ראשי » תרבות » מוזיקה

מהגרוע לטוב ביותר: כל האלבומים של ניק קייב

רגע לפני שיגיע לשתי הופעות בישראל, אספנו, מיינו, שקללנו ודירגנו את כל אלבומיו של ניק קייב. ההחלטות היו קשות, קונצנזוס נשבר ואלבומים מעולים נדחקו לתחתית, אבל לא ציפינו שיהיה קל לדרג את יצירותיו של האמן האוסטרלי המרתק ורב הפנים

קשה מאד לסכם, גם אם מדובר בסיכום ביניים, קריירה כל כך ענפה, מרשימה ומסועפת, כמו זו של ניק קייב. האמן האוסטרלי המציא את עצמו מחדש פעם אחר פעם, שינויים שלעתים התקבלו בתחושות מעורבות מצד המעריצים הוותיקים, אבל בסופו של דבר - אף לא גרם אחד של הערכה נלקח ממספר הסיפורים המבריק, מנהל קרקס המפלצות, מלהטט הסגנונות, המוזיקאי, התסריטאי, הסופר והמשורר רב הפנים שהוא ניק קייב.

בבואנו לדרג את כל אלבומיו, החלטנו להתמקד ב-16 האלבומים של האמן עם The Bad Seeds ולהתעלם מתקופת ה-Birthday Party / The Boys Next Door המוקדמת. גם שני האלבומים (המעולים) של קייב כחלק מלהקת Grinderman נותרו בחוץ, כמו כן אלבומי ההופעה שהוציא במהלך השנים. נותרנו עם 16 אלבומים מ-From Her To Eternity משנת 1984 ועד Skeleton Tree שיצא בשנה שעברה, זמן לא רב לאחר שבנו של קייב מצא את מותו בתאונה מצערת.

קייב, כידוע, יופיע ב-19,20 בנובמבר בהיכל מנורה מבטחים, תל אביב, כחלק מסיבוב הופעות בינלאומי מצליח, בו הוא מבצע להיטים מכל התקופות. עבור מי שכבר קנה כרטיס ומרגיש צורך לרענן את הזיכרונות הגותיים והפאנקיים, הבלדות השקטות ובלדות הרצח, הסיפורים הרומנטיים והאגדות המפלצתיות, דירגנו את הסדר המומלץ לעשות את זה. מי שמעורה טוב בחומר מוזמן להתווכח עם הבחירות שלנו בתגובות. ומי שלא קנה עדיין כרטיס, כדאי שיזדרז, נשארו בודדים.
 

כיצירה שלמה, זהו האלבום הכי מפוזר, לא עקבי ואף משעמם לפרקים, של הלהקה. לעומת רוב האלבומים של קייב, האלבום הזה לא "תופס" את המאזין, מנסה לאתגר אותו אך לא מעניין מספיק בשביל להקדיש לו את תשומת הלב הנדרשת על מנת לעשות את זה. רז ישראלי
 

אלבום קשה להאזנה ולא אחיד ברמתו. עם זאת, כמו בכל אלבום של קייב והזרעים הרעים מסתתרים בו כמה פנינים, כמו The Carny המוזר והתיאטרלי, ללא ספק אחד מהקטעים הטובים ביותר של הלהקה בכל הזמנים, ו-She Fell Away הכועס, שמותיר את המאזין בשוק חיובי. ברק בן חמו
 

הדבר הכי מעניין באלבום גרסאות הכיסוי הזה הוא כמו כל אלבום קאברים - ההצצה שהוא מאפשר לקרביו של היוצר, דרך המוזיקה שהוא בעצמו שומע והאינטרפרטציה שהוא מעניק לה. חלק מהקאברים צפויים – לו ריד, ג'וני קאש, חלק מהביצועים מפתיעים – Black Betty של Ram Jam, אך בשורה התחתונה מדובר בהרפתקה מוזרה ללהקה, לחבר אלבום קאברים כבר באלבומה השלישי.

מאוחר יותר הודה קייב בעצמו שהאלבום הזה רחוק מלהיות פסגת היצירה שלו ושל זרעיו, אבל הוסיף שלרעות בשדות זרים עודד אותם לבחון כיוונים מוזיקליים חדשים בהמשך הדרך ועל כן בכל זאת מהווה ציון דרך משמעותי עבורם. רז ישראלי
 

האלבום ה-12 במספר של קייב יצא ב-2003. בשלב הזה של חייו, קייב הוא אב לארבעה ילדים, הצעירים שבהם הם זוג התאומים מנשואיו לדוגמנית ולמעצבת האופנה סוזי ביק. בגרסה הזו שלו, ניק קייב כותב על אהבה באופן חדש. לא כתשוקה אפלה המובילה לאלימות, לא כאנרגיה רוחנית המובילה לגאולה, אלא אהבה משפחתית, של אב ובעל שתפקידו להיות "צוק גיברלטר", כשם אחד השירים, עבור בת זוגו. למרות שמוזיקלית אין חידושים גדולים באלבום, רק ניק קייב מעולה כהרגלו, הגרסה הבוגרת של קייב מספקת נחמה ורוחניות מסוג חדש, ארצי יותר. אפרת מלטר

האלבום הראשון של ניק קייב והזרעים הרעים. חודשים ספורים אחרי הפיזור של The Birthday Party, קייב היה מוכן לשינוי. אליו ומיק הארווי הצטרפו בליקסה ברגן מלהקת איישנטרוצנדה נויבאוטן, הוגו רייס ובארי אדמסון. את השילוב ההרמוני של המוזיקאים האלו אפשר לשמוע בשיר הנושא של האלבום שבו פסנתר פצוע משתלב עם גיטרות הנשמעות כמו מקדחות וכמובן קולו של קייב המתקשר אלינו מסר כועס מהעולם הבא, אך מדובר בגרסה מעודנת יותר של פוסט פאנק לעומת ההרכב הקודם. את האלבום פותח קאבר עצבני מאד לשיר Avalanche של לאונרד כהן, אחד האמנים המשפיעים ביותר על קייב ושיר אליו חזר לפני שנתיים בביצוע שונה לחלוטין. האלבום שתואר כגותי וייצרי בישר את תחילת הדרך של ההרכב המוצלח ביותר שקייב היה חבר בו. אפרת מלטר
 

מפרספקטיבה של יותר מ-30 שנה לאחר שיצא, נדמה שמדובר באלבום זניח יחסית בדיסקוגרפיה המרשימה של קייב והזרעים, אם כי ללא ספק מדובר ביצירה חשובה בחיזוק עמוד השדרה המוזיקלי של הלהקה, שאז הייתה מורכבת מבליקסה ברגלד, בארי אדמסון ומיק הארווי בלבד. כל ארבעת חברי הלהקה לקחו חלק בהלחנת השירים רוויי ההשפעות הבלוזיות והרפרנסים לאלביס פרסלי. גם אם לא פסגת היצירה של ההרכב הצעיר, שירים כמו Tupelo ו-Wanted Man (במקור של בוב דילן וג'וני קאש), לעד יהיו חלק מרכזי בפסיפס היצירה המורכב של הלהקה. רז ישראלי
 

בדלת המסתובבת שהיא הרכב המוזיקאים של זרעי הרע, זה האלבום ה-15 במספר. מיק הארווי עזב, בארי אדמסון חזר. וורן אליס שם, על כלי מיתר וקולות רקע וחשוב מכך, על המחשב. את יצירת האלבום ליווה סרט תיעודי בשם "20,000 יום על פני האדמה" שבו שולבו שירי האלבום. ניק קייב שוב בעמדת מספר הסיפורים, רגוע והרמוני מאי פעם אבל עדיין מלנכולי ומבשר רע. אל תוך עולם הדימויים האהוב עליו הלקוח מבלדות ופולקלור של רוצחים וסוף העולם הוא מוסיף אירועים אקטואליים כמו גילוי חלקיק הבוזון-היגס או את אתר ויקיפדיה כגן עדן למי שלא רוצים לזכור. ביחד עם הסרט, זהו אולי האלבום האינטלקטואלי ביותר שלו, שגם מביא אותנו לראות אותו יוצר, מכתיבת המילים ועד ההקלטה של היצירה הסופית. בדיעבד העדינות והרוך היחסיים של האלבום הם השקט שלפני הסערה. אפרת מלטר
 

ציפיתם למצוא את האלבום הזה בתחתית הרשימה, נכון? כי כואב לכם שהוא עשה בו דואט עם קיילי מינו, ששפך עליו פוקוס עולמי שעד אז הוא לא קיבל? כי יש בו, שומו שמיים, גרסת כיסוי לדילן? כי פי ג׳י הארווי לא קשורה? יאללה, יאללה טהרנים חמוצים ומרי נפש.

אלבומו התשיעי של קייב היה מבחינתו הגשמת חלום בו בחר לקיים את שני העולמות שרק הוא יודע לרקוח כל כך בשלמות: הבלדות - גם במובן הספרותי אך גם בתרגום המוזיקלי הנוגה שלהן, ומהעבר השני - עלילות הרצח, חלקן מרומזות ומאופקות (Where the wild roses grow) וחלקן פראיות ובועטות (O’Malley’s Bar). מי שצולח את 58 הדקות של האלבום מקבל בספירה כוללת 60 גופות של נשים גברים וילדים, שמצאו את מותם בצורה טרגית או מגוחכת. קציר דמים מוזיקלי שקייב מגיש בחצי חיוך, עם סכין קצבים מוחבאת מאחורי הגב. המכלול השלם מציג תקליט מקורי, מאתגר, עם קונספט מורבידי שמשתדל לא לקחת את עצמו ברצינות מדי. זכרו רק שהמוות הוא לא בהכרח הסוף, ושהקונצנזוס לא תמיד מוצדק. גיל רוביו
 

על פי האגדה, האלבום הכפול, המכיל 17 שירים, הוקלט תוך 12 ימים בלבד. זה מסביר את האווירה הסחבקית שלו, את הסאונד המעומעם משהו ואת החום שנפלט מהשירים שהוקלטו בזריזות. גם האלבום הזה התקבל באהדה עצומה על ידי המבקרים, פחות אצל המעריצים הוותיקים, על אף שמדובר באלבום אקלקטי מאד, אולי המגוון ביותר של קייב עד היום, קצת מתוק, קצת חמוץ, קצת רומנטי, קצת בומבסטי. O Children שסוגר את האלבום הוא אחד השירים היפים ביותר שקייב כתב אי פעם. רז ישראלי
 

אם יש אלבום לא מוערך מספיק של קייב, הרי הוא זה, שאף התקבל בקריאות בוז מהמעריצים הוותיקים. אחרי The Boatman's Call, האלבום הכי רך מוזיקלית ומיוסר של האמן, המשיך קייב לקחת את תפקיד הקרבן באלבום שצופה ממנו להיות קאמבק מפואר לתקופה האפלה.

כידוע, זה לא קרה. אבל מי שנתן צ'אנס והעמיק באלבום הזה, גילה מעטפת קונספטואלית מרתקת ומצמררת, אולי אפלה יותר מכל דבר אחר שקייב עשה אי פעם. הדמויות שעומדות במרכזו, של חולי נפש דיכאוניים שמסתכלים על העולם דרך חלון מלוכלך, מפחדים לצאת החוצה מחשש להיקבר תחת ערמות של שלג תמים למראה, מודעים לחוסר יכולתם להתמודד עם החיים האלה בלי עזרה מבחוץ אבל מונעים פנימית להמשיך לנסות כנגד כל הסיכויים ונאחזים באמונה רק כדי לשמור על בדל של שפיות, מרכיבות את הקונספט האנושי הכי מיוסר ומכמיר לב שקייב יצר עד כה. זאת עד אלבומו האחרון כמובן משנת 2016, שמיתריו הם עצבים חשופים. רז ישראלי
 

על אף השינוי החד באופי, באווירה ובסגנון, מדובר באחד האלבומים המוערכים ביותר של קייב, שהתקבל בזרועות פתוחות לאחר הפיאסקו של Murder Ballads. רומנטי במופגן אך גם עוקץ כשצריך, והאלבום הכי אישי ואינטימי של קייב עד אותו רגע, The Boatman's Call מחזיק כמה מהבלדות היפות ביותר שקייב כתב אי פעם, בהן כמובן Into My Arms המקסים שפותח את האלבום הנוגה, והפייבוריט האישי שלי - Are You The One That I've Been Waiting For, שמוציא לי את כל האוויר מהריאות בכל פעם שקייב מגיע לגשר האמוציונלי של השיר. רז ישראלי
 

אפשר להתווכח על הסדר במדרג האלבומים של קייב, אבל מעט מאד יתווכחו על היות The Mercy Seat יצירת מופת. תמהיל שטני של טקס שמאני, וידוי מפלצתי, סיור בשוליי החברה, צלילי זרם חשמלי חורך בשר ועור שמתחילים בקודקוד ועוברים דרך כל הגוף עד פירוק מוחלט של הנשמה והמוסר לאחר שבע דקות של מוות איטי ונפלא. הבחירה לפתוח את האלבום עם השיר הזה מעמידה את המשך ההאזנה שלו באור מעט חלש יותר מפאת ההשוואה, כמו לפתוח יצירה ספרותית בקליימקס, ובכל זאת מדובר באסופה של עשרה שירים מצוינים (בדגש על Up Jumped the Devil, Mercy ו-Deanna) וניקייביים למשעי, ובאלבום הטוב ביותר שהוציא קייב בשנות השמונים. רז ישראלי
 

מוות הוא נושא מאד נוכח ביצירה של קייב, אבל ב-2015 המוות הפך מתמה אמנותית למציאות נוכחת בחייו כאשר בנו, ארתור, מת והוא בן 15 בלבד. לאחר הטרגדיה, קייב מיעט להתראיין ואת כל מה שהיה לו להגיד הוא שפך ליצירה שלו. את Skeleton Tree ליווה סרט תיעודי בשם "עוד פעם, עם רגש" שהכניס את הקהל אל תוך ביתה של המשפחה המתאבלת. בעזרת שותפו המוזיקלי הוותיק וורן אליס, שהעניק לשיר "Jesus Alone" תחושה מיסטית של סיאנס וחיפוש אחר תדר שיחבר את המתים והחיים, זהו אלבום שנחווה כמעט כמו טקס דתי. אפרת מלטר
 

אל תשפטו ספר לפי העטיפה. תמונת האלבום ״הבן הטוב״ כמו לקוחה מגלויית ברכות לבבית לחג המולד. חנוט בחליפה לבנה ישוב אל הפסנתר, מוקף בילדות לבושות בבגדי מלאך - כך בחרו קייב והזרעים לעטוף את אחד האלבומים המושלמים של קייב ואולי בכלל.

בדיעבד, רבים יודעים לזהות את ״הבן״ כאלבום ההתבגרות של קייב. כזה שלקח את הכעס וארז אותו בצורה מתוחכמת יותר, עדינה יותר, מלודית יותר (רחמנא ליצלן). קייב משייף את כישורי מספר-הסיפורים שלו ומהלך כשפים על המאזינים שלו: הבן אולי כבר בחר בטוב, הזרעים עדיין רעים. המתח הזה שבין מריר למתוק, שבין ציניות לבין אהבה טוטאלית - עושים את האלבום הזה ליהלום שממשיך את תהליך הליטוש שלו עוד מאז.

מהפתיחה המצוינת בפורטוגזית, עובר בבן הטוב המופתי, דרך ארבעת ה-שירים (״הספינה״, ״הפטיש״, ״הבכי״ ו״העד״) ועד ״לוסי״ המהפנט - זהו אחד האלבומים השלמים של קייב שללא כל ספק הצליח לגייס אליו ברכות גדודים של אוהדים חדשים שבחרו להשיט את הספינות שלהם סביבו, ושישרפו כל הגשרים. גיל רוביו
 

ניק קייב וזרעיו הגיעו לשיא סינרגטי באלבום הזה, שמחבר עולמות שונים בהצלחה אדירה, אלבום שבו הלהקה נשמעת כמו גוף אחד, ומלודיות נעימות מתחבקות עם רוק כוחני. אחד מהאלמנטים הבולטים ב-Let Love In הוא רעש הרקע שתמיד שנמצא שם, רעש מציק ומעמיס, אך הוא חלק בלתי נפרד מההרמוניה עצמה, עד שגם הוא מתקבל כרעש נעים. תוסיפו לזה את העומק הטקסטואלי של השירים, ואת העובדה שאין אפילו שנייה אחת של נפילה לאורך כל 48 הדקות שלו, ותקבלו אלבום שאין דרך אחרת לתאר אותו פרט ל"מושלם". יואב פרידמן
 

האלבום הזה, שאם לתאר אותו במילה אחת תהיה "חצוף", הוא יצירת מופת קטנה שבכלל לא התכוונה להיות כזאת. על הסאונד החי אחראי המפיק דיוויד בריגס, אך בדיעבד הצהיר קייב שהוא לא שלם עם צורת ההפקה הזאת, מה שהוביל לאלבום ההופעה Live Seeds שיצא שנה מאוחר יותר, כדי לפצות על חוסר הנוחות עם התוצאה הסופית של האלבום, ולעשות עם השירים צדק.

אבל למעריצים כל זה כלל לא היה אכפת. גם אלבום האולפן וגם אלבום ההופעה שיצא מיד אחריו נחשבים לשניים מהאלבומים האהובים ביותר של קייב בכל הזמנים. האלבום האקוסטי והצלול נחווה כבנשימה אחת, השירים הם סיפורים קטנים, חצי הומוריסטיים חצי מקבריים, והאווירה הכללית שלו היא של חבורת מוזיקאים כפריים שיכורים בפונדק דרכים נידח. כך, באופן נטורליסטי, אורגני וחסר יומרות, בין אם בכוונה ובין אם לאו, התקבל האלבום המהנה ביותר של קייב, שבאופן אירוני התמקם בראש מצעד האלבומים של האמן שמזוהה עם תכנים אפלים ומוזיקה אפלה עוד יותר. רז ישראלי
 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg