ראשי » תרבות » ספרות

"הישראלי הנצחי": קריאה מרירה ליום העצמאות

רומן הביכורים של ניסן שור שולח דקירות מדויקות לכמה בלונים ישראליים נפוחים, לועג לפרובינציאליות שלנו עם הומור מהזן הפוצע ונלחם בחומרנות עם אינסוף מרירות. בין אם אתם פטריוטים, נפולת של נמושות או ישראלים שלא הצליחו לרדת, "הישראלי הנצחי" ישעשע אתכם, רק אל תשכחו להצטייד במשהו מתוק

גיבורו חסר השם של "הישראלי הנצחי" ינק עם חלב אמו התנשאות, תחושת ניכור ובוז ל"ישראלים המטומטמים". "אין כאן עתיד, תברח מכאן", הוא שומע השכם והערב מהוריו שעלו ארצה מקייב, אבל לדאבונם ולמרבה המבוכה הוא דווקא מקפיד ללמוד עברית כהלכה, מה שמזכה אותו בכינוי "מרוקאי מסריח". האם השליטה בשפה מעידה על התערות, השתלבות בחברה הישראלית?

אז זהו, שלא. במעין היפוך מרהיב של הביטוי שטבע יצחק רבין בדברו על "יורדים" כעל "נפולת של נמושות", משקף הספר באירוניה לא כל כך דקה ובהומור מהזן הפוצע את התפיסה העכשווית השלטת כעת במקומותינו, המתייחסת אל הנשארים בארץ כאל כאלה ש"לא הצליחו לרדת". שמא נכנה אותם "נשורת של נשארים"? ה"מצליחנים" המתוארים כאן, חברי הילדות של הגיבור, הם אלה שהוריהם רכשו שפע נדל"ן בזמן, ועתה הבנים משחקים להם באמנות וב"מימוש עצמי", חיים על חשבון ההורים (הגובים שכר דירה מופרז מסטודנטים הנאנקים תחת עול יוקר המחיה) ומוכרים את סמלי היהדות וזכר השואה לאירופים מוכי אשם.
 
החיוך העקום והמריר לא יורד מן הפנים במהלך הקריאה. למשל, בתיאור עבודות אמנות בסגנון "הגטו המודרני" שיוצר דני, אחד החברים. כי ניסן שור אכן מזהה ומסמן בספר, בשפה שלא ידעה את הפוליטיקלי קורקט, תופעות של תלישות ואינדיבידואליזם קיצוני שאנו מכירים, אבוי, מהתבוננות סביבנו ומקריאת עיתונים.

גיבור הספר (כמוה הסופר) עוסק בכתיבת תסריטים לתכנית טלוויזיה, ולמרבה הפלא, בכל פעם שהוא נוסע לחו"ל הוא מתחיל לסבול ממגוון תסמינים מסתוריים כמו פריחה בעור, פצעים, כאבי ראש ובחילה נוראה. מקרה אבוד. הספר משלח דקירות מדויקות להפליא לכמה בלונים ישראליים נפוחים מצויים, ולועג לפרובינציאליות, לחומרנות ולפטריוטיזם המזויף והשטחי, למשל - בהתייחסויות מצחיקות-מרירות לסדרה "אבא חייל" שכותב התסריטאי, שהצחוקים המוקלטים המלווים אותה רודפים אותו גם מעבר לשעות העבודה. "אנחנו משפיעים על השיח הפוליטי, אנחנו עושים שינוי בתודעת ההמון", אומר אחד מיוצרי הסדרה, אמירה נלעגת במיוחד בהוויה שבה הכל מזויף ומיופייף. השחקן הראשי בסדרה הוא טייס שהרג בטעות "עשרה אנשים חפים מפשע, מהם ארבעה ילדים, תינוקת וזוג הורים. הטראומה שלחה אותו לבית ספר למשחק". אאוץ'.

אבל לצד הזיהוי הסוציולוגי של האבטיפוסים הללו, קשה שלא להבחין כי מרבית הדמויות הן סטריאוטיפים מוגזמים, ממש קריקטורות. וקריקטורות מאפשרות, אמנם, להעביר אמירה מדויקת, אולם לא לייצר עומק אנושי ורגש. הנפח שלהן מצומצם והקווים החדים והדוקרניים שלהן מיטשטשים עם החזרה הנמשכת על אפיוניהן המעטים. הן יכולות להצחיק ולהמחיש ביקורת חריפה, אבל זו עלולה להישאר על פני השטח כשאין מדובר באנשים של ממש אלא בקליפות.

למשל, למספר התסריטאי "אין חיים" מעבר לעבודתו - לא רק כשהוא נוסע לחו"ל ולוקה בשבעים מכות שמונעות ממנו לעשות כל דבר, אלא גם בארץ, למעשה, אין לו בת (או בן) זוג, אין לו חברים בהווה, מלבד אלה שאותם לא ראה שנים רבות. הוא מעין משל, חלק מתוך שלם. נוסף על כך, גם הבעיות שגורמות לנו פעמים רבות להרגיש חנוקים, תלושים וחסרי עתיד במציאות המקומית, נותרות בספר קצת ברמת ה"צרות של עשירים". 

לאורך הספר יש הפרזה מכוונת שנעה בין הפארסה לגרוטסקה. החוטם המהלך על העטיפה (איור ועיצוב: טליה בר) מתייחס לא רק לאף היהודי שמזכיר גיבורנו (האב ה"רוסי" מתאר לעצמו את ישראל כ"גן עדן של אזרחים בעלי אפים ארוכים"), אלא מזכיר גם את "החוטם" של גוגול (אותך למירי!). גם כאן, במידה מסוימת, חלקים מן השלם מתעצמים באופן פנטסטי ומקבלים חיים משלהם (גם אם החברים דני ואיגי אינם בדיוק פרסקופיה פיודורובנה והמאיור קובאלייב).

ב"הישראלי הנצחי", עוצמת הזעף והלגלוג העצמי יוצרת סאטירה חריפה ואינטליגנטית, אבל איכשהו הכאב מעוקר ממנה. "שקעתי לתוך תרדמת של אירוניה דקורטיבית", מאבחן נכונה גיבורנו חד הלשון והמפוכח. במפתיע, דווקא דמויות ההורים, החיים בעוצמה את האכזבה מהארץ, הן המשכנעות ואולי אף הנוגעות ללב ביותר בספר – הכאב האותנטי הוא ההופך אותן לאנושיות. למשל, תמונת המפגש שלהם עם קרובי המשפחה שהיגרו לאמריקה (דייטון, אוהיו) והחגיגה המסורתית הנלעגת של אחד במאי, היא מהתמונות הקומיות המצחיקות ביותר בספר. בשורה התחתונה, זה ספר שכדאי מאוד לקרוא – רק אל תשכחו להצטייד בקרם הגנה נגד קמטי המרירות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg