ינץ לוי: פוליטיקלי־קורקט הוא יריבו של היוצר
מיתולוגיה מהמזרח הרחוק והגלגול של קפקא, אגדות יהודיות וסיפורים סביב המדורה - את כולם רקח ינץ לוי לסדרת רבי־המכר "הרפתקאות דוד אריה". ואם הגיבור מצטייר בעיניכם כדמות מוגזמת ולא מציאותית, זה רק כי לא שמעתם על הדוד האמיתי
עוד כותרות ב-nrg:
פושרז: הורים חסרי אחריות, ילדים נטולי כישרון
דרך האמנות: הצצה לחייהם של נשאים וחולי איידס
רפי איתן לא מתחרט: על הצורך האנושי באנושיות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"יום אחד אשתי מגיעה הביתה עם ערמה ענקית של זוגות משקפיים מחנות יד שנייה", מספר לוי. "פתאום אני רואה זוג אחד שמאוד דומה לזה שאבא שלי הרכיב, משקפיים גדולים כאלה, עם נוכחות. אמרתי לעצמי יאללה, סלפי. בואי נאמר שמה שהיה אמור להיות סאטירה נוקבת הפך לבדיחה חביבה, וברגע של שטות העליתי את התמונה לפייסבוק ושכחתי מזה".
התמונה נזרקה לתהום נשיית הפייסבוק, לוי מצדו המשיך לספר סיפורים (כי אחרי שעתיים עם ינץ לוי אתה מבין שיותר משהוא סופר, הוא מספר סיפורים), הרפתקה חדשה של דוד אריה באה לעולם, גם "המורה דרורה לא מפלצת" - חוויות אוטוביוגרפיות מבעיתות ממורה גנרית - יצא לאור. ואז חיכתה ללוי בתיבת המייל הודעה מהמו"ל ההודי של ספריו. זה דיווח ללוי בשמחה ש"דה הינדו" (The Hindu), אחד העיתונים הגדולים בהודו בשפה האנגלית, הקדיש אייטם לסדרת ספרי הדוד אריה, שתורגמו לאנגלית וראו אור במדינה.
“אני פותח את הלינק, ורואה שם לצד שמי, הסופר מישראל, את תמונת הסלפי, התמונה ההזויה ההיא! התפקעתי מצחוק, הם פשוט עשו לי את היום. רק אחרי שבוע נזכרתי שבעצם לא קראתי את הביקורת, ונכנסתי לקרוא מה כתוב. את מבינה, בהודו התמונה לא נראתה כבדיחה, המשקפיים מבחינתם לגיטימיים לגמרי. הדבר היחיד שחששתי ממנו היה שאנשי ההוצאה לא יזהו אותי כשאנחת שם“. אבל בפברואר האחרון לוי חזר להודו, אהובתו משכבר, והסוכנים ההודים זיהו אותו בהחלט. כך יכול היה לנעוץ עוד יתד על הגלובוס, בעקבות הגולם בעל ארבע השערות.
“הרפתקאות דוד אריה“, למי שלא מתחזק צאצאים בגילאי ראשית קריאה, היא סדרת ספרים העוקבת אחר קורותיו של דוד אקסרווגנטי, שגוזמה היא בהחלט נר לרגליו המצומקות. בכל ספר הוא מספר לשני אחייניו על הרפתקה אחרת במחוזות בדויים במרחבי הגלובוס: בערבות רומניה למשל הוא נתקע על ענן, ברוב תושייתו הוא נעזר בטיפות הגשם כדי לרדת ממנו, ואז נופל על כרסהּ של ענקית שמאושרת מזה שלבטנה נמצא סוף־סוף שימוש; בג‘ונגל הסיבירי הוא נקלע לעיר המבוצרת גזוריה, שבה הוא מגלה אוכלוסייה שלמה שעוצמת עיניים רק כי המלכה גזריאלה מי־ישווה־לה גזרה; ביערות הסהרה הוא פוגש במיגרנה, פֵיה פנסיונרית זעופת פנים; ובאוקיינוס הטיבטי הפך הדוד לכוכב האי ריחותוּש, אחרי שזיעתו האטרקטיבית נוקזה לבקבוקי בושם ונמכרה היטב.
כיאה לישראלי לוקה הדוד אריה בהתכחשות גורפת לקרחת, בחיבה יתרה למלפפונים חמוצים ובכרס דומיננטית מדי. כיאה לשועה עולם הוא נאמן לשלייקס ולמעשיות אוניברסליות, ועל כן החיבוק שסיפוריו מקבלים מהניכר טבעי לגמרי. הנה, אפילו אתר הילדים הקוריאני “הנקוקי“ בחר בו כספר הילדים המתורגם הטוב ביותר לשנת 2013. כל אחד משישיית הספרים (והיד עוד נטויה) רק יצא את בית הדפוס וכבר התיישב על רשימת רבי־המכר בלי להראות כל כוונה לנטוש. הרכש האחרון, “הרפתקאות דוד אריה באוקיינוס הטיבטי“, כבר סוגר למעלה מעשרים שבועות בטבלה.
הדוד אריה נולד במה שלוי מגדיר "תאונת עבודה" שאירעה לפני כמה שנים. "לרשף אחי (התסריטאי והקומיקאי רשף לוי - י"א) היו אז חמישה ילדים די קטנים, ואני במחווה של רצון טוב הצעתי את שירותי הבייביסיטר שלי, כדי שההורים יוכלו להתאוורר קצת", הוא משחזר. "איך שהם הראו סימני עזיבה, אחת הבנות בכתה וצווחה, כולל כל הטקס - הישכבות על הרצפה, רקיעות. התיישבתי לידה וניסיתי להסביר בהיגיון שהם יחזרו, אבל היא לא הפסיקה לבכות.
ואז פלטתי משפט שעד היום אני לא יודע מאיפה הוא בא. שאלתי אותה: 'את רוצה לשמוע איך דוד אריה נתקע פעם על ענן?'. היא השתתקה, ומצאתי את עצמי מאלתר את הסיפור שהפך להרפתקה הראשונה בספר הראשון בסדרה. גם האחים שלה הצטרפו לשעת הסיפור המאולתרת, ואני שבתי הביתה בשלום. למחרת אחי סיפר לי שהילדים מדברים רק על הדוד אריה, אז נאלצתי להמשיך לייצר הרפתקאות. עד היום, אגב, אני מנסה את החומר שלי על האחיינים".
דוד אריה קיים במציאות?
"דוד אריה היה דוד של אבא שלי, והוא פחות או יותר זהה לדמות שבספר: היו לו משהו כמו ארבע שערות על הראש, שאותן הוא הקפיד לצבוע בצהוב וכחול. כששאלו אותו למה הוא צובע את השיער בגילו, הוא אמר שבגלל שהוא לא מחבב את מאיר אחיו, הוא רוצה שיגידו שלמאיר יש אח משוגע. זו הייתה נקמתו המתוקה. הוא היה יליד תחילת המאה שעברה, למד רוקחות בשוויץ, היה די תמהוני ודיבר כל הזמן בחרוזים. אני זוכר את עצמי בתור ילד מנסה לעקוב אחרי מה שהוא אומר. הסיפורים עליו רצים במשפחה כבר שנים. ואז בבייביסיטר ההוא, ואחרי דרישה לעוד הרפתקאות, הבנתי שיש לי דמות להישען עליה".
לפי החישוב שלי, כשהספר הראשון יצא עוד לא היית אבא לילדים. איך יודעים לדבר בשפה שתואמת את גיל היעד?
"ללאה גולדברג לא היו ילדים בכלל, לאריך קסטנר היה ילד אחד מחוץ לנישואין שהוא לא הכיר בו, כך שאני לא חושב שהיכולת הזאת קשורה לשאלה אם יש לך ילדים או אין לך. היא קשורה ליכולת הבסיסית שלך לתקשר עם ילדים. אנשים שכותבים לילדים, יש בהם משהו שלא נגדע ולא צומצם מאז הילדות. הם לא איבדו את נקודת המבט של הילד וחוויות הילדות עדיין מפעמות בהם. אני יכול להעיד שהרבה לפני שהיו לי ילדים הרגשתי אבא, אחר כך כל שנותר לי היה לעשות את זה בפועל".
דוד אריה כבר מזמן קיבל חיים משל עצמו, ויש לו זהות פייסבוקאית שמביעה דעתה על המצב. כך למשל עם מותו של רובין ויליאמס כתב הדוד: "כששאלו אותי פעם מי היה מגלם אותי בסרט על חיי, עניתי מיד רובין ויליאמס. נכון, היה צריך לארגן לו ארבע שערות, אבל ממש יכולתי לראות אותו בדמותי תקוע על ענן... אגב, באוקיינוס הטיבטי יש פתגם: צחוק מתגלגל בעולם הרבה זמן אחרי שצחקו אותו". בנוסף הוא מתפעל אתר אינטרנט לילדים, מנהל איתם דיאלוג וירטואלי ומנגיש להם חומרים מספריו. הדוד בעל התושייה דילג בקלילות - גם אם בזיעה ניגרת - מעל הרף הגבוה של מצעד ספרי משרד החינוך, וכשילדים חפצים בסלפי משל עצמם עם האושייה, הם יכולים להרחיק לבית אריאלה ולצפות בו ברזולוציה גבוהה, מרוח על קיר.
האתר האינטרנטי שהקמת לדוד אריה, זה בבחינת "אם אתה לא יכול להביס אותם - תחבור אליהם"? אי אפשר לנצח את המסכים, אז בואו נכניס את אריה למסך?
"אני לא מסתכל על המחשב כאויב. אני מספר סיפורים סביב מדורה, והמדורה היום נמצאת בכל מיני מקומות, ואם היא מרצדת מסביב למסך, אז אני עם המסך. המחשבים הם לא אויבי הציבור בשום צורה, להפך, אני חושב שזה עולם טוב יותר. ויקיפדיה היא דבר מדהים. אם אני היום יושב בבית ורוצה לדעת על איור יפני, אני מגגל ורואה תמונות של איור יפני. אם אני רוצה לשמוע מוזיקה אפריקנית - אני שומע אותה בלחיצת מקלדת, ואם אני רוצה להראות לבת שלי קטע מחול של מרתה גרהם אני יכול להראות לה בקלות. זה משהו שלי לא היה בתור ילד. המחשב לא הופך את האנשים למוסריים או הומניים יותר כמו שקיוויתי, אבל הוא אופציה ענקית. בספר האחרון למשל יש גל גדול שבולע את הדוד. ההשראה היא ללא ספק אחת התמונות שראיתי מהצונאמי ביפן. זה נראה הרי לא מציאותי, לא משהו שאפשר לדמיין, והנה ראיתי את זה במו עיניי על הצג".
ובכל זאת, לא רק גלי צונאמי מתנפצים על הצג.
"נכון, תכנים זבליים מסתובבים ברשת חופשי. את העובדה שישנם משחקי מחשב מטמטמי דעת אנחנו גם מכירים. בתי הספר צריכים ללמד את הילדים לנווט את הסירה שלהם בעולם הזה, אבל אני בבודקה הקטן שלי מציע משהו איכותי, ואני יכול לשלוט רק על מה שאני מציע. האתר שלי הוא אתר חינוכי עם פעילויות סביב הספרים. אני מאמין שאנחנו לא צריכים לפחד עקרונית מהמסכים, כי אחרי הכול אנחנו כמו קופים: תני להם סמארטפון, תני להם אייפד, בסוף הם תמיד ירצו לפלות כינים אחד מהשני. הצורך האנושי לתקשר לא ייעלם".
המרכז המסחרי של שכונת אם המושבות בפתח־תקווה הומה ביום שישי בבוקר, אבל לתאם מועד אחר לראיון במהלך השבוע זו משימה בלתי אפשרית. בין מפגשי סופר שלוי מקיים בתדירות מעוררת השתאות, עבודה על סדרת נוער חדשה לטלוויזיה, נסיעות בעולם בעקבות תרגומי הדוד, תוכנית הטלוויזיה "מה הסיפור" (החינוכית) שעומדת לעלות בעונה שנייה, תוכנית מערכי שיעור שקורמת עור וגידים ותיכנס לבתי הספר בקרוב, פרויקט משותף עם האח רשף, רומאן למבוגרים בקנה, והחלטה תורשתית ומרימת גבות לשלוח ילדים למסגרת רק בגילאי חובה - לוי לא מוצא זמן. אז הדלקנו את המדורה בתוך עומס אורבני. לוי מדבר מהר, מאוד, נזכר בסיפור, ואז בעוד אחד, מזליף בדיחות, ופתאום מפסיק את הראיון ובוהה בפיסת הדשא שמאחורינו: "תראי תראי, דוכיפת".
הציפור הלאומית מתעופפת ונעלמת. לקח לה שנייה לגלות שהיא בפתח־תקווה, והיא מיהרה לפרוש כנפיים.
לוי פותח טיעון: "קחי את ההנחיה הישנה לכתוב עבודה על דוכיפת, שלנו נתנו בזמנו. היא לא רלוונטית לדור של היום. נכון שלקחת את הערך באנציקלופדיה ולסכם במילים שלך זו תרגולת חשובה, אבל היא לא מספיקה. פעם הלכת לחדר עיון, הדבקת תמונה שגזרת מהספר בלי שהספרנית תשים לב; היום הכול במחשב. לכן אנחנו נדרשים להיות יותר יצירתיים, להגיד - בואו תכתבו שיר על הדוכיפת, בואו תעקבו אחרי דוכיפת בטבע. האתגר שלנו כהורים הוא יותר גדול. אם לא יקלטו את השינוי הגדול שקרה פה, וימשיכו באותה שגרה, נגדל דור לא יצירתי".
אני בטבעיות מכוונת את ההגה לדוד אריה, לוי שולח מדי פעם אצבעות דווקא לכריכה הכתומה של "המורה דרורה לא מפלצת", ספרו הראשון לנוער. על עטיפת השער איור של ילד רזה בעל מבט מבועת, בן דמותו של לוי עצמו. העיצוב נמסר לידיו המיומנות של המאייר יניב שמעוני, אביו הוויזואלי של הדוד הכרסתן. עבור "המורה דרורה" המיר שמעוני את פלטת הצבעים בשחור־לבן, כמו להעצים את הדרמה: ילד ביישן ומפוחד שנכנס לכיתה המנוהלת ביד רמה על ידי אימת בית הספר.
"המבט של דרורה היה מבעית כל כך שאם היא הייתה מסתכלת על איזה תלמיד, הוא היה משלב מיד ידיים. אם היא הייתה ממשיכה להביט בו, הוא היה מתחיל לומר בקול מתחנן, 'זה לא אני דרורה!... אני לא שברתי את החלון!' - הוא היה מפליל את עצמו בדברים שלא עשה רק בגלל המבט המפחיד בעיניים של דרורה". עם קול של טרקטור "ג'ון דיר 2040 עם הנעה קדמית ואחורית" (כמו שמיטיב לתאר הילד דולב, בנו של חקלאי), ואמירות מוכרות כמו "אתה חיה לא מאולפת", דרורה החזירה את חברי הפייסבוק של לוי לילדות שלהם. כולם הנהנו דרך המקלדת.
דרורה לימדה בעידן הטרום־פוליטיקלי־קורקט. היא מעשנת ליד הילדים, היא אומרת דברים שלא אומרים, הבמאי של הצגת בית ספר קורא לילדים "קוגלגרים" - האם סוף סוף התנקינו מהספרות הצחה?
"אני לא בטוח בכלל. אני חושב שספרות הילדים עדיין מאוד מגוננת. בעיניי פוליטיקלי־קורקט הוא יריבו של היוצר. כל דבר שמגביל את היצירה שלך הוא אויב. ב'המורה דרורה' אני מנסה להביא מציאות חיים שהייתה, ואולי קיימת גם היום. אין משפט אחד בספר שהמורה אומרת ולא נאמר, זה מציאותי לגמרי. אני מאמין שכל מה שאני כותב יש בו הומניזם, אבל כדי לעסוק בו אתה צריך לראות גם את החוסר־הומניזם. אם כולם היו כל כך הומניים, אולי לא הייתה ספרות".
אבל אתה מגביל את עצמך מעצם זה שאתה כותב לגיל מסוים.
"הגבולות פשוטים מאוד: אתה לא כותב על מה שלא רלוונטי. אם הייתי כותב את המורה דרורה למבוגרים, אולי הייתי כותב על הוויה של משרד עם בוס שמתעמר בעובדים. אני לא יכול לכתוב על זה לנוער, כי זה לא העולם שלהם. אם אתה רוצה לדבר על פחדים של ילד בבית ספר, צריך לספר את הסיפור כמות שהוא, בלי מסננות. אני מסתכל על עצמי בתור ילד - תלמיד ממושמע, דומה במבנה הנפשי למיכאל גיבור הספר, והמורה שלי מאוד הלחיצה אותי, זעזעה אותי. הרי המורה שהעליבה אותנו בכיתה ב' חקקה בנו את העלבון, שסגור באיזו קופסה אבל משפיע עלינו.
"השרירותיות של אי־הצדק הזה צורמת. למה אנחנו הילדים צריכים לבלות עם אישה שלא רוצה להיות פה, שלא אוהבת ילדים, וששופכת קיתונות של סכסוך נפשי שמתנהל בתוכה? כבר כילד זה היה נראה לי טעות. ביום הראשון בבית ספר הייתי בטוח שאני בסרט של יהודה ברקן, שעוד שנייה יוצאים ואומרים לי 'חייך, אכלת אותה'.
"אם תחשבי על זה, מדובר באחד הניסויים האנושיים הכי קיצוניים שיש. אם היו לוקחים ארבעים מבוגרים, שמים אותם בחדר אחד, עם מנהל עבודה אחד, והיו צריכים לצאת להפסקה רק לפי צלצול, לוותר על הפסקות עישון ולצאת לשירותים בהרמת אצבע בלבד - על היום הראשון הם היו חופרים מנהרה. אנחנו לוקחים את הילדים ושמים אותם בסיטואציה שבהגדרה יש בה מצוקה נפשית הישרדותית. דוד אריה בעצמו טוען באחד הספרים שמבוגרים הם ילדים בצורת מבוגרים. כשאתה שואל את עצמך האם אני כמבוגר הייתי יכול לעמוד בזה, אתה מבין את האתגר ובא מנקודת מבט יותר חומלת".
זיכרונותיו של לוי מהמורה דרורה (שם בדוי) עלו בעקבות אחד מ"מפגשי הסוֹפֵר". לוי ידע שזה יהיה ספרו הבא, בהוצאה העדיפו כמובן את קול דודו, אבל בסוף הוא החליט לשלוח את הדוד לחופשה כפויה ומיהר לצקת על הדף את חוויותיו מימי בית הספר.
בתפריט יש כמובן גם אינטראקציות חברתיות, חברות ראשונה, מלכת כיתה רודנית, ליצן כיתה, בית נטוש וקמצוץ מסתורין. עם צאת הספר הקדיש רשף אחיו פוסט בפייסבוק לדרורה. אחרי שהקדים לומר כמה משעשע להיות "אח של מישהו שהוא סוג של מייקל ג'קסון לילדים", תיאר רשף את המורה שהתעמרה באחיו המתולתל (לשעבר, יש לציין).
"היו דברים שהמנהלת אמרה בזמנו להוריי לזכותה של האישה הקשה: בעלה התאבד (דא!), אנשים שהיא העריצה הלכו לעולמם (סטאלין). בכל אופן לא היה ניתן לעשות שום דבר כי היא הייתה שש־עשרה שנים לפני פנסיה". מכאן יצא בהמלצה גורפת על הספר. "אה כן, שילמתי לו על זה", אומר ינץ לוי. "אמרתי לו, 'יש לך חשיפה גדולה מאוד, למה שלא תמסחר את זה?'. הוא תמחר לי לפי לייקים".
דרורה ישבה כמה שבועות בטבלת רבי־המכר, אבל לא הראתה רביצה ארוכה כמו אחיה הנודד. אני שואלת את לוי אם הוא לא מפחד שההצלחה של דוד אריה מאפילה עליה. "לא, מה פתאום", הוא אומר. "איך אני יכול לפחד מכזאת הצלחה משמחת? אין בוקר שאני לא קם ומודה עליה. דוד אריה מלכתחילה יועד לגילאים שבהם ספרים בארץ נמכרים יותר, וכבר שמונה שנים הוא נמצא בסביבה. באופן עקרוני אני לא משווה את חיי להצלחה ההיא. אני כותב כי אני רוצה לספר סיפור, ודוד אריה, מה לעשות, הוא לא הסיפור היחידי שאני רוצה לספר".
וכחלק מהסיפורים האחרים שהוא רוצה לספר, לוי חטא בכתיבה גם למבוגרים: אסופת הסיפורים הקצרים "סיפורים מי תהום" והרומאן "הימלאיה בשר ודם", שלא זכו להתהדהד. "זו הייתה הצלחה משגשגת מבחינה אמנותית כמו שאומרים, וכישלון במכירות", הוא נראה משועשע. "אם זה אכזב אותי? לא. אני לא משרת את הקהל, אני משרת את הסיפור. השאלה היא איך אתה מגדיר הצלחה, והצלחה מבחינתי היא עצם העובדה שאני יכול היום ליצור. אני לא מיתמם, אין ספק שההצלחה המתגמלת כספית היא גם זו שמאפשרת לי לכתוב היום מה שאני רוצה, אבל גם על ספרים שלא נמכרו אני אומר לעצמי, 'היי, השלמתי כתיבת ספר!'. מבחינתי אין משמח מזה".
התאפקתי יפה עד הלום מלדבר על השם החד־פעמי שלו, אלא שמתברר שבין זכרי המשפחה, הוא - איך לומר - לא מאוד בולט. לבכורם ההורים אליהו ונחמה בחרו לקרוא רצף. כיום הוא פרופסור ב־MIT שכנראה שמו חרץ את גורלו - מומחה לחקר ביצועים, בין הבכירים בעולם. אחריו באו רשף, רגב וינץ. “רצף זה הכי סנסציוני. את מבינה שאחרי רצף, ינץ זה כמו משה“. הוא גדל בכפר־סבא, בבניין אפרורי ליד התחנה המרכזית, שרובו מאוכלס בעולים חדשים. “גדלתי במשפחה בת שמונה נפשות שלפי הנתונים של משרד האוצר הייתה מתחת לקו העוני, אבל עוני תרבותי או רגשי לא היה, וזה הדבר הכי חשוב. היה עוני מתוך בחירה. ההורים שלי החליטו שלא להקדיש את החיים שלהם לעבודה ולצבירת ממון, אלא להיות עם הילדים בנוכחות מלאה“. כשנולדה הבת הראשונה אחרי ארבעה בנים, בחרו ההורים בשם רחל.
זהו, אצל הבנות זנחו את היצירתיות?
"רחל הייתה אמו של אבא. הוא נולד בשנת 1925, להורים אנאלפביתים שחיו בעוני גדול בשכונת שבזי. אבא העריץ את סבתא, ותמיד אמר 'היא הצילה אותי'. כששאלתי אותו פעם מה זה אומר, הוא אמר 'היא נתנה לי צימוקים כשהקראתי לה'. סבתא שלחה אותו לחדר בגיל צעיר, ובעצם חילצה אותו מתוך העוני והעניקה לו השכלה. סבא, שכילד בתימן התייתם והוברח על ידי הקהילה היהודית, היה חסר השכלה. אבא שלי הצליח לצאת מהבורות, ותלה את זה בזכות אמו. הוא רק חיכה שתהיה לו בת כדי לקרוא לה רחל.
"כשאמא שלי הייתה בהריון בפעם השישית, ישבנו כל המשפחה סביב השולחן עם מילון אבן־שושן כדי לבחור שם ליילוד. אני טענתי בפניהם שרצף, רגב ורשף זה קצת מאותו דבר, ורחל וינץ אלה אותן תנועות, וביקשתי שהשם הבא יהיה שילוב של רחל וינץ. זה לא השאיר הרבה ברירות, קראנו לה יעל". אביו של לוי היה אוטודידקט. עיתונאי, מתרגם ופרסומאי, שדיבר שבע שפות. למשך תקופה שימש כדובר ההסתדרות. "אבא נגע בכל מה שקשור למילה הכתובה, הוא היה איש של עברית. מאז שאני זוכר את עצמי הוא הקריא לנו מהתנ"ך ומספר האגדה. מטבע הדברים העיסוק בשפה, במקורות ובתשתית של התרבות שלנו, ליווה אותי בגיל הילדות.
"אני משער שאם הייתי גדל בשכונת עוני בברזיל ואבא שלי היה איש של כדורגל, הייתי שחקן היום. מצד שני אני גבוה מדי ובכדורגל אני די גרוע, אז אולי בעצם תמחקי". לוי זוכר בית פמיניסטי, עם אבא שמלמד את אמא לבשל, רחוק מחלוקת התפקידים המסורתית. האם עבדה בעירייה במחלקת תרבות, שימשה רל"שית של סגן ראש העיר, "אבל המקצוע שלה היה אמא, ולא צריך להפחית בערך הדבר הזה. לפחות לקוח אחד מודה לה על זה כל יום - אני". האח רגב נפטר בגיל צעיר ממחלה קשה. רשף - שחתום על סדרות כמו "הבורר" ו"מעורב ירושלמי", ועל הסרטים "אהבה קולומביאנית", "איים אבודים" ועוד - המשיך לתת קרדיט על יצירותיו לאח (שכתב איתו לא מעט), מבלי שאנשים יידעו שהקולגה לא בין החיים.
בצבא שירת ינץ לוי במודיעין. אחריו חיפש יעד לטיול, ולשם כך ניגש לארון הספרים, ושלף את האטלס המיתולוגי של ברוור. לוי קבע לעצמו שיבחר את היעד לפי פתיחה אקראית של האטלס. רצה הגורל וזה נפתח על עמוד 35 - הודו ("אם היה יוצא סקנדינביה הייתי בבעיה קשה של תזרים מזומנים, אבל שפר עליי מזלי ולא יצא").
הוא נחת ברחוב מיין־באזאר, חוויית הודו הארד־קור גם אם מתוירת. "לא קראתי כלום לפני הנסיעה. נסעתי לבד, ונחַתי לתוך בלאגן של פרות, בוץ, קופים מקפצים מלמעלה, הכול מלוכלך. המשפט הראשון שעובר לי בראש הוא 'Welcome home', משפט שרק אחרי שנים הבנתי אותו. לאמא של אבא היו 16 הריונות שרק ארבעה מהם שרדו, זה הרי נתון של תמותת תינוקות בעולם שלישי. הוא סיפר לי כל כך הרבה סיפורים על הילדות בשכונה, על העוני ועל מכירת בקבוקי זכוכית שמצא, סיפורים שאם מספרים אותם נכון הם הופכים להיות חלק מהמציאות שלך. אז הבנתי, לי יש ‘עני פנימי‘ שאבא שלי הוריש לי, והתחבר לי למקום הזה“.
כרוך אחר העני־הפנימי בילה בהודו שנתיים במצטבר. חודשים היה לבד, אולי הגשים נבואה: פעם סיפר שהמורה שלו הבטיחה שיגמור או בכלא או במנזר. הלבד הוא סוג של וריאציה כנראה. תמונות הומות מטיילים לא מודבקות לו באלבום.
למה לבד?
"אבא שלי כנער היה בלח"י, הוא ישב בכלא הבריטי באפריקה יחד עם יצחק שמיר וכל החבר'ה. בגיל 16 וחצי הוא ישב מאה יום בצינוק. במילותיו זה נשמע כך: 'כשאתה שם, האישיות שלך מתרסקת, כל מה שהאמנת בו מתרסק. אתה יורד לגורמים הכי יסודיים שלך ואז אתה צריך לבנות את עצמך מחדש'. נשמע התחתית של התחתית, אבל הוא אמר את זה באינטונציה מלאת הוד, ששנים אמרתי לעצמי 'וואו, להיות לבד, האישיות שלך מתרסקת'. קיוויתי שיום אחד האישיות שלי תתרסק, זה נשמע לי ממש נפלא. תראי כמה סיפורים משפיעים על החיים שלנו, ממש כמהתי ללבד הזה".
החיבור לתת־היבשת הוא שגם הביא את לוי ללמוד את שפת ההינדי ("עד היום כשאני מגיע להודו בטוחים שאני הודי עם מבטא מחבל אחר"), לתרגם לעברית את האוטוביוגרפיה הרשמית של גנדי, ולעסוק במחקר השוואתי בין מקרא לבודהיזם במסגרת תוכנית בינתחומית למצטיינים באוניברסיטת תל־אביב. עד היום עוד לא הגיעה התעודה הרשמית לביתו, מהסיבה הפשוטה שלוי נשאר במרחק אלגנטי של כ־15 עמודים מקו הסיום. "בכל פעם שהתיישבתי לכתוב, עניין אותי יותר לכתוב משהו אחר. אגב, גם רשף מחזיק באותו סיפור אקדמי, באותה תוכנית באוניברסיטה".
אני מבינה שגם הפרישה רגע־לפני עוברת בתורשה.
"הכתיבה האקדמית יבשה לי מדי, למרות שאני בטוח שיש כאלה שמוצאים בה את היצירתיות שלהם. תראי, אנחנו גדלנו במשפחה של מספרי סיפורים. זה לא היה
אתה למעשה האח גרים האובד.
"אני מרגיש שאני יושב סביב אותה מדורה שלהם, כמו גם של אנדרסן ורואלד דאל. אני מנהל דיאלוג עם הספרות העולמית והיהודית. נסעתי המון להודו ושמעתי סיפורים, וברור שזה השפיע עליי. אני לא מתכחש לזה, זה נמצא בתת־מודע, זה כמו שפה. רקדן שמתנסה בבלט שוב ושוב, הבלט נמצא לו בגוף. אני התנסיתי המון במיתולוגיות ובהינדו, וזה חלק מהתנועות שיוצאות לי בכתיבה". ואם בכוריאוגרפיה עסקינן, פתאום מתקשרת ענבל אושמן, כוריאוגרפית מוערכת ואשתו.
"מה השעה?" הוא פתאום נזעק, "אני חייב לקחת את הבת שלי מהגן". את הבנות, אני מתקנת. עוד קודם עדכן אותי שהוא אב לשלוש. "אחת", מסביר לוי. "אנחנו שולחים רק לגן חובה, עד אז הן בבית. כך גם אני גדלתי, וכך כל אחיי ואחייניי שחיים בארץ גדלים. אשתי ואנוכי החלטנו שזה לא שיש לנו 'חלום ליצור' ו'חלום לגדל ילדים', והם מתגוששים זה בזה. כן, זה מתנגש מדי פעם, ואויבו של הסופר שעומד מולֵך הוא חוסר השינה, אבל החלום הוא לשלב את שני הדברים. זה מפריע לכתוב, האתגר הלוגיסטי הוא אדיר, אבל זה מפרה וזה כיף. וכן, זה קשה. החלום שבנאדם רוצה להגשים תמיד רצוף במאבקים, אחרת מה זה להגשים חלום?".
אבל מה עושים כל היום? יש סדר יום?
"כן, יש סדר יום. השמש זורחת ושוקעת באותה שעה, רעבים מתישהו, אז הביולוגיה מסדרת לך את היום. כשנותנים לילד את הגבולות מבלי להכתיב לו 'עכשיו תבנה, עכשיו תצייר', מגלים שילדים הם היצורים הכי חרוצים בעולם. אני עוד לא שמעתי את המילה 'משעמם' יוצאת מהפה של בנותיי".
עם יד על הלב, יכול להיות שנתת להן שמות שלא מאפשרים להן לצאת מהבית?
"(צוחק) השמות קודם כול יפים ועבריים, שזה דבר שמאוד חשוב לי. לגדולה קוראים קמה, מילה שיש לה תהודה בעברית: שדות הקמה, מגילת רות, שירים של לאה גולדברג. אצל גַיִל האמצעית ויתרנו על המרכיב התיאופורי, אבל המשקל הוא כמו זית, בית, משקל ייחודי לשפות השמיות. וטנא מתחברת לשבועות, לעולם החקלאי.
"אני מרגיש את העברית דרך השמות. שם שאתה נותן הוא מוזיקה שתלווה את הילד לכל החיים, וזה גם מיתוג. קמה היא הקמה היחידה בגן, ואני נהנה לחשוב על זה ככה. ולשאלתך שעוד לא שאלת - לא, אני לא מתחרט על זה שקראו לי ינץ. להפך, זה עשה אותי מאוד מאושר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם