הזירה הלשונית: המעופפים של ביאליק ובן יהודה
גם האוירון יכול להיות אדיר, אניית אוויר צריכה מאוד אביר, ומי ידע שפעם הטייסים ידעו לעוף. הזירה הלשונית מאוורנת את האווירונאי, מברכת את המטוס החדש בשורשיו העבריים
"בחיל האוויר אנחנו קוראים למטוס בכינוי חיבה: אווירון", אמר השבוע אל"מ ד"ר שמואל גורדון בראיון רדיו על מטוסי החמקן. 'אווירון' נחשב היום שם ארכאי, מזולזל, מול 'מטוס', אבל ראוי לזכור שבמשך שנים שלט 'אווירון' בלשון העברית ללא מתחרים, עד שהמטוס בא לעולם.
המטוסים הראשונים שיצאו לטיסות של ממש נוצרו כזכור מחלומם הקודח של האחים רייט בשנת 1903. הצרפתים קראו לכלי החדש avion, והאנגלים – airplane. העיתונות העברית נכנסה למירוץ קדחתני של מציאת שם לכלי החדש. השמות הראשונים היו 'אניית אוויר', שהוצמד גם לכדור הפורח ולצֶפֶלין. אוויר, המילה המובילה, היא מילה תלמודית שמקורה יווני, aer, שממנה נוצרו המילים המקבילות באנגלית, בצרפתית ועוד.
המילה 'אווירון' צצה בעיתונות התחייה לראשונה בשנת 1909 בתיאור הטיסה הראשונה מעל האוקיינוס האטלנטי. בשנת 1913 נכתב בעיתון "החרות": "תושבי מאה שערים וסביבותיה התפלאו על אווירון שעף זמן רב באוויר". לצד אווירון נוצרו שמות שחיקו את המונח האנגלי: 'אוירופלן' ו'אירפלן'. באותו עיתון מסופר בשנת 1912 כי "הקפיטנים התעופפו באוירופלנים". הטייסים נקראו 'מעופפים', והפועל היה 'לעוף' או להתעופף. שם נוסף מאותם ימים הוא 'אוויריה': "אוויריה אנגלית זרקה פצצות על פני מחסני צפלין שבדיסלדורף" (1915). השם אומץ בהמשך לתיאור מערכת צבאית אווירית שלמה.
על זהותו של מחדש המילה אווירון ניטש ויכוח. רבים משייכים אותה לבן יהודה, אבל ראובן סיוון שחקר את מקורות המילים טוען כי המילה היא של בנו איתמר. לצד השימוש ב'אוויר' השפיעה על יצירת המילה המילה הצרפתית avion בזכות הצליל והמשמעות. נפתלי הרץ טור סיני, שהיה נשיא ועד הלשון שנים רבות, כותב במאמר בכתב העת לשוננו שלא היתה כל סיבה לקרוא לכלי אווירון, עדיף היה לקרוא לו 'אֲבירון', המבוסס על השורש אב"ר, הקשור בעברית מקראית לתעופה. טורטשינר מזכיר את 'אֶבְרָה' שפירושה כנף, ואת הפועל אָבַר, שפירושו עף: "הֲמִבִּינָתְךָ יַאֲבֶר־נֵץ, יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו לְתֵימָן" (איוב לט 26).
את המונח המנצח 'מטוס' הגה ביאליק בישיבת ועד הלשון משנת 1928. הוא הוטרד מן הקושי לגזור מ'אווירון' את הפעולה (לאוורן?) או את המפעיל (אווירונאי?), ושלף מספר איוב את הפסוק "כְּנֶשֶׁר יָטוּשׂ עֲלֵי אֹכֶל" (ט 26). מכאן גזר את מטוס, וכן טייס, טיסה, טייסת וטיס. ביאליק ידע מן הסתם שבתלמוד כבר יש שימוש בפעלים 'טס' ו'הטיס', המקבילים לטושׂ מספר איוב. לפי מסכת חגיגה "מלאכי השרת טסין מסוף העולם ועד סופו", ולפי מדרש בראשית רבה "אפילו היה בסוף העולם, הטיסו הקדוש ברוך הוא והביאו כהרף עין".
השורש גילה פוריות רבה, ובעקבות המילים של ביאליק נולדו במהלך השנים גם טיסן, טיסנאות, הֵטֶס, מַטָּס, הטסה ומטוסאות. האוירון לא נשכח, והוא מונצח במונח אוירונאוטיקה, תורת הטיסה, הקרויה בעברית אווירונות. המילה אוויר מופיעה בשמו של החיל המטיס מטוסים, והמימוש המוצלח של מקצוע הטייס קרוי בחיל האוויר 'אווירונאות', מקביל למונח הכלל-צהלי חיילות. גם השורש עו"ף צץ במילה המכוננת תעופה, ובמונחים שדה תעופה ונמל תעופה.
אחיו הקטן והצעיר של המטוס, המטוס ללא טייס, עבר כמה גלגולים, לשוניים ותפקודיים, כולם במטחנת ראשי התיבות הצהלית. תחילה פרץ לחיינו המזל"ט, מטוס זעיר ללא טייס. כשהוא גדל בממדיו קיבלנו את המל"ט: מטוס ללא טייס. אחר כך הוא שודרג לכטב"ם: "כלי טיס בלתי מאויש", ורק השבוע הבהיר רון בן ישי בראיון טלוויזיה כי יש לומר מעתה כטמ"ם: כלי טיס מונחה מרחוק.
ממש בימים אלה יצא לאור בעריכת ד"ר עינת גונן קובץ מאמרים מאלף במסגרת סדרת "תעודה" של אוניברסיטת תל אביב, העוסקת בלשון העברית: "חוקרים עברית מדוברת". קבוצת בלשנים נכבדה קיימה סדנה שבה נחקרה העברית "כפי שהיא באמת", כלומר, כפי שמדברים הישראלים, על שלל השגיאות והשגיאות לכאורה, הגמגומים והשינויים החלים בשפה בלי הכוונה מלמעלה. המחקרים מעידים על שינוי המתחולל כבר עשרות שנים בחקר הלשון העברית, שבו מושם דגש על לשון הדיבור העכשווית, וזאת בעקבות שני חוקרים מובילים שהתוו לכך את הדרך, חיים רוזן וחיים בלנק. הסדנה נשענת על מאגר השפה המדוברת מעמ"ד שהקים פרופ' שלמה יזרעאל, שבו מוקלטים ומתומללים שיחות מזדמנות בנושאים שונים. המאגר עדיין בראשית דרכו, ואליו נוספו קורפוסים מרחיבים שאפשרו מחקר רחב בתחום.
המאמרים בספר עוסקים במגוון עניינים: העיצורים העבריים שחלקם הולכים ונעלמים (בעיקר העיצורים הגרוניים), נגינת הדיבור במסגרת תחום המחקר הקרוי פרוזודיה, המראה איך שינוי נגינה משנים משמעויות ושימושים של משפטים; הסמיכות בעברית המדוברת (מ'הבית-ספר ועד 'הקורס קצינים') ועוד ועוד.
פרופ' אורה שורצולד מציגה במאמר בספר איזה מילון נשקף מקורפוס העברית המדוברת, ובוחנת האם הוא תואם את המילונים המוכרים, והאם אלה צריכים להתרחב בעקבותיו. הקורפוס מלמד עובדה מוכרת: אנחנו הוגים מילים רבות בלשון הדיבור לא בצורה שבה הן נכתבות, כלומר, בדרך התקנית. על פי ההקלטות אנחנו נוהגים לומר 'אָיָה' במקום 'הָיָה', תַ' במקום את ה- (תן לי תַ'ספר), צְכָה במקום צריכה ועוד. זה אינו אומר שצריך לשנות את הערכים במילונים התקניים, אבל חשוב להקשיב. למשל, אילו היה המילון נכתב על פי שפת הדיבור ועל פי המאגר, המילה המובילה והמקובלת היתה 'מזרון' ולא 'מזרן'.
למילה 'איזה' כמה הגדרות במילונים, גם כמילת שאלה וגם ככינוי סתמי, משהו או מישהו לא מוגדר. בקורפוס המשמעות השנייה, הדיבורית, מובילה: "דינה סיפרה לי על איזה מישהו". לשני שימושים אלה הוסיפה העברית המדוברת שניים חדשים. במשמעות בערך: "שוטף ידיים איזה מאה פעם", "יש איזה חמישים חברה"; ובמשמעות העצמה: "איזה קור!" "איזה קטעים!". כך מרחיבה שפת הדיבור את המילון, לא באמצעות מילים חדשות אלא בעיקר באמצעות הרחבת המשמעות והשימוש של מילים קיימות.
הקורפוס מלמד על תפוצה רחבה של מילים לועזיות בעברית המדוברת. גם כאשר קיימת מילה עברית ותיקה ותקינה, מועדפת לעיתים קרובות הצורה הלועזית. במאגר לשון הדיבור, כותבת שורצולד, מופיעה המילה 'אוטו' עשרות פעמים, ואילו המילה העברית 'מכונית' אינה מופיעה אפילו פעם אחת. מספר פעמים מופיעה החלופה העברית 'רכב'. כשמגיעים לצורת הרבים המכונית חוזרת לשפה – 'מכוניות' ולא 'אוטואים', וגם לא 'רכבים'.
כאמור, השימוש בלשון הדיבור במילים לועזיות נפוץ מאוד, למגינת לבם של שוחרי העברית. בקורפוס מילים לועזיות מקובלות כמו שמות תואר: פולני, אוטומטי, רציונלי; שמות בסיומת –ה: אסטרטגיה, טלוויזיה, תרפיה; מילים בתחום האוכל, ההיי-טק ועוד ועוד. לצד אלה מביאה שורצולד מילים שאינן רגילות. הן אופייניות לאנשים המרבים יותר מאחרים להשתמש בלעז: בְאִיזי; גֶסטהאוס, וואן (לֶבֶל וואן), פַסִילִיטִיז, רוּם סֶרוויסים ועוד ועוד. רובן מן האנגלית.
מילון העברית המדוברת מראה עד כמה רווח השימוש בסלנג בין הישראלים. 'וזה' במשמעות וכו' או כדומה: "היא כל כך מקפידה, לא מגע ידיים וזה"; 'מה זה' במשמעות מעצימה חוזר שוב ושוב: "מה זה טעים", "מה זה הייתי רעב". יש הופעה נרחבת למה שקרוי סמני שיח, מילים שנועדו למלא חלל בהתקדמות השיחה, בראשן 'כאילו' וגם 'אז', 'באמת', 'טוב', 'נכון', 'מה אני אגיד לך', 'ממש', וכמובן – 'סתם'.
שורצולד מצביעה על חידושי לשון לא מעטים שנוצרו בעברית המדוברת, חלקם עוד לא נכנסו למילונים ואפילו למילוני הסלנג.
חוש שילינג. חלופה של 'אחושילינג', במשמעות מצוין.
להתקשקש. להתבטל, להסתובב (ולא רק לשוחח שיחת חולין).
לפרסס. לבצע פניית פרסה במכונית, פועל בתפוצה הולכת וגוברת המחכה לתו תקן.
פגית. פגה קטנה (בעברית התקנית: צורת זחל ממשפחת הסרטנים).
שולחנונצ'יק. שולחן קטן מאוד.
מילות הסלנג המובילות בלשון הדיבור על פי הקורפוס שחקרה שורצולד הן דפוק, ואללה, חרא, טיפה (במשמעות מעט), יא, יא אללה, יאללה, כיף, נשמה וסבבה. הערבית הפלסטינית, כרגיל, חוגגת, והסלנג אוחז בקצוות – מהשלילי, המגעיל והמעצבן, ועד הנפלא מכל.
בשבוע הבא עוד מ"חוקרים עברית מדוברת" על נפלאותיו של שם המספר. שלוש שקל כבר אמרנו?
בבית הספר למדנו שמילים נוצרות משורשים. אלא שהשפה העברית מצביעה על עלייה מתמדת של הכיוון ההפוך: מילים יוצרות שורשים, מה שקרוי "שורשים גזורי שם". כמה שאלות של גולשי האתר נוגעות בתופעה הפורייה הזו.
צחי מילת שואל: מה בין "חורבן", והמילה הגסה בשפת היום יום "חירבון"? נראה שיש קשר. מקור השורש הוא מערבית: חַ'רְבַּאן (מקולקל, פגום). מן המילה הערבית נגזרו מילות הסלנג הוותיקות חֶרבּוֹן, מחורבן, התחרבן, חַרְבָּנָה ועוד. רובן קשורות לקלקול והריסה, והקשר לפועל העברי חר"ב מובהק. במקרה של עשיית הצרכים, הפועל לחרבן הוא הרחבה של חרבון במשמעות קלקול, אך יש כאן השפעה של המילה הישירה הקשורה לצואה: חרא, מילה ערבית, שיש לה עקבות גם בתנ"ך.
שירה לובלסקי כותבת: אני תלמידה בכיתה י׳ בכפר הירוק. לאחרונה לקחתי חלק בשיחה שבה ניסיתי להפוך את המילה ״טראומה״ לפועל, כלומר ״טראמתתי״, אך ללא הצלחה. אני חוששת שפועל זה אינו קיים, ורציתי לשמוע את דעתך בנושא. תודה שירה, בעברית ניתן להפוך כמעט כל צירוף אותיות: מילה עברית, לועזית או ראשי תיבות לפועל. אלא ש'טראמתתי' אינו מתאים לאף בניין בעברית. אם ברצונך לתאר באמצעות פועל מי שעבר טראומה, אני מציע לך את הפועל הוטרם, בבניין הופעל. זהו בניין סביל, ולכן הוא מתאים לתיאור משהו שקרה בהשפעת אירוע חיצוני.
יפתח שואל: מה מקור המילה ״מוחצן״ או הפועל ״להחצין״? גם כאן לפנינו פועל גזור שם, הפעם שם תואר. השורש חצ"ן נוצר בעברית החדשה בעקבות שם התואר 'חיצון' המופיע במקרא, שפירושו המופנה כלי חוץ. מכאן הפועל להחצין, ושם התואר מוחצן, שנועדו לענות על חֶסֶר במילים מתאימות למונחים בשפות לועזיות המתייחסים להתנהגות של מי שחושף את מחשבותיו ורגשותיו, extrovert. מילים אלה עומדות כנגד היפוכן – introvert – בעברית: מופנם, להפנים.
אקו"ם