עשר המכות של השפה העברית בזירה הלשונית
מהן עשר המכות שבהן הוכתה העברית? איך חברו יחד שמש העמים וההגדה של פסח? ואיך הורסים מתקני השגיאות את השפה? הזירה הלשונית מגעילה כלים ואת ד"ר רוביק רוזנטל המאזינים עוקצים
ואלו עשר המכות שבהם הוכתה העברית שוק על ירך:גלובלית. האנגלית האמריקאית נתקעה בגרוננו, לא לבלוע ולא להקיא. "מרגיש לי מלוכלך, עושה לי שכל לעשות עכשיו מקלחת".
ווטסאפית. שם כולל לתרבות השיח הקטוע, המקוצר והשטוח. "מה?" "אה!" "ואללה?" "פששש!" "פחחחח" "בלעעעע".
טוקבקיסטית. הקללות הנמוכות עברו מן הרחוב אל הרשת, והחלו לעצב את השיח הציבורי, הפוליטיקה ושפת נבחרי הציבור. "יאללה יאללה מניאק, לך לזיין ערבים יאומו, משתין עליך בקשת, כוס אמוק עליך וקאט זה בולשיט".
מאממת. שם זמני לתופעה ותיקה ומתרחבת: יותר ויותר עיצורים הופכים לתנועות אוויר חסרות זהות, כולל א', שלא לדבר על ע', ה' וי': "בליל אָסדר אולֵך לִיות אומֶס איסטֶרי באֶמֶק איזרָאל".
משפטית. משפטנים למיניהם, שופטים, עורכי דין ומנסחי חוזים סבורים עדיין שהשפה המסתורית שהמציאו היא פסגת הלשון: "דא עקא שדַיוּת הראיות הלכאורית אינה מותירה מקום לקצה קצהו של בדל ספק ספיקא".
סגולית. שם זמני לתופעה ההולכת ומתרחבת: החיריק הולך ונעלם מהעברית, ולא רק בצבאית מדוברת: "תֶשמע, הֶרגשתי כבר מֶזמן שהחֲבֵרֶם בבסֶס מֶתעלמֶם מֶמני".
פוֹצית. טהרני העברית יזכירו לנו שוב ושוב שאנחנו לא יודעים עברית, שצריך להגיד שְמַרתם וכַמָּה במלרע, להאריך כל שווא נע, לכַכֵּב ולרכוב ולהכְחיש, ולהתעקש על חלְבן וסינר.
קלישאית. מילים, שמות תואר ופעלים משתלטים על המוח והפה: "הכל מדהים וקסום אחי, כפרה עליך, תביא חיבוק, ותכלס סבאבה כאילו?".
רגשונית. אי שם בחדרים ספוגי עשן בטוקיו ובעמק הסיליקון יושבים אנשים שלא נכיר ויוצרים עבורנו סימנים שבעזרתם נוכל תמיד ובכל מצב לבטא מה אנחנו מרגישים, קליק אחד ושמחה ועצב מתערבבים יחדיו.
שגיעית. מכת שגיאות הכתיב כבר אינה עניין לתלמידים בראשית דרכם. ולהלן מקבץ ששלחה לנו יהודית פרידמן מעבודות סטודנטים אך לאחרונה, הצורה הנכונה בסוגריים: תחופים (דחופים; תכופים); מלכותי (מלאכותי); בו (בוא); מוסג (מושג); כריש (קריש); סחיר (שכיר); פטרון (פתרון); ממצא (ממצֵה); משוחות (משוכות); הפריח (הפריך); עיקוב (עיכוב); מטווה (מתווה); מגביל (מקביל); נתמח (נתמך); שותף (שוטֵף); לקמט (לכמת); כורך (כורח); ממוצא (ממוצע).
יופייה של ההגדה של פסח הוא בפתיחות של יוצריה, ובמסורת היהודית המאפשרת להוסיף ולגרוע, כל דור ודור וכל עדה והשקפה כראות עיניה. אחת ההגדות המוזרות והמרתקות בשרשרת הזו היא מה קרוי 'הגדת החרות', ובכינוי מקובל 'הגדת סטלין', ותודה לד"ר צבי צמרת.
עוד כותרות ב-nrg:
• ההסברה הכי טובה לישראל - בערבית
• שוב בעירום: הפרובוקציה החדשה של ריהאנה
• ח"כ בהלול ישתתף בטקס יום השואה האלטרנטיבי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ההגדה יצאה לאור ב-1953, חודש לאחר מותו של "שמש העמים" סטלין, על ידי קבוצה הקרויה "חוג הנוער המתקדם", שאחז בעמדות מרכסיסטיות אדוקות, ועם זאת התעקש לשמר את מסורת הפסח היהודית כהלכתה. ההגדה, כך נכתב, מוקדשת "למנהיג הנאבקים שחרור לאומי וסוציאלי, יוסף ויסארינוביץ' סטלין", בעמוד השלישי של ההגדה מופיעה תמונתו של סטלין ותחתיה המילים "הוא אל חבר – באהבה לוהבת, הוא אל מול אויב – ניצב חזק כפלד!". מתחת להקדשה נכתבו המילים הבאות:
"פרולטריון היכון לקרב האחרון!
עבדים זקפו גבות וברכיים!
צבא הפרולטריים עמוד איתן!
תחי המהפכה! שגבי ותחתורי עוד!
זוהי מלחמה ענקית ויחידה, מכל שידעה ההיסטוריה".
לצד קטעים הלקוחים חלקם מן ההגדה המסורתית, כולל קטעים משיר השירים וסיפורי יציאת מצרים, מציעה הגדת החרות גירסה משלה ל"מה נשתנה":
"מה נשתנתה מאה זו מכל המאות?
שבכל המאות היה שחרור העמלים שאיפה בלבד, ואילו במאה זו הפכה השאיפה למציאות.
שבכל הדורות היו עמלי העולם משועבדים, ואילו בדור הזה משוחרר שליש האנושות מעול מדכאים.
שבכל התקופות היו העריצים מקדשים מלחמה על דם ההמונים, ואילו בתקופתנו התחברו ההמונים בתבל למלחמה למען השלום.
שבכל השנים היינו משועבדים להון הבריטי, ועתה אנו משועבדים להון האמריקאי.
שבכל העתים היה חלוץ מאבק העמלים חלש, ואילו עתה הפך הוא לארגון כביר כוח.
שבכל המאות היינו משועבדים לדורשי רעתנו, ואילו במאה זו נשתחרר עם שאר העמים מעול הכבלים".
הקלישאה אומרת, שמרני אלוהים מידיי, מאויביי אזהר בעצמי. במקרה של העברית מדובר בקבוצה אדוקה של שומרי סף של השפה מטעם עצמם, שכל עניינם הלשוני הוא לתפוס את זולתם (לעולם לא את עצמם) נכשלים בשגיאות ושיבושים. התופעה מייצגת התנשאות וחוסר תרבות, אבל מעבר לכך היא חושפת אי הבנה עמוקה של השפה. שפת הדיבור השוטפת והטבעית אינה כפופה לכל כללי ודקדוקי התקן הלשוני, לא באוצר המילים, לא בצירופי הלשון, לא בתקנים דקדוקיים מחמירים. טהרני הלשון סבורים שתמיד ובכל מצב 'הנכון' דוחק את 'הבלתי נכון', וכי יש רק 'נכון' אחד. על הדרך הם משניאים את השפה על סביבתם, וגם מפזרים אמיתות לכאורה, שאין להן דבר עם המציאות הלשונית.
וכך ניגשת אלי מאזינה לאחר הרצאה שנתתי באחד מיישובי הארץ ולוחשת לי, "אתה יודע שאסור להגיד 'תמסור ד"ש'". "מאיפה הוצאת אז זה", אני שואל בחלחלה. "מפקחת אחת שיודעת מצוין עברית הסבירה לי שאסור לומר 'תמסור ד"ש', כי ד"ש אלה ראשי תיבות של 'דרישת שלום', ולמסור ולדרוש זה אותו הדבר. צריך לומר: "תמסור שלום".
הגולש אלון כותב לי בזעם לאחר שיחת רדיו שבה דיברתי על 'עקיצה' בהקשר לענבל אור, "איך העזת לזלזל בחוקי הזואולוגיה ולומר 'עקיצת יתוש', 'עקיצת עכביש'. ליתוש ולעכביש אין עוקץ. ואיך העזת לזלזל בעברית ולומר 'דקירה עם מוט חשמלי' ולא 'דקירה באמצעות מוט'.
רות כותבת לי: "באחת מגיחותיך לחדשות הלילה חזרת מספר פעמים על 'בגלל ש...״. ואני למדתי שיש לומר 'מפני ש...'.
אפשר להיכנס לעובי הקורה של כל אחת מהערות אלה. למשל, שעודפות אינה שגיאה. אין כל רע ב'תמסור דרישת שלום', ו'תמסור ד"ש' ודאי אינו עודפות, שהרי 'ד"ש' הפכה לתיבה עצמאית. צריך לשוב ולומר שמילים מרחיבות את משמעותן לאורך הדורות, ועל כן 'עקיצה' של בעל חי אינה רק 'דקירה על ידי (או באמצעות, או עם, או ב..) עוקץ', אלא כל דקירה והטלת חומר בגוף על ידי חרקים למיניהם. צריך לשוב ולספר שמילות יחס הן תחום גמיש המאפשר וריאציות שונות, בוודאי בשפת הדיבור. כדאי להזכיר שהשימוש ב'בגלל ש...' במשמעות 'מפני ש...' נעוץ במקורות היהדות.
את הטהרנים מטעם עצמם זה לא ישכנע, אבל לכם, כמו גם לעצמי, אני נותן טיפ לחיים: דברו חופשי, ואם צץ לכם טהרן תורן, מסרו לו ד"ש ממני, ואם צריך, תדקרו אותו (כן, שמתם לב, 'תדקרו' ולא 'דקרו', עתיד וציווי מחליפים זה את זה מקדמת דנא) עם מוט. רצוי חשמלי.
בעקבות הטור העוסק בביטויים קטועים, שצצו בעברית כפטריות וזכו באתר לכינוי 'מחלקת קטועי הגפיים', שולח יקיר המדור אהרן מוריאלי אוסף משלו של קטועי גפיים, שלא הפכו נחלת הכלל אלא הם כהגדרתו "ייחודיים לאומרם":
"היו טענות ועוד כהנה" (דיווח של ערוץ 1 על הבחירות לראשות הליכוד, 13.8.07).
"היום נדע חַדְמָש מי הקבוצה המצטיינת" (אברי גלעד בתכנית "אחד נגד מאה", 15.5.08).
"הם בכלל לא אוהדים, הם זרע פורען" (אלי לוזון בריאיון לערוץ 1, 7.10.09).
"מלחמת ששת" (מתוך מופע של יורם טהר-לב שהופץ באינטרנט בינואר 2010).
"אחרי ההתנתקות מעזה תהיה יותר שפיכוּת" (חבר הכנסת ליברמן בריאיון טלוויזיוני אצל נסים משעל, אפריל 2004).
"כבר שתים-עשרה שנה אין לי עבר" (משה אלפרון בריאיון ל"מעריב", דצמבר 2002).
"האמת היא שאצלך עברתי את הטבילה לפני שלוש שנים" (חברת הכנסת רוחמה אברהם בריאיון עם דן מרגלית, 8.3.05).
"פתאום היה לי בלאק" (השחקן ששון גבאי בתכניתו של יהורם גאון 22.4.05).
"דווחו על 5 רקטות בעוטף (אלמוג בוקר, כתב ערוץ 1 2.8.14).
יוסף בלכר שואל: פעולת הכשרת כלי מטבח לחג הפסח נקראת הגעלה. האם אפשר לדעת מה מקורה של המילה הזאת? הרי המילה גועל מסמנת משהו דוחה, מזוהם ומגעיל.
הקשר בין השורש גע"ל במשמעות גרם לדחייה, היה מלוכלך וכדומה, לבין גע"ל במשמעות ניקה וטיהר באמצעות מים רותחים הוא ככל הנראה מקרי. עם זאת יש כאן תופעה כללית יותר של חילופי א' וע'. געל במשמעות הלכלוך והדחייה מופיע גם בשורש גא"ל (ידיהם מגואלות בדם). מצד שני, יש סבורים שגעל במשמעות ניקה וטיהר קרוב אל גאל במשמעות שחרר, באשר עבודת הניקיון 'משחררת' את הכלים מן הזוהמה ומן החמץ של כל ימות השנה.
אקו"ם