 |
/images/archive/gallery/210/469.jpg קרים.
צילום: מתוך עטיפת הדיסק  |
|
|
| תרחץ את היד האיטית שלך לפני שאתה נוגע בי |
|
| אורי לוטן עם סדרת הכתבות השבועית שסוקרת חמישים שנה של תת התרבות הכי סוחפת בהיסטוריה. והשבוע: אריק קלפטון וקרים, שעשו מהפכה ענקית בנגינה בגיטרה חשמלית
|
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אורי לוטן
25/11/2004 18:12 |
|
|
|
|
|
|
|
בפרק האחרוןדיברנו על שנת 1964, השנה שבה בודד ה-THC, החומר הפעיל במריחואנה, והזכרנו כיצד שני עמודי התווך של המערב התיכון החדש, בוב דילן וג'ון לנון, התגברו על ביישנותם ובעידודה של ג'וינט אחת הכירו זה את זה.
הפגישה הזו הייתה קרוב לוודאי התחלה של הסיקסטיז האמיתיים שנמשכו למעשה קצת לתוך שנות השבעים. דילן ולנון תרמו זה לזה בצורה ששינתה את המוזיקה של שניהם באופן שאיפיין את התקופה כפי שאנחנו אוהבים לזכור אותה. בצד האנגלי התבשל האלבום המעניין הראשון של הביטלס "Rubber Soul" שכלל אלמנטים דילניים מובהקים, ובצד האמריקאי התבשלו "Bringing it all back Home" ו-"Highway 61 Revisited"
שכלל אלמנטים ביטלסיים שאין לטעות בהם. עוד לפני שאלה יצאו (ב-1965 למעשה) הופיעו בין מאות הלהקות האנגליות לפחות עוד שתיים, הקינקס והאנימלז, שהיו אמורות להיות על פי התכנון המקורי הפרק הנוכחי.
אבל אז קרה משהו שהקפיץ אותי שנתיים קדימה, לדלג על נקודות מפנה היסטוריות כמו הופעתו החשמלית הראשונה של בוב דילן והולדת להקת הבנות הראשונה בהיסטוריה, ולנחות באופן זמני בשנת 1966, וכל זאת בזכות ידיעה שלא התקרבה אפילו לפריים-טיים אבל בכל זאת עוררה בי תקווה שבכל זאת יש בשביל מה לחיות.
Cream, אחת הלהקות החשובות ביותר בהיסטוריה, עומדת בפני איחוד. מקורה של הידיעה בבילבורד, התנ"ך של תעשיית הפופנרול האמריקנית, מקור רציני ואמין לכל הדעות, והיא מספרת שהאיחוד יתרחש בשנת 2005 הבאה עלינו לטובה ויכלול שורת הופעות באותו המקום שבו קיימה הלהקה את קונצרט הפרידה שלה ב-1968 – הרויאל אלברט הול הלונדוני, אולם הקונצרטים המיתולוגי שהוקם ב-1871 ונושא את שמו של הנסיך אלברט, בן זוגה של המלכה ויקטוריה. בשלושים ושש השנים שחלפו מאז הופיעה הלהקה ביחד רק פעם אחת, כאשר הוכנסה להיכל התהילהשל הרוקנרול בקליבלנד ב-1993.
איחודים מאוחרים של להקות מיתולוגיות מן העבר הם הימור. קשה לדעת מה הסיכוי שההפתחות הטכנולוגיה יחד עם התפתחותם האישית והמוזיקלית של חברי הלהקה יכפרו על אובדן אנרגיית הנעורים. אני מעדיף לחשוב על אלה שהצליחו. ולווט אנדרגראונד עשו את זה בלי שום סיבה למבוכה, וגם ג'פרסון איירפליין הצליחו לגמרי לא רע ב-1989, אפילו שניגנו את אותו הסט בדיוק בכל ההופעות, מה שמהווה למעשה בגידה במהות האמיתית של הלהקה, שתחילת דרכה הייתה מבוססת על הופעות מאולתרות. גם פינק פלויד בלי רוג'ר ווטרס היו שווים את מחיר הכרטיס, למרות מחאותיו הנואשות של ווטרס שפינק פלויד בלעדיו זה לא זה. לעומת זאת אני חייב להודות בצער שכל הניסיונות לשחזר את קסמיה של להקת הבית שלי בלי ג'רי גרסייה גרמו לי לטריפ רע מהצליל הראשון.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
קלפטון, אחרי השיא
|
|
|
 |
|
 |
|
סללו את הדרך ללד זפלין וג'ימי הנדריקס
|
|
|
 |
|
|
|
לפחות מבחינה אחת איחודים כאלה הם דבר מתבקש. רמת הטכנולוגיה הקיימת היום בתחום הסאונד, החי והאולפני, מאפשרת ביטוי הולם יותר למוזיקה שהקדימה את הטכנולוגיה שלה הייתה זקוקה. לגבי קרים זה נכון במיוחד. הגדולה האמיתית של הלהקה היא באמת מיתולוגית. רק מי שהיה שם יכול לדעת, משום שאין הקלטות חיות ראויות לשמן מהופעותיה החיות של הלהקה. הגרועה ביותר היא דווקא בסרט שנעשה מקונצרט הפרידה שלהם והיה אמור לשמר את המורשת של שלישיית הכוח המקורית.
קשה לחשוב על להקה שהייתה קיימת פיזית כל כך מעט זמן והשפיעה כל כך הרבה. קרים גרמה למהפכה במוזיקה החשמלית, יצרה סאונד שנותר אחד המאפיינים החשובים של הרוק, ופתחה את הדלת לסוג חדש של נגינת רוקנרול, סאונד ושיטה שסללו את הדרך לג'ימי הנדריקס ולד זפלין, ופתחה את הדלת לג'ז חשמלי ורוק מתקדם.
קרים הם אוצר של כשרון גולמי שמסיבות שונות לא הגיע לבשלות. בתקופה שבה התגלו לא היה דבר כזה. שלושה מוזיקאים מקצועיים, כל אחד גאון בתחומו, שהביאו טאץ' ג'אזי לשירי בלוז ישנים, בתערובת עם הסאונד הפסיכדלי ביותר שיצא אז מאנגליה. בצד המזרחי של פלנטת הרוק שהשתרעה בעיקר בין לונדון וסן פרנסיסקו, הם סיפקו לקהל האנגלי את מה שגרייטפול דד סיפקו לחברים מקליפורניה – הסולואים הארוכים, עשרים דקות ומעלה, שלא היה להם מקום ברדיו. במהלך ההופעות הרבות שלה פיתחה השלישייה סוג של קומוניקציה בין הנגנים, לא הייתה ידועה עד אז ברוקנרול.
אולי משום שאריק קלפטון הפך במשך השנים לאחד מכוכבי הרוק האולטימטיביים, נהוג לחשוב על קרים כעוד אחת מלהקותיו הרבות של קלפטון. האמת היא שקרים שימשה קרש קפיצה לקלפטון שכבר אז רכש לעצמו תהילה כגאון בתחום הבלוז החשמלי, הסולואים המיתולוגיים שלהם הם עבודת צוות מושלמת. קלפטון עצמו הגדיר את המוזיקה שנוצרה בהופעות של קרים כמשהו הגובל במלחמה.
עם הבסים המהדהדים של ג'ק ברוס ועבודת התיפוף של ג'ינג'ר בייקר אפשר להבין את האנלוגיה. רק שלושה מוזיקאים מהדרגה הגבוהה ביותר היו מסוגלים לעשות מוזיקה כזו בלי לתת לה להתגלגל לרעש חסר משמעות. קרים היו אליטה מוזיקלית לכל דבר. אף שג'ק ברוס, הזמר הראשי, נגן המפוחית, והמלחין העיקרי, היה הקרוב ביותר להיות המוביל, אף אחד מהשלושה לא הפך להיות הכוכב. ג'ק היה מלחין מחונן וללא ספק הבסיסט הגדול של התקופה, כמוהו גם ג'ינגר בייקר. שלושתם, קלפטון, ברוס ובייקר, באו מרקע מוזיקלי ואישי שונה לחלוטין וההבדלים האלה הם שהפיחו רוח באש שהציתה קרים.
מבחינה היסטורית אי אפשר להגזים בחשיבותה של קרים. שלישיית הכוח הראשונה של הרוק, להקת הבלוז הפסיכדלית החשוב הראשונה, והראשונה שהפכה את הוירטואוזיות המוזיקלית לסממן של תקופתם. זה מה שהופך את האיחוד הממשמש ובא למעניין כל כך. אין הרבה נגנים חיים ברמתם של השלושה, ואין זמן מתאים יותר לראות כיצד להחזיר לבמה את ראשוני הג'אמרים, דווקא בתקופה שבה הג'אמינג חוזר והופך לטרנד המוזיקלי המוביל. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
