ארבע המופלאות
על תהילה שהגיעה מוקדם מדי, על חברות של אנשים שקורצו מחומרים שונים, על תהפוכות הזמן, ועל הנסים
עשיתי היסטוריה בגיל עשר. אמנם לא לבד ואמנם במקרה, אבל זו הייתה חתיכת היסטוריה. כתבו עלינו בעיתון, צילמו אותנו לטלוויזיה. שנים אחר כך פחדתי שההישג הזה מבטל כל הישג עתידי, ושבגיל עשר בזבזתי את נקודת השיא של חיי. לא באמת תכננתי לבזבז אותה על לא לשבור ביצה.
היינו, כפי שכינו אותנו בעיתון אחר כך, "ארבע המופלאות". הראשונות בהיסטוריה שעמדו באתגר השנתי של האוניברסיטה המקומית, והצליחו להנחית ביצה מבניין גבוה בלי לשבור אותה. זה רק נשמע פשוט. בכל שנה ביום הסטודנט ניסו את מזלם סטודנטים לפיזיקה, לאדריכלות, להנדסת בניין. ורק אנחנו, ארבע ילדות בנות עשר, הצלחנו. עד היום, שלושים שנה אחרי, זה קרה רק עוד פעם אחת.
בשגרת היום־יום של בית הספר היסודי, אפילו לא היינו חברות. היינו קבוצה שהתלכדה סביב מטרה, כמו שקורה לפעמים. כל מפץ גדול יוצר עולם. המפץ שלנו היה התחרות ביום הסטודנט בקמפוס. פרס כספי הובטח למי שיצליח להשליך ביצה ממגדל האוניברסיטה המרכזי בלי לשבור אותה. התחרות הייתה פתוחה לכולם, וחוקיה אפשרו שימוש חופשי באביזרים. זו הייתה השנה התשיעית שבה נערכה, ואיש מעולם לא הצליח לעמוד באתגר. אבל היינו בנות עשר. לא יכולנו לדעת את זה.
לכבוד החג: שבעה סיפורים אלטרנטיביים לסיפור ארבעת הבנים - קראו אותם כאן
שמענו על התחרות מלילך, ששמעה עליה מבן דוד שלה, שתכנן להשתתף בה שבוע אחר כך. במקרה ישבנו איתה באותה הפסקה על המדרגות. זה היה מקום פופולרי, ובכל הפסקה היו מתקבצות שם הבנות שלא שיחקו בכדור ושאין להן שיעורים להעתיק. אלישבע אהבה לשחק כדורסל ושבויים, אבל באותו יום היא ביקשה שאלמד אותה להכין צמיד קלוע חוטים. סרגלים שהפכו לצמידים בדיוק הפסיקו להיות באופנה, וצמידים קלועים בשניים ובארבעה צבעים תפסו את מקומם. כשהגענו, לילך ושרה כבר ישבו שם, ולילך סיפרה על התחרות גם לנו.
"אנחנו חייבות לנסות!" היא אמרה. "זה לא נשמע מסובך. והפרס ממש שווה". ההתלהבות שלה הייתה מידבקת, ולא התכוונו להחמיץ את ההזדמנות להיכלל איתה באותה קבוצה. לילך הייתה ילדה זוהרת, וזוהרה דבק בכל מה שנגעה בו. היא הייתה עשויה מאותו חומר עלום שמלכות כיתה עשויות ממנו, בהירת שיער, יפה וחכמה. אפילו המורות התייחסו אליה ביראת כבוד מסתורית, שהרגשנו בה למרות שלא הבנו כלום באילנות יוחסין מלכותיים, ולא ידענו שאבא שלה בכיר באחד המקומות שמשנים.
"אפשר פשוט לעטוף אותה", אמרתי. "אולי עם הרבה שכבות של נייר פצפצים".
"צריך לחשב את מהירות התנועה", אלישבע אמרה. היא הייתה החכמה בינינו, אבל אהבנו אותה בגלל דברים אחרים, בין היתר כי הגיעה בכל בוקר בהסעה מארץ ההתנחלויות. היינו ילדות של עיר, שחולמות על מרחבים וטבע וחיי שיתוף קסומים. חלק ניכר משעותינו על המדרגות הוקדש לתכנון היישוב שנקים יחד.
"לדעתי צריך לבנות עוד שכבה מבודדת", אמרה אלישבע. "נעטוף את הביצה, ונרפד גם את הקופסה שבתוכה נניח אותה. ככה היא לא תרגיש את הנפילה".
"צמר גפן יספיק?" לילך שאלה, "או שצריך חומר יותר קשה? אולי בדים. יש לנו שקית שלמה של בגדים למסירה, אני יכולה לשאול את אמא שלי".
"נראה לי שאם נמלא קופסת נעליים בבדים, ונניח בתוכה ביצה מרופדת, זה יכול לעבוד", אמרה אלישבע. "מה הבעיה. באמת נותנים פרס על כזה דבר?"
את המשך ההפסקה העברנו בתכנונים נעימים איך לבזבז את הכסף שנזכה בו. החלטנו לפתוח בית יתומים. בשיעור אחר כך הגיע אליי פתק מלילך: נפגשים אצלי מחר בארבע. תעבירי לאלישבע.
לילך גרה בבניין הצמוד לבית הספר, ונהגה בכל זאת לאחר, עובדה שדורות של מורות ציינו ביראת כבוד. הבנות שהגיעו בהסעה מהאזור הפחות מוצלח של העיר היו נענשות בימי ריתוק. למחרת אלישבע הגיעה אליי הביתה במקום לחזור בהסעה לארץ אחרת, ובארבע הגענו אל הבית של לילך. שרה כבר הייתה שם. לא הייתה לנו התנגדות. שרה הייתה ילדה לא רזה, תלמידה בינונית שלא הייתה שום בעיה איתה, מלבד העובדה שלא קורצה מהחומר שלילך קורצה ממנו. באותה תקופה לילך אימצה אותה, והייתה מזמינה אותה לכל מקום ואומרת שוב ושוב ש"היא דווקא חמודה".
על רצפת החדר כבר המתינו לנו קרטון ביצים, ערימת בגדים וחבילת צמר גפן חדשה ומלבנית. העיניים של אלישבע זהרו. "אתן תעטפו את הביצה, ושרה ואני נעבוד על הקופסה", אמרה. "לילך יש לך מספריים? וסלוטייפ? ואולי גם עיתונים ישנים".
משונה שלא חשבנו באותו היום לנסות לזרוק ביצה מרופדת מהחלון. ואולי טוב שלא חשבנו, כי היא כנראה הייתה נשברת. משום מה הרגשנו שיש לנו רק אפשרות אחת. העברנו את אחר הצהריים בלעטוף את הביצה ולרפד את הקופסה. כשסיימנו, הכנסנו אותה אל מתחת למיטה של לילך, וחיכינו.
בלילה שלפני יום התחרות אלישבע ישנה אצלי. התעוררנו והלכנו יחד לבית הספר, ואחר הצהריים אבא של לילך הגיע לאסוף אותנו לאוניברסיטה. מכל המבוגרים שסבבו אותנו, הוא היה היחיד שהתייחס אל פרויקט הביצה ברצינות. הקופסה נחה על ברכיה של שרה. אבא של לילך ליווה אותנו.
אלו היו צהרי יום הסטודנט. דוכנים כבר הוקמו, והאוויר התערבל מחוסר שגרה. שער האוניברסיטה היה בעינינו שער הכניסה לעולם המבוגרים, והרושם הראשוני שקיבלנו היה שזה קרנבל. אכלנו פיצה והסתובבנו קצת, ומעט לפני השעה ארבע הגענו אל הבניין המרכזי. רק משתתפי התחרות הורשו לעלות אל הקומה העליונה. קיבלנו מדבקות השתתפות, אבא של לילך נישק אותה על הלחי ואיחל לנו בהצלחה, ועלינו לשם לבד.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו [אהבתי]
אני חושבת שהדקות שבהן עלינו יחד במעלית היו רגע השיא האמיתי. היינו נרגשות ושמחות, ולא באמת חשבנו שיש סיכוי שניכשל. האווירה החגיגית סביבנו דבקה בנו, וגררנו מהסטודנטים, שכבר שתו את הבירות הראשונות לאירוע, חיוכים משועשעים. נעמדנו בתור מאחורי סטודנט שהחזיק מתקן שנראה כמו כדור פורח. התבוננתי בו מודאגת. הייתי בטוחה שגם הביצה שלו תנחת שלמה. כל השיטות נראו לי הגיוניות. כשהגיע תורנו הסתכלנו אחת על השנייה, אמרנו שלוש ארבע ו... ואלישבע השליכה את הקופסה. שעה אחר כך, כשהוכרזו התוצאות, התברר שרק ביצה אחת הגיעה אל הקרקע שלמה. עיתונאי צעיר צילם ארבעה פרצופים ילדותיים זורחים מאושר.
שלושים שנה אחר כך, לילך ואני יושבות מול סטודנטית צעירה בבית קפה בעיר. כדי להעביר את הזמן היא מוציאה עותק מודפס של התמונה ההיא, ומניחה אותו על השולחן. ארבעה פרצופים מוכרים קורנים ממנה. ארבע המופלאות. אנחנו, כמובן, מכירות את התמונה היטב. היא הופיעה על שער המקומון בשבוע הזכייה, והצהיבה במגירות בבתי הורינו. אבל העותק של הסטודנטית הודפס מאתר האוניברסיטה. התמונה הייתה כנראה הסיבה.
שחזור תמונות ילדות בדיוק הפך לאופנתי, אנשים שחזרו תמונות ילדות של עצמם על חוף הים, בבית, בגינה. עורכת עיתון הסטודנטים חשבה שיהיה נחמד לצלם שוב את ארבע המופלאות, ולבדוק איפה אנחנו היום.
הסכמתי להגיע כי ממילא הייתי בעיר. חזרתי מסמסטר לימודי עיצוב בברצלונה, והתמקמתי אצל ההורים עד שאמצא דירה. לילך הגיעה במיוחד, וזו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי אותה מאז עזבנו את בית הספר. היא לא נעלמה לחלוטין, אלא נותרה בשולי הרדאר. ידעתי שלמדה כלכלה, ושהתחתנה. היא הייתה סטודנטית מצטיינת ועבדה בעבודה טובה, והתחתנה עם גבר ממשפחה טובה ועדה נכונה. כשאלישבע נכנסה לא זיהיתי אותה. שיערה הבהיר, השופע, היה אסוף במטפחת. וקומתה, שנראתה תמיד גבוהה מאוד, הייתה עכשיו רגילה. אבל ברגע שחייכה החיוך שלה היה מאיר ומוכר. ידעתי שהיא מורה, ושהיא נשואה לרב. היא התבוננה בתמונה ואמרה "אמנם נהייתי מורה, אבל מופלאה", וצחקה. לילך אמרה "אני כלכלנית מופלאה". הזמנו כוסות יין. חיכינו.
שחזור התמונה לא התאפשר בסופו של דבר, כי שרה לא הגיעה. "היא אמרה מראש שתשתדל אבל היא לא מבטיחה", אמרה הסטודנטית בייאוש, כשניסתה שוב ושוב להתקשר אליה. "היא בטח עסוקה". לילך אמרה "חבל. דווקא רציתי לפגוש אותה. מישהי יודעת מה איתה היום?" ידענו שעשתה שירות לאומי בקיבוץ, אבל לא לאן נעלמה אחר כך. היא פשוט לא קורצה מהחומר שנשאר על הרדאר. מהסטודנטית למדנו שהיא עובדת בנדל"ן, וזה גם המידע שהופיע בקצרה בכתבה על ארבע המופלאות, שפורסמה בסופו של דבר בלי התמונה המשוחזרת.
הסטודנטית הצליחה לתאר אותנו כארבע נשים מצליחות, למרות שאף אחת מאיתנו לא מימשה את הייעוד שחלקנו לכמה דקות, והייתה לפיזיקאית. הפיזיקאית היחידה שצמחה מאותה כיתה הייתה ענת, ילדת הסעות מהאזור הפחות מוצלח של העיר, שמעולם לא עמדה בכללי בית הספר, הכתובים והלא כתובים, ושובצה בכיתה הטיפולית.
כשנחלצה משם ועברה לתיכון התברר שהיא כישרון טבעי בפיזיקה, עובדה שקיבלה בהשלמה אגבית ממש כמו את מצבה הקודם.
כמה חודשים אחר כך, פגשתי את שרה במקרה בעיר. החלטתי לפתוח עם חברה מהלימודים משרד קטן לעיצוב פנים, ואמא שלה, שהייתה מתווכת, הציעה שנקפוץ אליה למשרד לעבור על נכסים קיימים. בזמן שהחברה, לירון, עיינה ברשימת הנכסים, זיהיתי בשולחן ממול פנים מוכרות. שרה הייתה עכשיו רזה וצבועת שיער ולבשה גופייה ורודה. ניגשתי אליה ואמרתי "שרה?" היא זיהתה אותי מיד ועיניה אורו. לא שאלתי אותה על הפגישה ההיא, כי לסיפור ארבע המופלאות כבר היה טעם לוואי של בדיחה שסופרה יותר מדי פעמים. היא עצמה אמרה "אז כמעט נפגשנו לא מזמן, בסוף לא יצא". שוחחנו עוד כמה דקות על דברים אחרים. כשחזרתי אל הדלפק אמא של לירון שאלה "מאיפה אתן מכירות?" אמרתי שלמדנו יחד. אמא של לירון שאלה "מה, גם את ילידת קיבוץ?"
"לא, למדנו בעיר. היא הגיעה לקיבוץ רק בשירות לאומי", אמרתי. אמא של לירון התבוננה בי בפקפוק ואמרה "את טועה. היא ילידת קיבוץ. בטוח. אני עובדת איתה, אני מכירה את סיפורי הילדות שלה".
"אבל למדנו יחד", אמרתי שוב, מבולבלת. אמא של לירון אמרה בביטחון "היא ילידת קיבוץ. מאה אחוז. היא סיפרה הרבה פעמים. את כנראה מבלבלת אותה עם מישהי אחרת". אמרתי, אולי.
אין לי מושג איך דווקא הביצה שלנו לא נשברה באותם צהריים. זה היה, אחרי הכול, לגמרי במקרה. הצטרפות נסיבות של תמימות ואמונה ואולי גם עשינו משהו נכון. אבל בסופו של דבר, אם ביצה מושלכת מבניין גבוה ולא נשברת, לא משנה באיזו דרך, זה לא פחות מנס.
גילית חומסקי (37) היא סופרת ומשוררת
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם