 |
/images/archive/gallery/121/562.jpg דגלס אדמס.
צילום: ארכיון  |
|
|
| "הזדמנות אחרונה לראות", דגלס אדמס |
|
| "טכנולוגיית זרדים", פרק ראשון מתוך רומן מתורגם חדש של הג'וקר המנוח של המד"ב |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
NRG מעריב
16/6/2004 15:36 |
|
|
|
|
|
|
|
זה לא מה שציפיתי לו, כלל וכלל לא. ב-1985, בשל תאונה עיתונאית כלשהי, נשלחתי למדגסקר יחד עם מארק קַרווארדיין לחפש מין כמעט נכחד של לֶמוּר המכונה אַיי-אַיי. איש משלושתנו לא פגש עד אז את השניים האחרים: אני מעולם לא פגשתי את מארק, מארק מעולם לא פגש אותי, וככל הידוע, איש לא ראה איי-איי זה שנים.
הרעיון היה של ה"אוֹבּזֶרבֶר קולור מגזין": לזרוק אותנו יחד למים ולקוות לטוב. מארק הוא זואולוג מנוסה ובקי להפליא, ועבד באותם ימים עבור הקרן העולמית לחיי הבר. תפקידו, בעיקרו של דבר, היה לשמש זה שיודע על מה הוא מדבר. תפקידי שלי, שהיו לי כל הכישורים הדרושים למלאו, היה לשמש לא-זואולוג בור להפליא שכל דבר שיתרחש יהיה עבורו בגדר הפתעה מוחלטת. כל שהיה על האיי-איי לעשות הוא מה שעושים האיי-איי זה מיליוני שנים – לשבת על עץ ולהתחבא.
האיי-איי הוא למור לילי. זהו יצור בעל מראה מוזר מאוד, ונדמה שהא מורכב מחלקים של בעלי חיים שונים. הוא נראה כמו חתול גדול בעל אוזני עטלף, שיני בונה וזנב דמוי נוצת-יען גדולה, אַמָּה ארוכה כמו זרד מת, ועיניים עצומות בגודלן שכאילו ננעצות לצידך, בעולם אחר לגמרי הרוחש ממש מעבר לכתפך השמאלית.
כמו רוב רובם של הדברים החיים במדגסקר, האיי-איי אינו מצוי בשום מקום אחר על פני כדור הארץ. מקורו בתקופה קדומה בתולדות הכדור, כאשר מדגסקר עוד היתה חלק מיבשת אפריקה (שהיא עצמה היתה חלק מן העל-יבשת האדירה גוֹנדוּאנָה). אבות אבותיהם של הלמורים ממדגסקר היו אז שליטי
הקוֹפָאים [פְּרימאטים] בעולם כולו. כשגלשה מדגסקר אל האוקיאנוס ההודי היא נותקה לחלוטין מכל השינויים האבולוציוניים שהתחוללו בשאר העולם. מדגסקר היא רפסודה של ניצולים מעידן אחר. כיום היא מעין כוכב לכת נפרד, קטנטן ושביר.
השינוי האבולוציוני המרכזי שפסח על מדגסקר הוא בואם של הקופים. הקופים גם הם צאצאי האבות הקדמונים של הלמורים, אבל מוחותיהם גדולים יותר, והם התחרו עימם בנחישות על אותו אזור מחיה. בעוד הלמורים מסתפקים בשהייה על העצים ובבילוי זמנם בנעימים, הקופים היו שאפתנים יותר וגילו עניין בדברים מדברים שונים, ובמיוחד בזרדים, שבאמצעותם, כך מצאו, הצליחו לעשות דברים שלא יכלו לעשות בלעדיהם – לחפור, לנקר, לחבוט בדברים. הקופים השתלטו על העולם וענף הלמורים בסדרת הקוֹפָאים גווע ונכחד בכל מקום – פרט למדגסקר, שכף רגלו של קוף לא דרכה בה עוד מיליוני שנים.
אז, לפני אלף חמש-מאות שנים, הגיעו לבסוף הקופים, או לפחות צאצאי הקופים – אנחנו. הודות להתפתחויות מדהימות בטכנולוגיית הזרדים הגענו בסירות קאנוּ, אחר-כך בספינות ולבסוף במטוסים, ושוב פתחנו בתחרות על השימוש באותו אזור מחיה, אבל הפעם בעזרת האש והמַשֶטוֹת ובעלי חיים מבויתים, ואספלט ובטון. הלמורים שוב נלחמים על חייהם.
המטוס שלי, מלא צאצאי קופים, נחת בנמל התעופה אַנטַנַריבוֹ. מארק, שיצא לפנַי לערוך את הסידורים הדרושים למבצע, פגש אותי שם לראשונה והסביר את המצב.
"הכול השתבש," הוא אמר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
דגלס אדמס. צילום: ארכיון
|
|
|
 |
|
 |
|
"מדגסקר, הירהרתי. איי-איי, הירהרתי. למור על סף הכחדה"
|
|
|
 |
|
|
|
הוא היה גבוה, כהה ושתקן, וסבל מעווית עצבנית קלה. הוא הסביר כי עד לפני זמן לא רב הוא היה רק גבוה, כהה ושתקן, אלא שאירועי הימים האחרונים הותירו בו את חותמם. כך לפחות ניסה להסביר. הוא גם איבד את קולו, הוא קירקר, מחמת הצעקות הרבות שנאלץ לצעוק לאחרונה.
"כמעט הברקתי לכם שלא תבואו," הוא אמר. "כל העניין הוא סיוט. אני פה כבר חמישה ימים, ועדיין מחכה שמשהו ילך כמו שצריך. השגריר בבריסל הבטיח לי שמשרד החקלאות יעמיד לרשותנו שני לנדרוֹבֶרים ומסוק. מתברר שיש להם רק טוּסטוּס, וגם הוא מקולקל.
"השגריר בבריסל גם הבטיח לי שנוכל לנסוע היישר צפונה, אבל פתאום מתברר שהדרך חסומה מפני שהסינים מרחיבים אותה, אבל אנחנו לא אמורים לדעת את זה. אני גם לא מבין מה זאת אומרת 'פתאום' – הם כנראה עובדים שם כבר עשר שנים.
"על כל פנים, אני חושב שהצלחתי לסדר משהו, אבל אנחנו מוכרחים למהר," הוא הוסיף. "המטוס לג'ונגל יוצא בעוד שעתיים ואנחנו מוכרחים להיות עליו. אם נזדרז, עוד נספיק לזרוק את המטען העודף שלכם במלון. כלומר, חלק ממנו עודף, לא?" הוא הביט בחשש בערימת התיקים שסחבתי ואחר-כך סקר בבהלה גוברת את הנרתיקים ובהם גופי מצלמות הניקוֹן, העדשות והחצובות – הצלם שלנו, אַלאן לֶה גַרְסְמֶר, שהיה עימי במטוס, כבר עסק בהעמסתם על המיניבוס.
"אה, זה מזכיר לי," אמר מארק, "ממש עכשיו גיליתי שקרוב לוודאי שייאסר עלינו להוציא מהמדינה סרטי צילום."
עליתי על המיניבוס, מטושטש מעט. אחרי שלוש-עשרה שעות על המטוס מפריז הייתי עייף ומבולבל, וציפיתי בכליון עיניים למקלחת, לגילוח ולשנת לילה טובה, שלאחריה אולי אבלה בוקר רגוע בניסיון הדרגתי לאתר את מדגסקר במפה אגב לגימת תה. ניסיתי לשלוט בעצמי ולהתאושש. לפתע לא היה לי שמץ של מושג מה אני, מחברן של עלילות משעשעות של מדע בדיוני, עושה כאן. מיצמצתי בעיני בשמש הטרופית המסנוורת ותהיתי לְמה לכל הרוחות מארק מצפה ממני. הוא התרוצץ סביבנו, נתן טיפּ לאחד הסבלים, שוחח בסבלנות עם סבל אחר עד שהלה השתכנע שבעצם לא סחב אף אחת מהחבילות שלנו, ניהל משא ומתן מעמיק עם הנהג ובהדרגה שלף סדר כלשהו מתוך התוהו.
מדגסקר, הירהרתי. איי-איי, הירהרתי. למור על סף הכחדה. יציאה לג'ונגל תוך שעתיים. היה לי צורך נואש להישמע מבריק וחכם.
"אה, אתה חושב שממש נראה את החיה הזאת?" שאלתי את מארק כאשר עלה לרכב וטרק את הדלת. הוא חייך אלי.
"השגריר בבריסל אומר שאין שום סיכוי," הוא אמר. "כלומר, אולי דווקא יש תקווה. על כל פנים," הוא הוסיף כשפתחנו בנסיעה איטית בכביש העקלתון הזרוע מהמורות המוביל אל העיר, "ברוכים הבאים למדגסקר."
|
|
|
|
|
|
|  | | "הזדמנות אחרונה לראות". צילום: עטיפת הספר | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
