עדיין נשאר הגעגוע: אשכול נבו לא מאכזב
כמו ברבי המכר הקודמים שלו, גם בספרו החדש "המקווה האחרון בסיביר", גיבוריו תרים אחר בית. דווקא בשעת המבחן שלו, ידו של אשכול נבו קלה על העט, אך נדמה שבין אם הוא מצליח לחדש משהו ובין אם לא, את לבבות הקוראים הוא קנה מזמן
בעוד שספרי ביכורים נהנים מסלחנותם של הקוראים, וכותביהם יכולים להרשות לעצמם לחטוא בבוסריות מסוימת ולהיבנות לאט לעבר ספרם הבא, סופרים ותיקים חייבים לאשש שוב ושוב את ההערכה שזכו לה. וכאילו התחרות על לב הקוראים אינה עקובה מדיו גם כך, קללתו של סופר מצליח שהוציא תחת עטו כבר כמה רבי מכר מדוברים, היא שלנצח יושווה קודם כל לעצמו. "המקווה האחרון בסיביר", אם כך, הוא שעת המבחן של אשכול נבו.
אשכול נבו
צילום: יוסי אלוני
כמו בספריו הקודמים, גם כאן עומדת במרכז העלילה הכמיהה לבית ולהשתייכות. בתחילה יש מעין תחושת דה-ז'ה-וו ולא ניתן להימלט מהשאלה האם יש לו מה לחדש בנושא שכתב עליו הרבה כל כך. אך הביוגרפיה האישית של נבו, ששנות ילדותו ובגרותו עברו עליו בכמה בתים ומדינות, זולגת אל כל אחת מהדמויות והופכת אותן לאמינות מאוד ומדויקות רגשית – ולכן חד פעמיות. ביד בוטחת אך עדינה, הוא משרטט קווי אופי, גחמות, פצעים פתוחים ותשוקות כמוסות של שלל דמויות: ילד חוץ שחזר בתשובה, בוגרת הודו, זוג מבוגר שיוצא למסע כפול – פיזי ורגשי, ראש עיר חולה שליטה, ועוד.
המהלך שעושה נבו הוא מהלך אמיץ – הוא מעז לפתוח את הדלת לעולם ה"מה אם" ושותל אצל הגיבורים (ובכך גם אצל הקוראים) ספקות לגבי הבחירות שעשו בחייהם. השאלות שהוא מציף הן קשות – האם ייתכן שהמסע אחר בית הוא מסע ללא סוף, משום שטבע האדם הוא לנדוד תמיד ולחפש לו בית אחר? האם יש חלומות שנידונו לחמוק מבין אצבעותינו שוב ושוב, גם כשהם במרחק נגיעה?
עטיפת הספר עטיפת הספר
בשעה שתושבי העיר הדמיונית שבספר מתחבטים ונחבטים, כתיבתו של נבו דווקא משוחררת וניכר שבניגוד ליצירותיו הקודמות, ובעיקר המוקדמות שבהן, ידו קלה על העט. ב"ארבעה בתים וגעגוע", למשל, ניכר שכל מילה נמדדה ונשקלה בטרם הונחה על הדף, ואילו כאן, העט רץ חופשי, בין בניין העירייה לקיבוץ, בין ניו דלהי לישראל.
חיפוש במקום
עשר שנים של רבי מכר בחסות חיבוקו החם של קהל הקוראים, יכולות להיות נפלאות עבור כל כותב, אך טומנות בחובן גם סכנת דשדוש במקום. אמנם החיפוש אחר בית לא תמיד תופס את קדמת הבמה ולעיתים הוא ברקע, בתפאורה בלבד, אך הוא מגיע לכדי מיצוי, וטוב יהיה אם נבו ישכיל לצאת מאזור הנוחות בו התבסס ולחקור עולמות חדשים.
למען הסר ספק, נבו של 2013 רחוק מדשדוש – הוא צועד קדימה ועושה זאת היטב. לאורך השנים, כתיבתו בגרה, הבשילה והפכה מהודקת יותר. ריבוי הקולות, שאפיין את "ארבעה בתים וגעגוע" הפוליפוני ואת "נוילנד" רווי הדמויות, מובא כעת באופן הרמוני יותר וטבעי. לגיבורים ב"המקווה האחרון בסיביר" עומק רב יותר והתהליך שהם עוברים משמעותי ושלם יותר. כמו גיבורי ספריו, גם הוא עבר כברת דרך, והדבר הנכון ביותר עבורו כעת הוא לצעוד בדרך בה טרם צעד.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם