לָמַדְתָּ לָדַעַת אֶת כָּל הַמִּלִּים הַקְּסוּמוֹת הָאֵלֶּה?
אַל תִּפְחַד הִיא אוֹמֶרֶת עוֹד מְעַט תָּבוֹא גַּם אַתָּה וְתֵדַע עוֹד אֶלֶף דְּבָרִים
שֶׁבִּכְלָל לֹא חָלַמְתָּ אַף פַּעַם רַק שֶׁכְּלוּם אָסוּר לְגַלּוֹת לִפְנֵי שֶׁתָּבוֹאוּ לִרְאוֹת
אַתְּ בֶּאֱמֶת מַבְטִיחָה לִי, שָׁאַלְתִּי אֲנִי בְּדֶּמַע.
אוּלַי רַק תִּתְנִי לִי סִמֵּן לְפָחוֹת מִין מַזְכֶּרֶת קְטַנָּה
טִפֵּשׁ הִיא אוֹמֶרֶת, אַתָּה וְכֻלְּכֶם הַמַּזְכֶּרֶת
וְחֹשֶׁךְ וְחֹרֶף וְרוּחַ דּוֹפְקִים בַּחַלּוֹן מִבַּחוּץ
וַאֲנִי מְתַרְגֵּם לְמִלִּים עוֹד מְעַט עוֹד מְעַט.
השיר הזה לנשמת ילדה קטנה ושמה נֹגה שהייתי עושה לה סירות מנייר
גם אני לא ידעתי שעמוס עוז כותב שירה עד לאותו יום שישי מתי שהוא בשנות השבעים שבו התפרסם השיר המדהים הזה במוסף הספרותי של "דבר". זהו שיר אלוהי ביופיו ובמהותו שבו ניגלית לעמוס עוז מבעד לחלונו ילדה קטנה אחת שמתה, מישהי בשם נגה שהיה עושה לה סירות מנייר. והיא מספרת לו על ארץ המוות, שאליה הגיעה אחרי מותה ובה הפכה חלק מאלוהים (ככתוב בקהלת:"וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה") וממילא היא עושה כמעשי אלוהים: "וְלָנוּ אֲפִלּוּ מַרְשִׁים לְשַׂחֵק לְמָשָׁל/ בִּלְהוֹרִיד וְלַעֲצֹר אֶת הַגֶּשֶׁם", והרי אלה דברים שאלוהים עושה, אלא אם כן הוא מסמיך מישהו לעשות אותם במקומו.
עוז משתמש כאן בכל יופיה המכשף של העברית, כולל העברית התנ"כית, כדי להעביר לנו מבעד למילותיה של הילדה הקטנה את היופי השמיימי של המוות האפל והמואר גם יחד. והיא מדברת: " וַאֲנִי עַכְשָׁו כָּעֵת גַּם בְּעוֹד מְקוֹמוֹת לְמָשָׁל גַּם בְּעֵמֶק יוּבַל יִפְעֲתַיִם/בָּאַרְמוֹן שֶׁל תֹּעוּ מֶלֶךְ חֲמָת וְשָׁם נֹגַהּ אַרְגְּוָן וְכַרְמִיל וּתְכֵלֶת וְשָׁם עוֹד תִּרְאֶה מַה יֵּשׁ". והוא שואל אותה: "מִנַּין, יַלְדָּה, לָמַדְתָּ לָדַעַת אֶת כָּל הַמִּלִּים הַקְּסוּמוֹת הָאֵלֶּה?". ממך, עמוס עוז, ומידיעת התנ"ך שלך.
גילוי רוחני גדול אחר של השיר הוא בהארה עצומת המשמעות כי אלוהים בדמותו יכול להופיע באינספור מקומות במקביל, ואפילו באותה דמות הגוף (כי אלוהים הוא דמות הגוף, ולא גוף, רוח ולא בשר): הרי גם הילדה המתה נגה בדמות הגוף שלה (כי ברור שאיננה כבר גוף אלא רק דמות הגוף) מתגלה במקביל בכמה מקומות: "וּבַשֶּׁקֶט אֲנִי בְּדִמְעוֹת מַפְצִיר בָּהּ לְכִי נָא יַלְדָּה.לְכִי תָּעִירִי אֶת אִמָּא וְאַבָּא בְּבַקָּשָׁה שֶׁתַּגִּידִי לָהֶם בְּדִיּוּק/ כְּמוֹ שֶׁהִגַּדֵּתְּ לִי אֲבָל בְּדִיּוּק וְהִיא מְחַיֶּכֶת, טִפֵּשׁ, אֲנִי פֹּה וַאֲנִי/ גַּם אֶצְלָם וַאֲנִי עַכְשָׁו כָּעֵת גַּם בְּעוֹד מְקוֹמוֹת לְמָשָׁל גַּם בְּעֵמֶק יוּבַל יִפְעֲתַיִם".
כלומר, אלוהים יכול להופיע לנו כולנו בכל רגע במקביל בדמות הגוף, וזה אולי פשר המילה "אלוהים": יחיד בגוף רבים. במופלא ממך אל תחקור.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם