הזירה הלשונית: מאיפה הגיע השם עמונה?
מי גר בעמונה בימי כיבושי יהושע? מדוע הישראלים משבשים בלי הכרה את הזכר והנקבה במספרים? ומה מקור הפורונקל, הנזלת והמים בברך? הזירה הלשונית מאחז בשטחים, עושה כריסטמס ביידיש עם איזה שבע אנשים
עמונה מצויה בלב החדשות ומעסיקה את המערכת הפוליטית על בסיס יומי ואפילו שעתי. עבור רוב הישראלים עמונה היא "מאחז בשטחים", חלק מאיתנו אולי טורחים להציץ במפה ולגלות שהיא ממומקמת צפונית לירושלים, קרוב ליישובים מוכרים וותיקים ממנה כמו עפרה ובית אל.מהיכן הגיע השם עמונה? עמונה מופיעה בתנ"ך פעם אחת, איך לא – בספר יהושע, שם משרטט יהושע את גבולות מטה בנימין, ובין היתר מעניק לבנימינים את היישובים הבאים: "והיו הערים למטה בנימין למשפחותיהם יריחו ובית חגלה ועמק קציץ; ובית הערבה וצמריים ובית אל; והעַווים והפָּרָה ועופרה; וכפר העמונה (העמוני) והעָפני וגבע, ערים שתי עשרה וחצריהן". בהמשך מסופקות לאנשי השבט 14 ערים נוספות. ברשימה שמות מוכרים: עפרה, בית אל, בדרום מזרח בית הערבה ויריחו, וגם היישוב גבע זכה ליישוב מקביל היום: גבע בנימין, להבדיל מגבע שבגלבוע.
עמונה היא השם המעניין בחבורה. ראשית על פי התנ"ך יש להגות אותה במלרע, אבל זה כבר עניין אבוד. שנית, השם המלא הוא 'כפר העמונה'. זהו המקרה היחיד בתנ"ך שבו יישוב מוגדר כְפָר. המילה התנכית המקבילה, גם היא נדירה, היא כופֶר, והריבוי שלה המופיע בתנ"ך הוא כפרים. במשנה כבר מופיעה המילה 'כפר' ביחיד לעיתים קרובות, ויש גם הגדרה לכפר: "איזו היא עיר גדולה? כל שיש בה עשרה בטלנים. פחות מכאן הרי זה כפר".
בטלן, יש לומר, הוא סוג של מחמאה ואפילו כבוד – אדם המשוחרר מעבודה ויושב ללמוד כל בגרותו.
העובדה המאתגרת מכולם היא ששם היישוב אינו כפר העמונה, זו צורת הקרי, אלא 'כפר העמוני', צורת הכתיב, שהיא למעשה השם המקורי של היישוב. כלומר, בכפר הזה חיו עמונים, ופסילת הנוסח הכתוב נועדה כנראה להסתיר את העובדה הזו. היו אמנם מי שניסו לטעון שזה היה כפרו של צֶלֶק העמוני, אחד מגיבוריו של דוד המלך, אך הדעה הרווחת היא שזה היה כפר של עמוני מן השורה. נסתרות דרכי ההבטחה האלוקית.
בטור הקודם הוצג הספר החדש "חוקרים עברית מדוברת". בין היתר עוסקת עורכת הספר עינת גונן במחקר משותף עם דורון רובינשטיין בנושא המעסיק כל מי שדובר עברית: המספרים הללו, בזכר ונקבה, השיבוש הנפוץ ביותר בעברית הגורם לישראלי המשבש לומר שתי שקל במקום שני שקלים, או כדברי הבדיחה על הקבלן המעיד על עצמו שהוא בונה "עשר בניינים", וכמעירים לו שמדובר בעשרה בניינים הוא עונה: "מי בונה, אני או אתם?". חוקרי עברית רבים מחזקים את הטענה שהישראלים שוגים בשם המספר, וכי זהו השיבוש הנפוץ והצורם ביותר בעברית. עלתה גם טענה שלא ירחק היום וחוקי שם המספר בעברית ישתנו וההבחנה בין זכר לנקבה תיעלם.
גונן ורובינשטיין יצאו לחקור את התופעה באמצעות מאגר מעמ"ד שבו מתומללים ישראלים המדברים לפי תומם. המסקנות מעניינות. ראשית, החוקרים מקבלים את הטענה שהשיבוש הוא בדרך כלל של מספרים בזכר: "ארבע עצים", המקבלים את המספר בנקבה, וכמעט שלא נמצא שיבושים בכיוון ההפוך, כמו "שלושה ערים". הסיבה לכך אינה העדפת הנקבה על הזכר, אלא העדפת הצורה הקצרה, המוגדרת גם "לא מסומנת" על פי הצורה הארוכה, המסומנת. שלוש ולא שלושה, חמש ולא חמישה וכדומה. הצורה הנקבית נתפסת כצורה שאפשר לקרוא לה סתמית: לא זכר ולא נקבה. עניין זה זכה לחיזוק בתקנה שהתקבלה אחרי ויכוחים ממושכים, שמספר סתמי יהיה בנקבה: אוטובוס מספר אחת, ערוץ שתיים.
בדרך כלל, גם על פי המאמר, כאשר יש סיבה לצורת זכר כמו "עשרים וחמישה [יום] לאוגוסט", הדוברים נוטים לצורה הקצרה, הסתמית, צורת הנקבה: עשרים וחמש. ואולם, כשהנושא שנספר מפורש מועדפת הצורה התקנית, כמו בשיחה על מספר החדרים בבתי הארחה:
- כנראה זה עשרים ו... ארבעה חדרים" (הדובר מהסס)
- אז כמה חדרים?
- עשרים ושש.
או בשיחה הבאה:
- כמה אני צריך לתת לו?
- שמונה שקלים
- יש פה בדיוק שבע.
החוקרים קובעים שאכן בענייני כספים הנטייה היא לנקבה: "חמישים וארבע שקל", "עשר דולר". התמונה אינה גורפת, וחלק מן הדוברים משתמשים בצורה הנורמטיבית. וכאן באה ההפתעה. שני החוקרים מצאו שתפוצת שיבושי ההתאם של שם המספר היא 37%, בעוד שב-63% מן המבעים מקפידים הדוברים על ההתאם. כלומר, לא כצעקתה: הדובר הישראלי אינו משבש סדרתי, וחוקי שם המספר אינם עתידים להיעלם.
לקביעה המשמחת הזו יש חריג מטריד. גונן ורובינשטיין מצאו שבשיחות חיילים השיבוש נפוץ יותר: ארבעה צעירים ששלושה מתוכם חיילים השתמשו במספרים בצורה הלא תקינה, בעוד רוב הדוברים האחרים השתמשו בצורה התקינה. מחקר השפה הצבאית שערכתי בשנים האחרונות מאשש באופן מוחלט את התיאור הזה. ברירת המחדל בשימוש במספרים לציון שם עצם בזכר היא המספר הסתמי, בצורה הנקבה. כמה דוגמאות מני רבות מאוד: "אם זה לא היה ככה כבר הייתי הורג איזה שבע אנשים"; "שלוש דפים מילאו עלי"; "מחכים לכם שתי סוגי מחסניות"; "אתה בראש חושב זה כולה שלוש קילומטר".
רוב הופעות השיבוש מתייחסות למדידה של פרקי זמן. ספירת החודשים בקורפוס היא במספר הסתמי, והמילה 'חודש' תופיע בדרך כלל ביחיד: "התחייב להוציא את צה"ל בעוד שמונה חודש"; "מתחיל השלוש חודשים". לעתים המילה חודש מושמטת, נשאר המספר הסתמי: "אני בצבא כשנתיים ושבע"; "עוד צריך לשרת שנתיים ועשר". לא מדובר רק בחודשים: "מה אכפת לי שאני אכנס לכלא חמש יום?"; "שלוש שבועות הכנה, כמו טירונות". נותרת השאלה האם התופעה מתחילה ונגמרת בין כותלי הצבא, וברגע השחרור יחזרו חיילינו לדבר בעברית תקנית? כדאי לחקור. מאוד כדאי.
רב הטכניון קבע שמקום שבו עומד אשוח הוא אסור בכניסה, נגיעה ורצוי גם לא לנשום בסביבתו. החלחלה של גורמים מסוימים מכל סממן נוצרי, כאילו הוא יהפוך אותנו באחת למאמינים בבנו הנצחי של הלוהים ראויה לעיון. כולנו עסוקים בקוראן ובמוסלמים, לא יזיק אם נכיר את הדת הגדולה והמשפיעה יותר: הנצרות, ובוודאי לא נפחד ממנה. כך חשבו גם זוג יהודים כשרים, המביאים בקטע מרנין ביוטיוב גירסאות ידישאיות של שירי חג המולד, המוצג גם בכותרת YidLife Crisis- משחק מילים על "משבר אמצע החיים", ותודה לפול אוגדן.
ד"ר אלישע פרוינד, אורתופד וחובב לשון ומיקירי "הזירה הלשונית" שולח צרור הערות לשוניות למילון הרופאים והחולים, המובא בלקסיקון הישראלי באתר. פרוינד עוסק בימים אלה בכתיבת ספר על האטימולוגיה וגלגולי הלשון של מונחים ברפואה.
גריפה. לפני שחודשה המילה שפעת, היה מקובל לכנות את המחלה הזאת 'גריפה' – מן הפועל gripper בצרפתית – ללפות, וזאת בשל תחושת המחנק בגרון. עם הזמן נעלמה הגריפה, ונותרה השפעת.
מים בברך. יש גם "מים בריאות", תופעה הקרויה בצקת ריאות.
נזלת. שם כולל למחלות חורף (שפעת, UTI וכו'). הנזלת מלווה דלקת של ריריות האף. בלעז היא נקראת katar מיוונית – לנזול או להגיר, והיא אכן נקראת כך מפני שהיא ניגרת, נוזלת. הפועל נזל ידוע עוד מן התנ"ך, ויש כאן השפעת המילה המקבילה בערבית - נַזְלָה (نزلة), שבה נזל (ذزﻝ) משמעו ירד. נזלת איננה common cold, ופרוינד מציע את הערך "צַנֶנֶת" (במשקל המחלות אליבא ד' מזיא) לתיאור המחלה או הסימפטום הזה.
נמלול. אחד מתסמיניה של הפגיעה במערכת העצבים נקרא בלשון הרפואה paresthesia, נמלול בעברית (ולא נימול) – תופעה המאופיינת בעקצוצים, דקירות, צריבה והפרעות בתחושה. אחת מצורות הנמלול היא formication, בעקבות המילה הלטינית formica – נמלה, כיוון שנדמה שחרקים זעירים זוחלים על העור או מתחתיו. נראה שהתסמין הנוירולוגי הזה לא היה זר גם לרופאי העבר. בן יהודה מביא במילונו תיאור של תחושת הנמלול מכתביו של אסף בן ברכיהו, רופא יהודי, כנראה בן המאה השישית: "לֶכֶת הנמלים, שיחוש האדם בחולי כמו נמלים הולכים על בשרו".
פורונקל. furuncle בלטינית הוא גנב קטן. fur – גנב עם סיומת הקטנה. מה לגנב ולדלקת בעור? הלשונאי מרדכי רוזן קובע שהדימוי נלקח מ-furunkulus, שהוא נגע שצמח על הגפנים ו'מצץ את לשדם', כאילו גנב אותו מהם. מכאן האמונה שהתסמין גורם לנטילת לשד החיים. ד"ר מזי"א חידש עבור הפרונקל את המילה סִמְטָה על פי הארמית שבתלמוד הבבלי. האקדמיה מבכרת את השם סֶמֶט כדי להבדילו מן הסמטה, וכן חידשה את 'סַמֶטֶת' במשקל המחלות ל־furunculosis – הופעת סְמָטים על הגוף.
פלטינות. לוחית מתכת המשמשת לקיבוע שברים. זהו שיבוש של-plate האנגלית, שפירושה לוחית, ובטעות נחשבת לעשויה מהמתכת היקרה פלטינה.
פפטצ'ה. המחלה (גם בשירו של אלתרמן) קשורה יותר לקדחת מאשר לשפעת. גם בשל צורת ההדבקה, מחרק ולא מהדבקה ישירה כמו שפעת, וגם בשל התסמינים. השיר נכתב בתקופה שבה הקדחת – מחלת החלוצים - הייתה יותר נפוצה מהשפעת.
קילֶע. שבר הוא גם שם נרדף למה שנקרא בלשון הרפואה בקע בדופן הבטן הרניה, וביידיש "קילע". זוהי מילה שמקורה סלאבי. משמעותה המקורית בשפות הסלאביות היא "תפיחוּת", אך מתברר שבפולנית משמשת kil(W)e במשמעות אותו הבקע, וגם ברוסית המילה קיימת. ככל הנראה משפות אלה נדד הקילע ליידיש.
אקו"ם