שי גולדן מחליף את דעותיו, וממש לא מתבייש בזה
הוא עבד בתפקידים בכירים בעיתונות במשך שנים אבל אינו מנוי לאף עיתון, כותב דעות מחוץ לקופסה אבל לא חושש להודות כשהוא טועה, ומצביע למפלגת העבודה אבל מותקף לא פעם משמאל. פלא ששי גולדן הוא מאנשי התקשורת הפעילים והמסקרנים בישראל?
שבע שנים עברו מאז שהצטלם לדוקו־ריאליטי החשוף "מחוברים", ושי גולדן ממשיך לפלרטט עם המצלמה והקהל. באולפן, בפייסבוק, בפינתו האישית - הצורך לומר את דברו כנראה חזק ממנו.
"קורה משהו בעולם ואני מרגיש שאני לא יכול לעמוד מנגד", הוא אומר, "יש אנשים שלא מבינים למה כל כך דחוף לי לומר דברים. שב בצד, סתום ת'פה, מה אתה מתערב? לא רוצה לדבר כמו משיח על עצמי, אבל אני מרגיש שזה תפקידי לומר. כדי לעורר אנשים לחשוב, להרגיש, לעשות מעשה".
כמו אז גם היום - לאמת יש מחיר, והוא לא תמיד פשוט. כך אירע לפני מספר שבועות, כשהצליח להקים עליו את עדת מתנגדי ההדתה. זה קרה לאחר מונולוג טלוויזיוני שפרסם במסגרת הפינה "דיבור" של הזכיינית רשת בשיאו של הפולמוס. "ממה אתם דואגים בעצם?" תהה, "שהדוסים יחטפו את הילדים שלכם? שהם יחזרו בתשובה? שתקומו בבוקר ותמצאו ילדה בחצאית? לדעתי הסיבה האמיתית שאתם נורא־נורא מפחדים ממה שאתם מכנים הדתה, וסליחה שאני אומר את זה, היא שאתם קצת שונאים את היהדות. אתם גם קצת שונאים יהודים. יש לי תחושה שאתם טיפה אנטישמים".
חטפת?
"אכן".
התחרטת?
"אם הייתי יכול לצלם את זה מחדש הייתי מוריד את המילה אנטישמים. אין ספק שזו הייתה מילה לא מתאימה. יהודי לא צריך לקרוא ליהודי אנטישמי ואני מבין למה זה פגע באנשים. חזרתי בי איזה שלוש פעמים, אבל אנחנו נמצאים בעידן שבו אנשים לא שומעים כלום, רק 'הוא קרא לי אנטישמי' והטקסט כבר לא משנה. אני לא מרגיש שדעתי השתנתה מהותית. יש פה מלחמה בין שני שבטים במדינה: שבט שהוא אתאיסטי, אני לא יודע אם הוא גדול, אבל הוא נוכח. פגשתי את כל גייסותיו בשבוע הזה. והוא אומר שאלוהים זה צחוק, אלוהים זה בדיחה. זה אפילו לא בשלב השיחה על יהדות - זו שיחה על כך שאדם מאמין הוא אידיוט".
מה גרם לך לצאת במונולוג הזה? הרי בסופו של דבר גם אתה אדם חילוני.
"אני אדם מאוד חילוני, אבל מאוד מאמין ומאוד יהודי. אני מאמין בקדוש ברוך הוא, מאמין שיש סיבה להיותי יהודי בארץ ישראל בעת הזאת ואני מאמין שכיהודי יש לי חובות וגם אחריות היסטורית, חברתית, אישית ואוניברסלית. אני לא חושב שהיהדות היא פולקלור או מיתולוגיה או איזה תאגיד חברתי במסווה של נרטיב היסטורי. היהדות היא חלק ממהות עמוקה ורבת שנים ומרחיקת לכת. יש לי בעיה קשה מאוד עם הממסד הדתי, עם הדרך שבה אנשים נטלו את הזכות מהאדם לנהל דיאלוג עם הבורא וכפו עליו בעצם את צורת התקשורת איתו".
התגובות גם כללו איומים על חייך.
"כן. עברתי כמה מתקפות רשת בחיי. כתבתי פעם על בשר וכל גייסות הטבעונים באו אליי, כתבתי שאלאור אזריה הוא עבריין שצריך לשבת בכלא וכל גייסות אזריה באו אליי".
כתבת על נתניהו שהוא ענק בין גמדים.
"הוא באמת ענק בין גמדים. זו האמת. אני חושב שהוא ראש ממשלה שמוביל את המדינה הזאת לעבר עתיד שהוא בעיניי מאוד עגום, אבל כשאתה מסתכל מסביב - יש מישהו בשיעור הקומה שלו? ביכולות שלו? באינטלקטואליות המדינית? אין אדם כזה. זו האמת. ואחרי שאמרתי את זה, הוא ראש ממשלה מאוד לא טוב לישראל בעיניי. נתניהו הוא דמות טרגית. הוא לדעתי יותר שנים במשרד מבן־גוריון ויכולנו להסתכל אחורה עוד חמישים שנה ולדבר על 'תקופת נתניהו'. אבל מה נזקוף לזכותו? מה נגיד? שזו הייתה תקופה של שסע ופילוג גדול? של קרע חברתי גדול?" .
אנשים יכולים לומר משהו אחר: שי גולדן רוצה להיות פופולרי. שי גולדן חושב לייקים. או שזה קצת הילד הרע שבך שאומר - אם כולם חושבים כך, אני אבוא ואומר את הדבר האחר.
"יכול להיות. אני לא הפסיכולוג של עצמי. אבל תני לי מקרה - נגיד נאום נתניהו באו"ם. ותני לי רשימה של עשרה כותבים בעיתונות הישראלית מימין ומשמאל - אני יכול לכתוב מחר בבוקר מה כל אחד יאמר. בעיניי זה לא מעניין. אם אני יודע מראש מה יאמר דרור אידר על נאום נתניהו ומה יאמר ברק רביד, ושניהם אנשים טובים, אבל זה לא מעניין כבר. אותי מעניין לקרוא דעות שמאתגרות אותי, שמפתיעות אותי, שגורמות לי לחשוב. למשל חנוך דאום - הוא אדם לא צפוי בעיניי. יש לי השגות לגבי חלק מהדברים שהוא כותב, אבל אקרא אותו כי אני אומר 'מעניין מה הוא חושב על כל זה'. אנחנו נמצאים בשיח חברתי שבו דעתם של 99 אחוז מהישראלים ידועה מראש. ואגב, אם אני חושב משהו אחד ומשהו במציאות משתנה יש פעמים שאני מחליף את דעותיי, ואני לא מתבייש בזה".
לגולדן (46) מעולם לא חסרו במות להתבטאות. הוא החל את דרכו במדורי התרבות של אתר וואלה, משם עבר לתפקיד מבקר הטלוויזיה של ידיעות אחרונות, שהיה ידוע בסגנונו הציני והנשכני. בהמשך ערך את מוסף התרבות של מעריב, ומשם חתך לעיתון הארץ, שבו שימש כעורך המוסף הפוליטי ומאוחר יותר כעורך מוסף הארץ. השתתפותו בתוכנית הדוקו־ריאליטי "מחוברים" עוררה עניין תקשורתי והוא החל לקבל תפקידים במסך הקטן, תחילה כפאנליסט בתוכנית "דיבור ישיר" של הזכיינית קשת, ובהמשך עבר לרשת, שם הגיש את התוכנית "מדברים על זה" עם שרון כידון, שאיתה הוא גם חולק תוכנית רדיו משותפת ברדיו תל־אביב. בכל זירה שנקלע אליה, נדמה שגולדן מעולם לא שאף להיות נייטרלי, והוא ממשיך לטפח את דמות הילד השובב, ההוא שלא מפחד לצעוק כשהמלך הוא עירום.
היית עורך של מוסף הארץ, אתה עדיין מנוי אליו?
"ייאמר לזכותי שאני כבר לא מנוי לאף עיתון. נתתי לעיתונות הכתובה 15 שנים מחיי וגיליתי שאני לא מסוגל לקרוא עיתונים בלי העין הביקורתית של העורך. אני מחפש כל הזמן את השגיאות של הגרפיקאי ואומר לעצמי 'איזה בחירה לא מוצלחת של תמונה; ההפניה מהשער לא טובה'. לא מסוגל להתנתק מזה".
אתה חושב שזה עיתון ראוי לקריאה?
"אגיד לך מה התהליך הטוב שקורה בעיתונות בישראל. אנחנו בתהליך של הסרת מסכות. אתה קונה הארץ ויודע מה תקרא, ואתה קונה מקור ראשון ויודע בגדול מה יהיה התוכן. אני חושב שזה סבבה. הארץ עושה את שלו - הוא מייצג קהל ושיח ומחנה, וטוב שלמחנה הזה יש את העיתון הזה. הארץ הוא עיתון חשוב וטוב, יש לי לא אחת השגות על דברים שאני קורא שם, אבל יש לי גם השגות על מעריב ומקור ראשון, שיפרסמו והקהל יחליט. זה דבר נהדר שגדעון לוי כותב. אוי ואבוי אם נחיה במדינה שבה גדעון לוי לא יכול לכתוב".
היית מבקר טלוויזיה נשכן, תפקיד שקנה לך לא מעט אויבים.
"באותה תקופה הייתה אולימפיאדה של נאצות. מי עוקצני יותר, מי יכסח יותר טוב. התחלתי בגיל שלושים, וכשאתה צעיר אתה מזהה בחושים שלך שהדרך שלך ליצור לעצמך שם היא להיות יותר שנון, יותר מרושע, ואתה שוכח שיש אנשים בצד השני".
יש מישהו שכתבת עליו ואתה מתחרט?
"עשרות טקסטים".
למשל?
"אני לא יכול אפילו להתחיל להסביר. אני לא חוזר בי מהדעות שהבעתי אבל כן מהסגנון. יש לומר 'אני לא אוהב את התוכנית של אושרת קוטלר', ויש להיכנס בה בפראות וללעוג לה. יש לומר 'אני לא אוהב את הדרך שבה נוסבאום מסקר את תחום המשטרה', ויש לעלוב בו באופן אישי. יותר מדי פעמים עלבתי באנשים באופן אישי והפקתי מזה קתרזיס והנאה".
עם ליאור שליין הוא מצוי בנתק עוד מהתקופה שבה היו השניים קולגות בעיתון מעריב - שם החזיק שליין בתפקיד עורך המדור הסאטירי. "זה התחיל מסכסוך קטן, אני אפילו לא זוכר על מה. הוא עקץ אותי בתוכנית שלו 'משחק מכור', כתבתי עליו אחר כך ביקורת טלוויזיה, ושליין הוא לצערי אדם נוטר ונוקם, ואני אומר את זה בצער. לפני שלוש או ארבע שנים פגשתי אותו במסעדה. ניגשתי אליו ואמרתי לו יאללה, מספיק. הושטתי לו יד, הוא השאיר אותה תלויה באוויר. אמרתי לו שבאתי להגיד סליחה ושלום ובוא נשים את זה מאחורינו, הוא השאיר את היד באוויר ואמר לא, לא בא לי. אמרתי 'אוקיי, שיהיה יום טוב' והלכתי. אז אני את שלי עם ליאור שליין כבר סגרתי. לא כותב עליו ולא מדבר עליו כבר שנים".
גם עם רן שריג, ידידו הטוב מ"מחוברים", נרשמה תקופת צ'ילבאות מסוימת כשהאחרון פרש מתוכניתם המשותפת ברשת. גולדן התנצל בפניו באופן פרטי, ומאוחר יותר גם פומבית בסטטוס מפרגן שפרסם עם עליית הסדרה שלו, "מסובך".
נראה שגם הקשר ביניכם קצת מסובך.
"אני ורן שריג תאומי אלטר־אגו. אני אוהב אותו אהבה גדולה. חושב שהוא אדם מבריק ומוכשר נורא, ואני חושב שהוא אוהב אותי בדרכו. אבל יש להיות יחד בסדרת טלוויזיה ולחלוק חוויה מטורפת ובלתי ניתנת להסבר, ויש לעבוד יחד, וזו הייתה חוויה פחות מוצלחת. הגשנו תוכנית וזה לא הסתייע. היו מסביב הרבה מאוד אנשים טובים שבחשו, ושמחו לראות את שני החברים רבים. זה הסתיים בדרך שבה רן נפגע ונעלב. היה לי חלק לא קטן בזה והתנצלתי בפניו - גם אישית וגם ציבורית. הוא יקר לי ואהוב עליי ואני מאוד מפרגן לדרך שלו. גם רן הוא טיפוס שמשלם מחיר עבור האמת שלו". אבל נדמה שגם היום, כשהוא מפוכח ובוגר בכמה שנים, גולדן ממשיך לשלם את מחיר האמת. כך קרה עם עליית העונה החדשה של מחוברים, שבה מופיע אמיר פרישר־גוטמן בצילומים האחרונים לפני מותו הטרגי. גולדן ביקר את הבחירה לשדר את הסדרה, בפוסט ששוב גרר אחריו תגובות נעלבות.
אתה מרגיש שניצלו את המוות שלו לרעה?
"אני לא מרגיש שניצלו, שוחחתי גם עם הצד של אמיר עליו השלום וגם עם הצד של מחוברים שהם באמת אנשים טובים. אין רעים בסיפור הזה. קרתה טרגדיה איומה, ולפעמים המשוואה משתנה וכללי המשחק צריכים להשתנות בהתאם. אני את העונה הזאת לא הייתי משדר עכשיו. חודשיים אחרי שהוא נקבר זה קרוב מדי עבורי. זאת טלוויזיה טובה? כנראה שכן. יש כאלה שאומרים שזה דווקא מכבד את אמיר ומנציח את זכרו. אבל עבורי כצופה וגם כמי שהשתתף במחוברים אני מרגיש שזה קרוב מדי. אם חס ושלום סיפורי היה מסתיים בזה שהייתי מת, לא הייתי רוצה שילדיי ובני משפחתי יצטרכו להתמודד עם הפרצוף שלי ערב־ערב בטלוויזיה ועל שלטי
חוצות".
יש אנשים שלא מדברים איתך?
"פגשתי הרבה אנשים שכתבתי עליהם ובפני חלקם גם התנצלתי. הבעיה שלי היא שלפעמים קופץ לי, כמו במקרה של ה'אנטישמים'. קופץ לי. אני רוצה להביע עמדה ואני צריך להוסיף את השפיץ הזה כדי שהיא תהיה יותר ברורה ויותר חד־משמעית. אמרתי יותר מדי פעמים את המילה הנוספת הזאת שלא הייתי צריך להגיד. וזה השיעור שלי לשנים שנותרו - להימנע מהמילה הזאת, מהאקסטרה. אבל בניגוד לאחרים, אני גם אדם שיודע להכיר בטעויותיו ולבקש סליחה. זה קרה לי למשל אחרי הבחירות בארה"ב. אמרתי לשרון כידון: 'אנחנו יושבים פה באולפן כבר חצי שנה ומדברים בידענות גדולה על טראמפ ואנחנו לא יודעים כלום, בואי לפחות נתייצב מול המצלמה וניקח אחריות על זה שהיינו אידיוטים'".
התוכנית שלכם היא בין הראשונות שהציגו פאנל משתתפים יחסית מגוון מבחינה פוליטית, למרות ששניכם ממוקמים בשמאל.
"שרון אינה בשמאל, היא באמת לא מזוהה פוליטית. אני חבר שלה שמונה שנים ולא יודע למי היא הצביעה. כשהתחלנו את התוכנית שמנו לעצמנו שני דגשים: האחד, שיהיה ייצוג כמה שיותר שוויוני בין נשים לגברים, ואם יש התלבטות בין גבר לאישה באותה משבצת, לבחור באישה. והשני - שלא יֵשבו באולפן ארבעה אנשים עם דעה אחת ואחד עם דעה אחרת".
בטח יש כאלו שמייחסים לכם קשר שהוא מעבר לזוגיות מקצועית.
"לא אחת. שואלים אותי על זה, וזה מצחיק. מיקי ויעקב נשואים? אילדיס ומירי נבו זוג? זה מצחיק".
השניים התפצלו לאחרונה, לאחר שברשת החליטו להעביר את גולדן לתוכנית לייט־נייט ככתב מגזין, וכידון שובצה להנחיית פאנל נשי בשעות אחר הצהריים.
התבאסת מההחלטה?
"רשת עוברת ערוץ ומעדכנים את לוח השידורים. זאת נראית לי החלטה סבירה ותקינה. אנחנו כבר שש שנים ביחד עם הפוגה קצרה באמצע, והתחושה שלי היא שלא אמרנו את המילה האחרונה ושנתראה מתישהו. שרון היא הרבה יותר מפרטנרית וקולגה, היא באמת חברה, וזה מדהים - כי יש המון אגו במקצוע הזה. אנחנו לא רואים הכול עין בעין אבל יש בינינו חברות עמוקה. היא אחד הטלפונים הראשונים שלי כשמשהו רע קורה".
בנוסף לנוכחות על המסך, גולדן מקפיד לתחזק חשבון פייסבוק פעיל עם עוקבים נאמנים, שם הוא מפרסם לא אחת את מחשבותיו ללא מסננת. לעתים מדובר בפוסטים פוליטיים ולעתים ברשימות פואטיות, מחשבות והגיגים, המלצות על שירים וניתוחים ספרותיים גבוהי מצח.
כשעוקבים אחריך מתגלות שתי דמויות. האחת היא גולדן האינטלקטואל, והשנייה היא גולדן העממי, שבוחש בתוכניות טראש ומסוגל להתפייט על פרק שלם בתוכנית ריאליטי. איך זה עובד יחד?
"אני באמת שואל מהמקום הכי עמוק - למה אי אפשר גם וגם? אני מחשיב את עצמי כאיש ספר אמיתי ואדם משכיל ונאור, ובבליץ ההדתה חזרו וקראו לי בור ועם הארץ. אנחנו חיים בעולם מאוד פוסט־מודרני ומאוד לא לינארי, עולם משתבר ואספקלרי. אי אפשר להבין את המאה ה־21 בלי להבין ריאליטי, את תרבות הסלב, את הטראש ואת הסנאפצ'ט. אי אפשר. אתה לא יכול לדבר עליה ברצינות בלי להתייחס לתופעות האלה".
קורה לא פעם שאתה מגיב רגשית למטקבקים. למה בעצם?
"חלק מהיותי, לטוב ולרע, זה שאני בחוץ. לבי בחוץ, עמדותיי בחוץ, טעמי בחוץ וגם שגיאותיי בחוץ. לפעמים זה מוגזם, לא עושה לי טוב, אין בזה פאסון, אבל אני באמת לא רואה בושה בלחשוף את רגשותיך. תקראי לזה הגבר החדש או איך שאת רוצה, אני פשוט לא מבין מה הבעיה עם זה.
"אנשים כותבים לי דברים מטורפים. קיבלתי איומים על החיים, קללות עליי ועל ילדיי, איחולי מוות שאי אפשר לשאת בכלל. ואני הולך ברחוב ומעולם איש לא אמר לי מילה רעה. איך זה יכול להיות? למה הם מרשים לעצמם לכתוב את זה בפייסבוק ולא אומרים לי את זה ברחוב? כי הפייסבוק הסיר את מסך הסינון. באופן אירוני, החברה מאפשרת לך עידון - אני חושב על שי שהוא אידיוט ושטן אבל לא אומר לו את זה כי יש לנו נורמות וכללים. בפייסבוק ויתרנו על זה. ההתערטלות הזאת היא חלק מהנורמה של הרשתות החברתיות".
כמה מהפוסטים שלו הצליחו להקים עליו את מחנה השמאל, הבולט שבהם הוא כאמור הסטטוס שפרסם לאחר שנכח במסיבת עיתונאים עם נתניהו, שבו לא חסך מחמאות ממנהיג הימין.
יש עכשיו תופעה של עיתונאים שיוצאים מהארון הימני - יעקב אחימיאיר, חיים אתגר. אתה גם חלק מהטרנד?
"אומר זאת כך: כשאני ממקם את עצמי על הציר של עמדות חברתיות אני סוציאל־דמוקרט. בציר המדיני אני מחשיב את עצמי כאיש שמאל. כשאני מסתכל על זכויות מיעוטים ושילוב מהגרים וקבוצות אחרות בארץ - גם שם אני שייך לשמאל. אני מגדיר את עצמי כשמאל־ציוני. חלק גדול מחבריי כבר אינם ציונים יותר ולצערי, באופן אירוני, מי שמגדיר את עצמו כציוני ואומר 'יש לי זכות היסטורית על הארץ הזאת, ואני חושב שחיי כאן אינם פשע על חשבונו של עם אחר אלא מציאות היסטורית שאני רוצה לממש' - הופך להיות איש ימין. בעבר זו הייתה העמדה הקלאסית של מפא"י. אני מצביע למפלגת העבודה מגיל 18. כל חיי הצבעתי להם. שמאל ציוני אמיתי שחושב שיש לעם ישראל זכות לגור בארצו ורוצה להגיע להסדר מדיני פרגמטי עם שכנינו. בישראל של היום זו נתפסת כעמדה ימנית. וזה מטורף. למה? כי הימין הלך נורא ימינה, והשמאל ברח נורא שמאלה. לא זזתי בעמדתי, זה העולם שזז סביבי ועכשיו הוא פתאום מגדיר אותי. אני לא רואה בעתיד הנראה לעין הסדר שלום עם הפלסטינים, אין לזה שום אופק כרגע.
"יש משהו בישראליות החדשה שהיא טוטאלית. זה או שחור או לבן, או איתנו או נגדנו. או שאתה שמאל אבסולוטי - ואז יש צ'ק ליסט שצריך לעשות כדי להיות בשמאל. אתה צריך להתנגד למתווה הגז, אתה צריך לשנוא את נתניהו, אתה צריך להתנגד לדת, אתה צריך לשנוא את בנט ואתה צריך להיות פרו זכויות להט"בים. ואם אתה פוסח על אחד מהסעיפים אתה כבר לא משלנו. גם בימין יש צ'ק ליסט. אם אתה קורא לעצמך איש ימין אתה חושב שאלאור אזריה גיבור ישראל ואתה בטוח שזה שנתניהו שתה שמפניה ועישן סיגרים בעשרות אלפי שקלים לחודש זה דבר לגיטימי שקשור לרדיפת השמאל".
אנחנו נפגשים לרגל הוצאת ספרו החדש, "הילדים של מחר" (כנרת, זמורה־ביתן) שכתב במשותף עם טלי סיביאר־כץ, שזהו ספרה הראשון. אצל גולדן מדובר בספר השביעי במספר, וכמו במרבית ספריו, שהם בעלי אופי מעט אוטוביוגרפי, גם כאן בוראים השניים דמויות של בני נוער מתייסרים - אורן השקט והמופנם ומעיין היפה והמקובלת, ששניהם גדלים בבתים נורמטיביים למראה אך סוערים ורקובים מבפנים. הספר הוא מעין דואט שנרקם בהתכתבות הדדית, כאשר גולדן אמון על מחשבותיו של הנער וסיביאר־כץ על אלו של הנערה.
איך כותבים ספר ביחד?
"היה לי רעיון לכתוב סיפור אהבה בין ילד לילדה. ידעתי שאני מסוגל לכתוב את הקול של הילד, אבל לכתוב ילדה בת 12 - את מכירה את זה שגברים כותבים דמויות של נשים ואת קוראת את זה ואומרת 'אישה לא מדברת ככה'? הבנתי שאני צריך כותבת לידי. חבר סיפר לי על טלי סיביאר־כץ, שכותבת מדהים, ואמר שלדעתו אנחנו באותו ראש. לא הכרתי אותה קודם. הוא נתן לי את המייל שלה וכתבתי לה שיש לי רעיון לכתוב ספר ואפילו כתבתי פרק ראשון ושאלתי לדעתה. היא אמרה שהיא לא בראש ושאיזה מין דבר זה לכתוב ספר בשניים. אמרתי לה 'אשלח לך את הפרק ותגידי מה דעתך'. יומיים אחר כך היא שלחה לי תשובה בקול של הילדה. אמרתי לה 'וואו, זה בדיוק מה שראיתי בעיני רוחי', וכתבתי לה פרק תשובה. אחרי שלושה־ארבעה פרקים נאלצנו להיפגש ולראות לאן זה הולך".
יכולתם לבחור דמות בת גילכם, למה נערים מתבגרים?
"הילד הזה הולך איתי הרבה מאוד שנים, הוא בא וחוזר אצלי בסיפורים. אצל כל הילדים שלי יש קונפליקט של נראות מול פנימיות, ומתברר שגם אצל טלי הייתה הילדה הטבעית הזאת, שהולכת איתה המון שנים. באופן לא פחות מפלאי הם מדברים ביניהם רגשית, הילד והילדה. הרי בסופו של דבר על מה הספר? על שני ילדים שחיים בעולם של מבוגרים שהוא די דפוק. אבא שלה נכנס ויוצא מבתי סוהר, אמא שלה אישה קשת יום, ואבא שלו סובל מהלם קרב והאם סובלת מדיכאון. שני הילדים האלה צריכים לתפקד בתוך מציאות שנכפית עליהם על ידי מבוגרים".
עד כה הספר רושם הצלחה לא מבוטלת לצד ביקורות משבחות, וכבר יצא במהדורה שנייה. "הרבה אנשים אמרו לי 'אתה כותב על הילדות שלי. אני כמובן לא כותב על הילדות שלהם וגם טלי לא, אבל הם מזדהים עם המקום שבו אתה מרגיש שהמבוגרים למעלה חיים את החיים הדפוקים שלהם, ואתה אבוד כילד, וצריך לנהל דיאלוג עם עולם שאתה קצת שבוי בתוכו וקצת לא רוצה להיות חלק ממנו, ומצד שני אתה ילד ואין לך הרבה ברירה".
וההתאהבות שלהם אחד בשני היא מה, סוג של בריחה?
"בואי נהיה כנים, העולם הזה הוא די דרעק. ואתה מחפש בעיקר נחמה, גאולה. ומי יותר מילדים שיש בהם עדיין האור הזה. לנו המבוגרים האור הזה קצת התלכלך, נהיינו יותר סקפטים, יותר ציניים, יותר פסימיים. הלכנו על שנות התשעים, שזה דור קצת אבוד בספרות. דור שטרם קיבל את הכבוד המגיע לו. ניסינו קצת לאפשר לאנשים לחזור לילדות שלהם, ויש גם כל מיני רפרנסים למוזיקה ולטלוויזיה ולמאכלים שעברו מן העולם. אני זוכר שכתבתי 'מזרחי' והעורכת אמרה 'לא, אז נהגו לומר ספרדי'. מעניין איך השפה העברית השתנתה מאז".
גם אתה, למרות המראה הלבן, בעצם ספרדי.
"כן, למיטב ידיעתי אמא שלי הייתה ממוצא צפון־אפריקני. אני מניח שהאב היה מלח כי זה היה בנמל חיפה. יש לי את הפרצוף האשכנזי המושלם. אבל אשכנזיות זה יותר תרבותי, וגדלתי בבית מאוד אשכנזי".
זה כנראה לא מקרי שגולדן שוב בוחר לכתוב על ילדות לא מושלמת, סיפור לא פתור שהוא מתמודד איתו מגיל צעיר, ושגם חשף אותו ב"מחוברים". הוא ננטש על ידי אמו יחד עם אחיו רן, שהיה אז בן שנה. עד גיל שש גדלו השניים בבית יתומים ואומצו על ידי זוג הורים חשוכי ילדים מרמת־גן. כשבגר נישא למיכל, חוקרת מגדר, ולהם שני ילדים משותפים - אייל ונועה.
"סיפור חיי מבוסס ברובו על הסתרה והשתקה וסודות. הייתי הרבה מאוד שנים איתו בארון. עד שנות העשרים שלי לא דיברתי עליו עם איש, אולי עם חבר אחד. עבדתי בלהמציא דמות חדשה. ויום אחד פשוט הבנתי שנמאס לי לסחוב את שני האנשים האלה".
איזה אנשים?
"ישנו הילד הפנימי שבי שחי בהכחשה. כשהגעתי להורים שלי הם אמרו שאני הילד הביולוגי שלהם וידעתי שאני לא, אבל הייתי חייב לשחק את המשחק כדי לשרוד. להמציא 'אני' חדש מולם ומול החברה. מגיל שש אני בתהליך של בניית דמות שתתאים לעולם, שהעולם יקבל ויאהב וירצה. ובתוכי נמצא אדם שמאוד מושתק ומוכחש. ובאיזשהו שלב אמרתי מספיק, לא רוצה לחיות יותר בהכחשה הזאת. גמגמתי כל הילדות שלי, ואני חושב שהחיים שלי היום הם סוג של ריאקציה. מכונת המילים שהפכתי להיות היא קצת נקמת הילד המגמגם".
ואתה עדיין מרגיש קצת מסכן?
"ממש לא. כילד הייתי מסכן בחוויה שלי, אבל אני לא חושב שאני מספר היום סיפור של מסכנות. ההפך - אני מרגיש שאני אדם שלמרות הדברים האלה הרים את הראש. למי שעבר את הילדות שעברתי יותר קל להיכנע, ואני לא נכנעתי. בראתי את עצמי והקמתי חיים ומשפחה וקריירה ואני אדם שהצליח בסדר, נראה לי".
אתה יודע מי ההורים הביולוגיים שלך?
"אבא שלי אינו ידוע. אמא שלי עסקה בזנות ואבא שלי היה לקוח שלה. אין מה לחפש אותו, אלא אם כן יהיה יום אחד מאגר ביומטרי של האנושות".
וזה חסר לך?
"כשהייתי צעיר אמרתי לעצמי שאני לא רוצה לפגוש אותה, לא רוצה לשמוע ממנה. היא גם צלצלה אליי פעם אחת וניתקתי לה את הטלפון ואמרתי 'תודה רבה, אני מוותר על התענוג'. היא נפטרה מזאבת באותה שנה שאמי המאמצת נפטרה מסרטן. אחרי מותה קיבלתי טלפון ממישהו שסיפר שהיא נפטרה ואמר שיש לי אחות שרוצה לפגוש אותי. רק אז, בגיל 34, גיליתי שיש לי אחות נוספת ממנה, ואנחנו בסוג של קשר היום".
אתה מרגיש שהסיפור הזה עדיין מנהל אותך היום?
"אנשים רוצים שתשים את זה מאחוריך, שתמשיך הלאה. אז המשכתי הלאה, אבל זה חלק ממני. אני לא יכול לכרות את הדבר הזה ולהגיד שזה לא קיים יותר. הוא חלק ממני, והוא מגדיר אותי, את השפה שאני מדבר, את הדרך שבה אני רואה את העולם, אבל הוא לא מנהל אותי. וזו הבחירה".
קלישאתי ככל שזה עשוי להישמע, לשי גולדן יש מבט עצוב בעיניים. מבע קבוע שכזה, שנראה תמיד כמתייסר וחרד מהבאות. כשאני מציינת בפניו שבמשך כל הריאיון הוא לא צחק אפילו פעם אחת הוא נאלץ להודות שזה נכון.
"אומרים לי את זה הרבה. אני אדם רציני והחיים הם חוויה לא נורא קלה עבורי. לפני שנה עברתי צנתור והייתה לי חסימה של 95 אחוז בעורקים, ואם אני שואל מה אני מאחל לעצמי בארבעים השנים שנותרו לי לחיות מבחינה סטטיסטית, זה ללמוד לחייך בלי סיבה".
נראה שיש פער בין ההישגים שהגעת אליהם בחיים לבין רמת שביעות הרצון שלך מהם. אתה אף פעם לא נראה מרוצה.
"יש סרט שאני מאוד אוהב, קוראים לו 'טומבסטון - עיר ללא חוק'. הוא מספר על עיירה של אנשים שוחרי שלום ועובדי כפיים שיום אחד נכנסת אליה כנופייה מקסיקנית ויורדת לחייה. בעיירה נמצא שריף קצת בוק וטמבל, וייט ארפ, ובראש הכנופיה המקסיקנית עומד רינגו, השולף הכי מהיר במערב. ואז מגיע לעיירה דוק הולידיי - קלפן, שיכור, חולה שחפת והשולף הכי מהיר לשעבר. הוא מתחבר לווייט ארפ וברגע הסיום של הסרט וייט צריך ללכת לקרב מול רינגו, ודוק הולידיי מציע לו ללכת במקומו. הוא שואל את הולידיי 'תגיד, רינגו הזה, למה הוא הורג אנשים? למה הוא רע כל כך? והוא עונה לו - 'יש בתוכו בור שחור שאי אפשר למלא'. ארפ מקשה בתגובה - 'מה זה הבור הזה?' והולידיי עונה - 'הוא מבקש נקמה'. על מה נקמה? והוא משיב: נקמה על זה שהוא נולד. אז אני חושב שבמידה מסוימת אני קצת כועס ונוקם את נקמת בואי לעולם".
אקו"ם