אתרים מומלצים

לוחם אגוז נהרג בעזה, אמו יצאה לתחקיר מטריד

אמו של יובל דגן, לוחם "אגוז" שנהרג בקרב ברצועת עזה, החליטה לפתוח בתחקיר עצמאי על נסיבות מותו. סרט חדש מתאר את המסע שעברה, את ההתמודדות עם השכול והשאלות הקשות: מדוע לא חולקו אפודים קרמיים ללוחמים? ומה עשה הרופא הצבאי?

תגיות: יובל - זמן בלעדיו, יובל דגן, ילון גורביץ',

יובל דגן, לוחם ביחידת "אגוז" נהרג ב-21 ביולי 2014 בקרב סג'אעייה במהלך מבצע צוק איתן. לאחר מותו החליטה אמו, רחלי, לפתוח בתחקיר עצמאי ואישי על נסיבות מותו האמיתיות, במטרה להבין מה קרה ברגעיו האחרונים. הסרט "יובל-זמן בלעדיו" מתאר את המסע הארוך שעברו רחלי ובני משפחתה בשנה האחרונה, כמו גם עדויות מרתקות ומטרידות בחלקן, של חבריו לנשק.

עוד כותרות ב-nrg:
מי ירה ראשון? עדויות חדשות בפרשת עוזי משולם
סטרן נגד ווטרס: "אנטישמי שחייב לשתוק"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

בבוקר היום השני לכניסה הקרקעית לעזה במבצע צוק איתן, הלך יובל בראש כוח של סיירת אגוז באחד מרחובות סג'אעייה. בהפרש של כמה שניות פילחו שני פיצוצים אדירים את האוויר. כל הכוח נפגע פרט לשלושה, יובל שהיה הכי קרוב למקום הפיצוץ נפצע אנושות. "כשנשמעו הפיצוצים קראתי בקשר", מספר אלון – מפקד כח החילוץ. "הייתה דממה, היחיד שענה לי היה יובל, נרגעתי - ידעתי שאם יובל בשטח יש על מי לסמוך".

יובל - זמן בלעדיו:

קטעים נוספים

ילון גורביץ, יוצר הסרט ששודר אתמול בערוץ הראשון, התלווה לאורך כשנה לרחלי דגן שניסתה לקבל תשובות לשאלות הקשות שליוו אותה מאז מות בנה. הסרט מביא את סיפורה האישי של רחלי, אולם הוא גם עוסק בצורך האנושי האוניברסלי לדעת את האמת, במיוחד במקרים שבהם נחווה אובדן. בסרט ניכר כי המסע שעוברת משפחתו של יובל הוא למעשה ניסיון להתמודד עם השכול באמצעות השבת תחושת השליטה, שמוגשת על ידי התוודעות אל נסיבות מותו המדוייקות.

במסגרת מסע זה, נחשפים פרטים פחות נעימים על "אחוות הלוחמים" הישראלית המוכרת. אותה "רעות שכזאת" מוצגת גם בהיבטים שהציבור הישראלי כמעט ולא נחשף אליהם כמו במקרה של הרופא הצבאי, שבחר לחלץ את עצמו, להתפנות מזירת האירוע ולא לטפל בחבריו הפצועים.

"מת על קידוש השם?"

לגורביץ מגיעים שבחים על כך שלא הפך את הסרט למסחטה רגשית, ולא בחר בדרך הקלה של חיטוט ונבירה. הסרט מלמד שניתן לעסוק בנושאים כמו שכול ואובדן בעדינות שמאזנת בין חשיפה לבין איפוק. הסצינה הצורמת היחידה היא זו שבה יש ניסיון לחלץ מהאם הפניית אצבע מאשימה כלפי הרופא שנטש.

''ידעתי שאם יובל בשטח, יש על מי לסמוך''. יובל וחבריו ליחידת אגוז באדיבות הערוץ הראשון

מתוך הסרט עולה שבמהלך הפעילות בה נהרג יובל, לא חולקו לחיילים אפודי מגן קרמיים, שעשויים למנוע פגיעה קטלנית במקרה של ירי. לאור העדויות בנושא, היה מתבקש להציג את האם הנאבקת לעומת הממסד הגברי הצבאי והמוחה על הרשלנות שהובילה כביכול למות בנה.

אלא שיוצר הסרט בחר להציג גם את הפן הרגשי והאנושי של הצבא, ולהעניק ביטוי למפקדים ולחיילים ביחידתו של דגן. לא ברור האם בחירה זו מעוררת אמפתיה אצל הצופים, ייתכן שהיא דווקא מגבירה את זעמם על התנהלותם של המפקד והרופא הצבאי. אלא שאופן בו הוצגו הדברים מוביל את הצופים לשאלה גדולה יותר:

האם אנו יכולים להשלים עם כך שחייהם של חיילים תלויים בשיקול דעת של מפקד? ההבדל בין חיים למוות מצוי, לעיתים, בהחלטה אומללה אחת או בשנייה של פחד המובילה להימלטות מאחריות, ולא ניתן להתחמק מהשאלה טורדת המנוחה מדוע היו הדברים כך ולא אחרת.

ישראל היא מדינה רוויית שכול וכאב, וסיפורה של אמו של דגן הוא, בוורסיה כזו או אחרת, סיפורם של אימהות רבות, אבות, בנות זוג, אחים ואחיות. המתח שבין האישי ללאומי, בין מקומו של הנער או הגבר הצעיר בחיק משפחתו ואוהביו ובין תפקידו במסגרת הצבאית, מותיר רבים מהם עם שאלות לא פתורות.

"הוא מת על קידוש השם", מנסים לנחם את אמו של דגן, ללא הועיל. התפיסה הזו אינה מקהה את כאבה. בן הוא בן, ואבדן הוא אבדן. עבורה, הוא אינו סמ"ר יובל דגן מ"אגוז", הוא יובי, עם החיוך והעיניים הטובות, שגידלה וטיפחה מינקות ועד אותו יום נורא בסג'עייה.