הזירה הלשונית: הבוגד, החרדק והאחמד שביניהם
טלטלה פוליטית? הקדמת הבחירות? קרע בעם? עזבו אתכם משטויות, לקסיקון העלבונות הישראלי התרחב לממדים חסרי תקדים והזירה הלשונית חוגגת. וגם: הבאבא-בובה חי וקיים ומקשקש ברדיו
עוד כותרות ב-nrg:
"אנחנו לא שקופות": למען נשים ערביות
בין הסמים לזנות: דנינו הולט הלך לאיבוד
איך חג המולד נראה היה בבימויו של טרנטינו?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אחמד.דווקא אחמד, ולא השם הנפוץ מוחמד, הפך להיות השם הגנרי לערבי הרע, מקבילה של היהודי איציק בז'רגון האנטישמי. גזענות? עמיר בניון רק ביטא את להט רגשותיו, והרגש הוא הרי השכל החדש.
אימפוטנט. ציפי לבני ירדה מתחת לחגורה של נתניהו, זכתה למבול גידופים נגדיים וגם לעלבון הנגדי "קוקייה". נתניהו זכה השנה לעוד כמה עלבונות: "מנותק" תוצרת לפיד, צ'יקנשיטס" תוצרת הבית הלבן.
בוגד. לא יהודה איש קריות ולא האסיר איקס. ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, על פי השופט דוד רוזן בפסק הדין: "הנוטל שוחד הינו בבחינת בוגד, איש מעל הבוגד באמון שניתן בו".
ביגועים. מילת המפתח בשיר הפחדה עזתי מתקופת צוק איתן, שבה הפכה פ' דגושה בדרך הערבים לבּ': "תקוף, תעשה ביגועים, זעזע את ביטחון ישראל". השיר הפך לבדיחה וזכה לשלל פרודיות, הבעיה היא שהבדיחה היא על חשבוננו.
הכתשה. תרומתו של ביבי נתניהו למילון העברי: "החמאס חושב הוא יתיש אותנו. הוא טועה. מול התשה הוא יקבל הכתשה: כתישה של תשתיות, מחבלים ומפקדים". עדיין לא ברור אם זה התפלק לו או שהוא תכנן את החידוש.
חרדקים. מוצר לשוני מתועב מבית היוצר של חרדים קיצוניים, שזכה לביקורת רבה גם מתוך העולם החרדי: כינוי לחרדים שהתגייסו לצה"ל, חיבור של חרקים וחיידקים.
טפטופים. כינוי לשילוח טילים לישראל במינון נמוך, בתקופת צוק איתן, בניגוד ל"מטחים". נתניהו: "אנחנו לא נספוג טפטופים בשום חלק של מדינת ישראל". תושבי עוטף עזה זעמו על הביטוי המקטין: הטפטופים האלה הורגים.
מילקי. סמל המחאה החדש, שזכה לגוון אידיאולוגי: המילקי בברלין זול יותר, וכדאי לרדת בשבילו מן הארץ. היורש של מחאת הקוטג' מוכיח שוב שהמושג "מחאה חברתית" רחוק מלשקף את המציאות. מדובר, לכל היותר, במחאה צרכנית.
פוטש. הפיכת החצר בנאום הבחירות של נתניהו, שתוכננה או לא תוכננה, ונועדה להסביר מדוע עם ישראל נגרר למערכת בחירות מיותרת.
פיוּ פיוּ. צלילי יריית האקדח המדומיין של הכדורגלן ערן זהבי, שפוצצו את הדרבי התל אביבי, והלהיטו את המלחמה בין שתי הקבוצות.
החודש הלך לעולמו אברהם עקביה, בגיל 98. עקביה היה עוזרו האישי של אורד וינגייט, וגם המילונאי הצבאי הראשון. בשנת 1951 יצא "המילון למונחי צבא" שכתב, מילון דו-לשוני שעליו עמל כמה שנים. במסגרת מחקר שערכתי על השפה הצבאית יצרתי אתו קשר לפני כשנה. הוא ענה לי אך לא ניתן היה לקיים שיחה של ממש, אבל נחשפתי לארכיונו העשיר המצוי באוניברסיטת תל אביב.
סביב כתיבת המילון התרחשה דרמה. עקביה החל לכתוב את המילון ב-1940 יחד עם סעדיה גולדברג, שאותו הגדיר כמי ש"הניח את היסוד ללשון העברית הצבאית". עם קום המדינה הוחלט לכתוב מילון צבאי מטעם הצבא. גולדברג נפטר ממש באותו זמן, ובראש ועדת המילון עמד סא"ל רפאל שפירא, ורב סרן עקביה מונה כעוזרו. זמן קצר לאחר תחילת העבודה נפטר גם שפירא. עקביה המשיך בעבודת המילון, והוחלט שעל המילון יהיו חתומים השלושה: שפירא, גולדברג ועקביה. אלא שאז נולד קושי. אלמנתו של שפירא כתבה מכתב חריף לרמטכ"ל וטענה שיש לאסור על עקביה לכתוב את המילון וכי הוא "השתמש שלא כדין במילים שחידש בעלה". אלמנתו של סעדיה גולדברג, בלי קשר למכתב הזה, שלחה מכתב שבח נלהב ובירכה על ההחלטה לתת לעקביה להמשיך בכתיבת המילון.
הרמטכ"ל היוצא יעקב דורי כתב בעקבות מכתבה של שפירא מכתב חריף למחליפו ייגאל ידין, ובו הגדיר את הוצאת המילון של עקביה "מעשה שפל". באוקטובר 1950 החליט הצבא להתנער ממחויבותו למילון של עקביה. עקביה הפגוע החליט לפרסם את המילון שלא במסגרת הצבא, ואפילו רכש בכספו את הנייר הדרוש להדפסה. מהיכרות עם המסמכים השונים אין לי ספק שעקביה נהג ביושר, אבל אין לדון את אלמנתו של שפירא על צערה. מאז יצאו מילונים רשמיים של הצבא במהדורות רבות, האחרונה ב-1999.
סדרת "זהו זה" הביאה אלינו את הבאבא בובה מושונוב, הרב המקובל המסוגל להוכיח כל עניין באמצעות חיבורים מופרכים של מילים, אותיות ומספרים. בשבוע שעבר האזנתי לאחד אברהם הכהן מספר לדידי הררי ברדיו 103 על פרשת "מקץ", ונזקפו אוזני: הבאבא בובה לא מת, הוא רק מדבר יותר לאט. ולהלן כמה ציטוטים, לא נגענו:
"פרעה כשמספר את חלומו אומר: הנני ניצב על שפת היאור. ואז הוא רואה שבע פרות וכולי, ואז יוסף מתקן אותו: 'פרעה, לא עמדת בדיוק בשפת היאור, אלא עמדת על
ועוד דבר: פרשת מקץ היא בדיוק הפרשה שיחול בה חג החנוכה, ואם סופרים את המילים בפרשה יש בה בדיוק 2025 מילים. כמה נרות יש לנו בחנוכה? שמונה, כל יום נר חדש. נון וריש, שזה 250. כפול שמונה פעמים זה אלפיים. תוסיף לזה כ"ה בכסלו שזה 25, קיבלת 2025!".
"וויי איזה גדול", אמר דידי הנרגש, "איזה סודות חבויים בחג הזה". צודק, וויי זה פעמיים וו פעמיים יוד, כמה מקבלים? 32. 32 זה בית למד, שזה בלה בלה, הבל הבלים, בבל"ת המתחזה לחוכמה עתיקה.
אריאל שואל: מהו מקור מילת הסלנג 'נדפק'? האם כפי שכתוב בויקימילון המקור הוא מהמילה דֶפֶקְט?
פעלי הסלנג 'דפק' ו'נדפק' הם בעלי משמעות מינית, שהורחבה למשמעות של כישלון, הונאה או התעללות. מהלך הרחבה כזה קיים גם בפועל הסלנג 'זיין'. יתכן מאוד שיש כאן השפעה של הפועל האנגלי fuck שמשמעותו המינית הורחבה למשמעות של כישלון, והוא מזכיר בצלילו את 'דפק'. נראה שהדמיון בין נדפק לביןdefect מקרי.
גיל שרמייסטר שואל: מה מקור ביטויי העגלונים "דיו" ו"הויסה"?
המקור ביידיש, עם פיתוחים מקומיים. הקריאה לסוסים להתקדם היא ביידיש 'וויאָ!', וקריאת העצירה לסוס היא אוֹיְס!, שפירושה ביידיש 'חסל! נגמר!'.
אורי בית אור שואל: מה מקור הכינוי 'חנות' לפתח במכנסי הגבר?
המקור ביידיש. קראָם פירושו גם חנות וגם פתח המכנסיים, והביטוי השלם הוא "פֿארמאך די קראָם", סגור את החנות.
אבירם כותב: הייתי רוצה לברר ברוח ימי החורף, מדוע הוחלט לכנות בעברית את המחלה "שפעת".
שמה של השפעת באנגלית, בעקבות איטלקית, Influenza, ומכאן הקיצור flu. הפירוש המילולי הוא השפעה, אך באיטלקית פירושה היה גם 'התפרצות מחלה מדבקת', שיוחדה עם הזמן לשפעת. על פי אחד ההסברים המחלה נקראה כך מאחר שתלו את הופעתה בהשפעת מצב הכוכבים. היא הותאמה למשקל המחלות וזכתה לשם שפעת, וכן זכתה בשני שמות נוספים: גריפה, מגרמנית; ופפטצ'י, שהיא במקור קדחת זבוב החול. המילה מופיעה לראשונה בעיתון הצבי בשנת 1893 וכמובן במילון הרפואי של אהרן מזי"א, אבל לא נקבע שהוא זה שחידש אותה.
עופר שואל: מה מקור האות י' במילים כמו סתיו, עכשיו ואחרות?
י' מופיעה בתנ"ך במילים המסתיימות ב-av בנטיות כמו עָלָיו, בָנָיו ואחרות, והיא קרויה י' שותקת. במקרים האלה הי' מייצגת עיצור בצורות שמיות קדומות, והוא נשמר בערבית: עַלַיְהֻ, בַּנַיְהֻ וכדומה. בלשון ימי הביניים נגרר הכתיב הזה גם למילים שאין בהן י' במקור. הכלל שקבעה האקדמיה בעניין זה: "וי"ו עיצורית סופית שלפניה תנועת a, כותבים יו"ד לפניה, כגון יחדיו, סתיו, עניו, אבל לא במילים בנות הברה אחת: וו (קרס), תו (סימן)".
עדנה שואלת: מה נכון לומר: להעז או להעיז?
כאשר מדובר במהלך הדורש אומץ וחוצפה, הצורה הנכונה היא להעֵז, וכן הֵעֵז, מעֵז ויעֵז, שכן השורש הוא כפול: עז"ז. אנו אומרים, למשל, להסֵב משורש סב"ב ולא להסִיב. להעיז משורש עו"ז פירושו לאסוף ולכנס, והשימוש בו נדיר. מן השורש הזה נוצרה המילה מָעוז.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם