אבא, סיפור: רשף לוי כובש תחום חדש
עם שבעה ילדים ורזומה מרשים כתסריטאי, במאי וסטנדאפיסט, בגיל 45 רשף לוי לוקח הפוגה ומוציא לאור ספר ילדים ראשון. כמו תמיד, גם ליצירה הזו הוא מוסיף את חתימת אחיו המת
אחרי שנים ארוכות של חיים שלווים כחילוני מהשורה, התברר לרשף לוי שהוא בעצם דתי. או לפחות שיש מי שרואה בו כזה. "בשנים האחרונות אני עובד עם בחור אמריקני דתי בשם אהרן קוגן", מספר לוי, "הגעתי לביתו שבלוס־אנג'לס בסוכות, והוא הראה לי את הסוכה שלו. סיפרתי לו על הסוכה שבניתי אצלי בבית לילדים. הוא חשב מעט ואמר - 'תשמע רשף, גם אתה דתי'. קצת התפלאתי, ואז הוא הסביר: 'סוכה אתה בונה. ביום כיפור אתה נוסע עם הרכב?' אמרתי לו: 'אם תיסע בכפרֿ־סבא עם רכב ביום כיפור, תסיים את הנסיעה עם 48 ילדים וזוגות אופניים על הטמבון'. 'בפסח אתה עושה סדר?' עניתי – 'נסה לומר לאמא שלי שאני לא מגיע השנה, ותראה מה יקרה לך'. 'אז פה באמריקה אתה נחשב דתי אדוק', הוא פסק.
"וכשחושבים על זה, אין באמת אמת מידה להגדיר מי דתי ומי לא", ממשיך לוי, "בן אדם יכול לא להאמין באלוהים, ועדיין לסגור בשבת את הטלוויזיות ושאר מסכים ולייצר יום משפחה אמיתי. אני לא בטוח שיש דבר כזה 'מגזר חילוני'. לא בטוח שאפשר לאפיין קבוצה רק על פי זה שאין להם כוח לקום בחמש בבוקר ולהתפלל. מה בעצם המאפיין שלהם – עצלנים שלא ממש מאמינים לסיפורים שנכתבו בארמית?"
לוי הוא עוף קצת מוזר בשמי הבידור הישראלי. הוא אחד מאנשי התעשייה העסוקים ביותר, שחתום על להיטי ענק כמו סדרת הטלוויזיה "הבורר" והסרט "איים אבודים", אבל עיקר עיסוקו הוא בכלל סטנדֿ־אפ; הוא חילוני עם שבעה ילדים; סלב שגר בכפר־סבא. אנחנו נפגשים בביתו לרגל יציאתו לאור של ספר ילדים ראשון שכתב "הגמד משה ומכונית הממתקים" (הוצאת עם עובד), כשהתואר "סופר" מתווסף לרשימת תארים שיכולה לפרנס שכונה קטנה – תסריטאי, מחזאי, במאי קולנוע, מפיק, מנחה טלוויזיה וקומיקאי.
אחרי שבעה ילדים כתבת ספר ילדים, למה בעצם?
"במשך שנים, המצאת סיפורי ילדים הייתה בעצם המקצוע העיקרי שלי. בכל ערב שלא הייתה לי בו הופעה הייתי מכנס את כל הקטנים, יושב ובודה להם מעשיות שונות ומשונות. הם תמיד העדיפו את הסיפור בעל פה על פני כל הספרים הכתובים. לפני שנתיים, הקטן שלי הכריח אותי לכתוב את הסיפור של 'הגמד משה ומכונית הממתקים'. הוא אמר לי – 'אבא, אני רוצה שיהיה ספר ילדים שכתבת בשבילי', אז לא הייתה לי ברירה. היה ברור שאם אני לא עושה את זה, הילד נכנס בעוד כמה שנים לטיפול פסיכולוגי ארוך שבו הוא ילכלך עליי ואני אאלץ לממן את זה. אבל האמת היא שהתאהבתי בז'אנר, ואני מקווה שזה לא הספר האחרון, בייחוד אחרי התגובות המקסימות שאני מקבל. יש משהו בקהל ילדים שהוא כמובן שובה לב, וכל עוד הם לא מורחים עליך את הנזלת שלהם המפגש איתם מקסים. אני בהחלט רואה את עצמי מוציא בכל כמה שנים את אחד ממאות הסיפורים שיש לי במחסנים אחרי כל כך הרבה שנים של גידול ילדים".
לוי חושב קצת, ואז ממשיך לסוג של דבר תורה. חבל שאהרן קוגן בדיוק ישן עכשיו בלוס־אנג'לס, הוא היה מאוד מרוצה אם היה נוכח כאן: "במובן העמוק יותר, הספר עוסק במפגש בין שתי הדיברות הקשות ביותר לביצוע – לא תחמוד ולא תגנוב. לגמד משה יש מכונית ממתקים מדהימה שמפתה את כל חיות היער, ואז בוקר אחד היא נעלמת. הוא יוצא לחקור מי גנב את המכונית שלו, וכמו בסיפור של אגתה כריסטי מגלה שכל אחת מהחיות שותפה לפשע. כל אחת לקחה ביס אחד במכונית ואכלה חלק אחד שלה. אחרי שהוא מבין מיהם האשמים, הוא יוצא לתכנן את הלקח שהוא מנחיל לחיות.
"אני אוהב שסיפורי ילדים מתמודדים עם רגשות שהם לא פוליטיקלי קורקט. כן, כולנו חומדים, כולנו עומדים בפני פיתויים - זה חלק מהטבע האנושי ובגלל זה התנ"ך עוסק ברגשות האלה בכל סיפור וסיפור, יחד עם שורה ארוכה של חוקים שנועדו למסד את החברה. מחוה שחומדת את התפוח האסור, ועד אחי יוסף שחומדים את כתונת הפסים שלו. רוב סיפורי הילדים היום נמנעים מעימות עם מה שבעצם מעניין את הילדים. מבחינתי זה חבל. רק דרך סיפורים כאלה ילדים יכולים לגדול ולהיות אנשים שלמים".
ימים ספורים לפני הריאיון, הופעת סטנד־אפ של רשף לוי מצליחה למלא את היכל התרבות בנתניה היה מלא עד אפס מקום, ובמשך שעה וחצי הוא שלט בקהל בחוכמה ובעדינות. הוא ממלא אולמות כאלה מדי שבוע כבר שנים רבות, ובכל זאת נדמה שאם תבקשו מהישראלי הממוצע למנות עבורכם חמישה אמני סטנד־אפ ישראלים, שמו של רשף לוי כנראה לא יופיע ברשימה.
אתה עושה המון דברים - סטנדאפיסט, מחזאי, תסריטאי, עכשיו גם סופר ילדים. לפעמים היית מעדיף להתמקד בתחום אחד?
"כל הדברים האלה הם בסופו של דבר צדדים אחרים של אותו העיסוק – אני מספר סיפורים לאנשים. לפעמים הם מצחיקים ולפעמים הם מרגשים, אבל בדרך כלל יש שילוב של שניהם. אני יודע שאני משלם מחיר על כך שאני לא רק סטנדאפיסט או לא רק מחזאי. אם הייתי מתמקד באחד מהם הייתי אולי זוכה במובהקות במיתוג שלי. עד היום אנשים מופתעים – 'מה, אתה עושה סטנד־אפ?' וזה אחרי אלפי הופעות באולמות ענקיים. אבל המחיר הזה הוא מאוד נמוך ושווה לשלם אותו בשביל העניין וההתלהבות שמכניסים לחיים שלי המעברים בין כל התחומים האלה.
"בגלל המוות המוקדם שנתקלתי בו – גם זה של אחי רגב, גם אבי שחלה כשהייתי בן 15 וגם מוות שראיתי בצבא, אני חי את החיים תחת ההשפעה המובהקת של העובדה שאני הולך לצערי למות. החשש הזה מהמוות לא מכניס אותי לדיכאון. להפך, אני חי את החיים בהתלהבות ובניסיון למצות אותם ואת הטוב שבהם. זה הוביל לשבעה ילדים וחובות כבדים למכולת על טיטולים ומטרנה, אבל מצד שני גם ללא מעט חוויות שאם הייתי פחות מפחד למות לא הייתי מגיע אליהן".
הקמת משפחה גדולה הייתה החלטה מודעת שקיבלתם כזוג בתחילת הדרך, או שהדבר פשוט התגלגל מילד לילד?
"אשתי ואני הם שני מקרים הפוכים שהגיעו לאותה מסקנה. אני גדלתי במשפחה עם שישה ילדים, וזאת הייתה החוויה המעצבת הכי טובה שהייתה לי בחיים. היא גדלה במשפחה עם שלושה ילדים, אבל תמיד שיקרה וסיפרה שיש לה 12 אחים ואחיות. אז שנינו רצינו מההתחלה משפחה גדולה. חשבנו על חמישה־שישה, והשביעי היה גול שגנבתי בדקה התשעים".
אתה נמצא עמוק בתעשיית הבידור אבל גר ועובד בכפר־סבא. מה אתה חושב על התל־אביביות המובהקת של התעשייה, חברתית ופוליטית?
"הבחירה לגור בכפר־סבא הייתה מקרית. לא הייתה לי בעיה לגור בתל־אביב כי אני לא חושב שהתל־אביביות הזאת שמדברים עליה קיימת באמת. רוב האנשים בתל־אביב הם במקור מכרמיאל. כשאתה מסתובב בעיר הזאת אתה רואה בשינקין חרדים וערבים, ואתה רואה שם היפסטרים, וגם סתם חבר'ה אחרי צבא שבעוד כמה שנים יגורו בראשון־לציון ויעבדו בחברת הייטק. זו עיר שיש בה שילוב של כל הישראלים.
"בגלל שלא גדלתי בתל־אביב, אלא במשפחה ימנית ולא עשירה, ושירתתי ביחידה כמו מגלן - כשהגעתי לתעשיית הטלוויזיה הרגשתי בשנים הראשונות נטע זר. בהתחלה נדמה לך שכולם ישבו בכסית עם דן בן־אמוץ, וגדלו בבית של אוהדי הפועל תל־אביב. בהדרגה אתה מגלה שזה פשוט לא נכון. שיש המון אנשים שהגיעו כמוני, מהערבובייה של הישראליות, והדימוי של היוצר השמאלני הלבן מאפיינת אחוז מאוד קטן בתעשייה.
"לגבי האספקט הפוליטי, אמנם לא הצבעתי בשנים האחרונות לשמאל, אבל אני לא מתחבר לשיח שנאת השמאלנים שיש אנשים שאוהבים להפיץ כי זה משרת את האינטרסים שלהם. אני מאוד אוהב לקרוא היסטוריה, והתקופה האהובה עליי היא בית שני. אחת לכמה שנים אני קורא את התנ"ך מההתחלה ועד הסוף, ושמתי לב שבכל תקופה של עצמאות יהודית מה שהפיל אותנו היה מפגש עם מעצמה שהגיעה בדרך כלל מצפון, וריבים פנימיים. גם מי שלא מקבל את תיאוריית השלום, איך אפשר לשנוא את האנשים שמאמינים בה? אנשים שרוצים לחיות בעולם בלי מלחמה? הם הרי לא אנשים רעים, מקסימום אפשר לטעון שהם טועים. אני, כמו רוב הציבור, לא יודע מה המתכון המנצח לשרוד פה עוד מאתיים שנה ולשבור את השיא של החשמונאים, אבל דבר אחד בטוח - אין סיכוי שנצליח לעשות את זה אם נשנא אחד את השני".
על "הגמד משה ומכונית הממתקים", כמו על כל יצירותיו, חתם רשף בשם "רשף ורגב לוי". אני שואל אותו אם מותו הטרגי של אחיו בגיל עשרים ממחלת האיידס נכנס איכשהו ליצירותיו מעבר לחתימה המשותפת עליהן בשמו. "אני חושב שאם רגב לא היה נפטר ואבא שלי לא היה חולה באלצהיימר בגיל צעיר, הייתי כותב רק קומדיות קלילות", הוא עונה, "מרגע שזה קרה הקריירה שלי תפסה תפנית ורוב הסרטים והסדרות שלי עוסקים במוות בצורה ישירה. הם כולם קומדיות על קטסטרופות. הקהל בוכה וצוחק ביחד. אפילו בסטנד־אפ שלי, שהוא רוב הזמן רק מצחיק, יש כמה רגעים מרגשים. ולמען האמת אני מאמין שבבסיס של הבדיחות הטובות יש משהו שהוא גם קצת עצוב".
בעבר כתבת הופעות לאחרים. מתי החלטת שהגיע הזמן לכתוב לעצמך?
"היום אני בן 54, בערך בגיל שלושים החלטתי לעשות צעד קדימה ולהופיע בצורה רצינית, ובאותו רגע הפסקתי לכתוב לאחרים כי היה לי ברור שאת החומר הטוב אשמור לעצמי. את המפגש עם קומיקאים אחרים אני משלים היום דרך התוכנית 'הסטנדאפיסטים', שבה אני נפגש איתם וביחד אנחנו כותבים קטע חדש שהם מנסים באותו ערב על הבמה שלהם. בתוכנית הזו אני חוזר לכתוב לאחרים, ומאוד אוהב את זה. קומיקאים הם אנשים שמלהיבים אותי".
מכל היצירות שלך, באיזו אתה הכי גאה?
"אני גאה רק בילדים שלי. לא חושב שיש לי מה להיות גאה ביצירות. עשיתי אותן, השקעתי בהן את הנשמה שלי, הן יצאו עם הדברים הטובים ועם הפגמים, אבל מרגע שיצאו לעולם אני ממשיך הלאה לפרויקט הבא. הילדים זה משהו אחר – בכל יום מחדש אתה מתפלא שהם הולכים ומדברים. בתי הבכורה, שהיא חיילת, באה הביתה ואני בשוק – היא לא נופלת. פגשתי לא מזמן את אחות טיפת החלב שלה והיא שאלה אותי מה שלומה. אמרתי לה מצוין, אבל עדיין לא מרימה את הראש בשכיבה על הבטן כמו שצריך ואת הבטחת שזה יסתדר".
ובכל זאת, כמה מהיצירות שלך הפכו להיות פופולריות מאוד. האם ההצלחה הגדולה של "הבורר" לא גרמה לדעתך קצת להאדרה של ראשי הפשע בישראל?
"זאת בטח לא הייתה הכוונה, ואני חושב שגם לפני 'הבורר' ראשי הפשע שלנו היו מפורסמים וזכו ליחס מיוחד. 'הבורר' הייתה מראה ששמנו מול הציבור, ואם הציבור לא אהב את מה שהוא ראה במראה הוא בטח לא יכול להאשים אותה. הסוף של הסדרה מכיל גם מסר מוסרי. האנשים האלה שחיים על החרב ועל אלימות, מגיעים למצב שהם פוגעים בעצמם. כך שאם יש ילד או ילדה שקוראים את הכתבה והחליטו להיות עבריינים בגלל 'הבורר', אני קורא להם מכאן לשקול את זה שוב, זה לא שווה את זה".
שוק התקשורת והטלוויזיה, שבו כאמור מעורב לוי עד צוואר בשלל תפקידים, נמצא לאחרונה בתקופה לא פשוטה. המאבק הפוליטי על תאגיד השידור הציבורי ופיצול ערוץ 2 גרמו להחלשת כלי התקשורת הללו, ולסימני שאלה גדולים שהוצבו מעל עתידם והישרדותם.
"על הפיצול של ערוץ 2 הוחלט כששוק הפרסום היה בשיא של מחירים וביקושים והייתה הערכה שהשוק יכול להכיל יותר משני ערוצים מסחריים. אחרי שחלק ניכר מהפרסום הלך לגוגל ופייסבוק, ברור שזה כבר לא המצב", אומר לוי. "אני מאוד מקווה שיהיה איחוד מהיר בין שני ערוצים ושאף אחד לא יפשוט רגל. תמיכתי נתונה לחברים שם, בעיקר ב'קשת' שבמסגרתה אני עושה את 'הסטנדאפיסטים'.
"לגבי התאגיד, אני חושב שזה היה אחד הרגעים המוזרים של הפוליטיקה הישראלית. הסגירה של רשות השידור הייתה ההישג הכי גדול של הממשלה הקודמת והייתה רשומה על ביבי ועל גלעד ארדן. אני יודע שהמון אנשים שעבדו שם שילמו מחיר אישי כבד וצר לי על כל אחד מהם, אבל בסופו של דבר גם הם יודעים בלב שלא הייתה ברירה. אבל הניסיון לסגור את התאגיד שקם במקום רשות השידור היה רגע שפל שאני בטוח שראש הממשלה מצטער עליו. לא ברור למה הוא, בחוכמתו וניסיונו, נכנס למלכודת הזאת. אף אחד לא רוצה לחיות במדינה שבה פוליטיקאים מכתיבים את הכותרת של מהדורת החדשות ונתניהו הוא הראשון שיודע את זה. צריך רק לדבר עם עולים מברית־המועצות בשביל להבין כמה זה נורא.
"יצא לי להיות מעורב אישית במאבק למנוע את הסגירה של התאגיד – הם משקיעים כסף בסדרה שאני כותב עם אחי ינץ על אבא שלנו. זו סדרה היסטורית שאגב אי אפשר להאשים בשמאלנות – כל גיבוריה הם מהלח"י והאצ"ל. בעקבות המאבק יצא לי לדבר עם הרבה משרי הממשלה. כולם כאחד אמרו שההחלטה לסגור את התאגיד היא טעות ושערורייה. כולם דיברו על המניעים של ראש הממשלה במונחים מדאיגים מאוד. רק חלקם היו אמיצים מספיק כדי להביע את דעתם גם בתקשורת. זה היה מאכזב. השיחות האלה גילו לי גם את שר האוצר משה כחלון, שלטעמי הוא אחד הפוליטיקאים האמיצים שפועלים כרגע בזירה. למרות שזאת לא האג'נדה שלו הוא פעל בצורה ממלכתית ואחראית ומנע צרה גדולה.
"במהלך המאבק יצא לי להיות עד למסרים שעברו בין מקורבים של ראש הממשלה לאנשי התאגיד – בסופו של דבר הדרישה הייתה להדיח אנשים בחדשות, אנשים חובשי כיפה שהיו חשודים כתומכים בבנט ובאיילת שקד, ולהביא במקומם אנשים אחרים. אני כצופה מעדיף לחיות בעולם שבו ישנם ערוץ 20 עם מהדורה ימנית, תאגיד עם מהדורה ממלכתית, ולצדם רשת, קשת וערוץ 10, ושכל אחד יבחר את המהדורה שעושה לו את זה ואת התוכניות שהוא אוהב".
סיפרת שבאת ממשפחה ימנית. מהי באמת דעתך בוויכוח הבלתי נגמר בין שמאל לימין?
"אני חושב שאנחנו צריכים להיות קצת יותר בטוחים בעצמנו. אז יש באיזה סרט סצנה שמציגה לא כראוי את חיילי צה"ל. נו, אז הסרט יציג בוונציה ויקבל מחיאות כפיים. מה כבר יקרה? אנחנו חזקים, זו האדמה שלנו ואף אחד לא יגרש אותנו מכאן. מצד שני - חובה עלינו כרוב יהודי לחבק את המיעוט הערבי, להכניס אותם לתוכנו ולתת להם זכויות. מי שעושה דמוניזציה לערביי ישראל חוטא חטא גדול, כיהודים שבעבר עשו להם את אותו הדבר. מבחינת פתרון למצב, אני ביטחוניסט מורכב. הסכמי אוסלו הם נקודת השבר הגדולה בכך שהם לא צלחו אלא הביאו לטרור ולאוטונומיה פלסטינית שאיש לא יודע איך לאכול.
"אנחנו צריכים להיות יצירתיים, ובגלל רצח רבין התקבענו על הרעיון של שתי מדינות לשני עמים, כאילו אין שום רעיון אחר. השמאל תמיד הציע רעיונות יצירתיים כמו תוכנית אלון, וזה לא קיים היום. מצד שני, אני יכול להבין את נתניהו. יש במזרח התיכון מלחמה גדולה בין שיעים וסונים, ועד שזה לא ייגמר אין בכלל מה לדבר על שינוי מדיני באזור. זה יכול לקחת גם 400 שנה, מה לעשות, לא הזמנו את זה. החלום שלי בהקשר המדיני הוא שכמה שיותר מהאזורים שנמצאים בידינו יישארו בידינו. אני אוהב לטייל בהם, אוהב להופיע בהם. כשהתקשרו אליי לחתום על עצומה שלא אופיע באריאל, התקשרתי מיד לאמרגן שלי ואמרתי שיסגור לי שם הופעה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם