 |
 |
|
|
|
|
|
|
| פיל וגליה קולקטיב עם שלוש להקות שיגרמו לכל סצינת הPאנק-Fאנק להשתין במכנסיים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
Pאנק Fאנק כבר מזמן הפך לגראנג' של זמננו, סגנון מגדיר וגורף של אלטרנטיביות. עם זאת, כמו שאמרו מפיקי העל DFA, הנפטונז של התחום, את רשימת הלהקות הסבירות מבין אלה שבחרו להחיות את קו הבס של גאנג אוף פור אפשר להכניס על כרטיס ביקור. את החן העילג של אותם ילדים לבנים שלא ידעו לנגן ועוד פחות מזה לרקוד ובכל זאת ניסו לייצר Fאנק עצבני בחדרי השינה שלהם בשנות השמונים המוקדמות החליפה המגמה הפשטנית למדי של להדביק ביט האוסי
לגיטרה חורקת ומקוטעת.
למרות זאת, על כל פסאודו פרנץ פרדיננד בחליפה יד שניה (ע"ע מקסימו פארק מגלזגו, שכבר כמה חודשים שהתעשייה מנסה להכתיר אותם כיורשי עצר, ובכלל השמועה אומרת שיש היום בגלזגו יותר ציידי כישרונות מג'אנקיז), יש לפחות שלוש להקות ניאו-נו-ווייב שעושות רעש מוזר, צורם ועקום, קיצוני יותר מרדיו 4, הרבה פחות קלאברי מהראפצ'ר, שאולי עדיין לא יודע לרקוד אבל בכל זאת לא מתבייש לנסות.
The Chinese Stars ,Kill Me Tomorrow ו-Die Monitr Batssלא טורחים לחפש חליפות בחנויות יד שניה – מקסימום בזבל. יש מעט מועדונים שהיו שמחים לנגן את הרעש האטונאלי שלהם והם חייבים יותר ל-Teenage Jesus and the Jerks מאשר לפוסט פאנק האנגלי האלגנטי. עם זאת, ישמח לשמוע כל מי שהתלהב מהקונספט של האימפרוביזציות של ג'יימס צ'אנס וחבורתו הרבה יותר מאשר מההקלטות עצמן, שבעשורים שחלפו מאז שלידיה לאנץ' היתה מלצרית ב-CBGB, רכש לעצמו ה-No Waveמחויבות בסיסית למבנה ולביט שהופכים את התקליטים של הלהקות הנ"ל לכמה מהמשובחים של השנה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
דה צ'ייניז סטארז, "A Rare Sensation" ,"Turbo Mattress"
|
|
|
 |
|
|
|
באמצע שנות השמונים התפשטה בבתי ספר יסודיים בישראל אופנה מיובאת מאמריקה שזכתה לגינוי ציבורי גורף במיוחד. אזרחים הגונים הגיפו את דלתותיהם בפני ילדים בני עשר, אויבי הציבור מספר אחד. אפילו חיים יבין קימט את המצח בדאגה בכתבת התחקיר המיוחדת. כוכבי הנינג'ה (או בשמם האמריקאי "כוכבים סיניים") הפכו כל זאטוט למכונת הרג קטלנית. במשך שש שנים לפחות הסלים העקומים של בית הספר בית הכרם היו מחוררים לחלוטין כתוצאה מהמגפה הבלתי ניתנת לעצירה. כשהילדים לא הצליחו להשיג את הדבר האמיתי, הם גנבו תחליף מתכתי קטן מאתרי בנייה שהפכו משום מה בשפה השגורה מכוכבי נינג'ה למשולשי נינג'ה. כולם טענו שהם מכירים אישית את הילד עם הרטייה על העין ממבט לחדשות.
יהיה קשה לחשוב על שם יותר מתאים למוסיקה שה-Chinese Stars עושים מאשר זה שהם בחרו. כמו מגיפה אינפנטילית, אלימה ומפגרת, כמו פרנויה חינוכית, משהו שכולם ניסו לשכוח משנות השמונים, הקול הנודניקי והמייבב של אריק פול, לשעבר מ-Arab on Radar, אינו מרפה. וכמו כוכב נינג'ה מושחז, הלהקה שמאחוריו, שכוללת את המתופף של Arab on Radar והבסיסט של Six Finger Satellite, מפיקה צליל חד ותקיף, מהסוג שלא היו נותנים לך להעלות בחיים למטוס. היו מבקרים שהאשימו את תקליט הבכורה של הלהקה, "A Rare Sensation", בכך שהוא נשמע כמו יותר מדי דברים אחרים, ובהתחלה זה באמת נשמע ככה – הסאונד בו כל כך ארכיטיפי ומובהק. אבל כשמנסים להיזכר בכל הלהקות המופלאות האלו שנשמעות כמו הצ'ייניז סטארז, הרשימה חומקת מהזיכרון יותר מהר מנינג'ה מיומנת.
בהאזנה ראשונה לטקסטים על "A Rare Sensation", כמו גם ל-אי.פי "Turbo Mattress" (שיצא גם הוא השנה על דיסק שמעוצב, אגב, כמו כוכב נינג'ה קטן), נדמה שהצ'ייניז סטארז משחקים במשחק אסוציאציות חופשיות עם לוטראמון ודיוויד לינץ', שירה סוריאליסטית עכשווית בפורמולת פופ הדוקה כל כך שאפשר לראות לה את המעיים. אבל האזנות נוספות חושפות את האמת: המילים הן בסך הכל תסריט לתוכנית ריאליטי עתידנית בטלוויזיה, בהגשת הגווייה המשופצת של וויליאם בורוז כמובן, שבה מנתחים פלסטיים לא רק יהפכו את גופות המשתתפים לאוסף של חלקי חילוף לברביות אלא גם יכניסו קצת צבע לרקמות האפורות המשעממות של המוחות שלהם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
The Chinese Stars
|
|
|
|
|
|
|
קיל מי טומורו, "The Garbageman and the Prostitute"
|
|
|
|
|
|
|
יש להקות של בנים (עם זקנים?) שמדברים בטון מתנשא על מונחים ערטילאיים בתיאוריה טונאלית (שהם קראו בגיליון האחרון של ה-Wire) ויש להקות של בנים (בלי זקנים?) שמדברות רק על ההערצה שלהן לרולינג סטונז. Kill Me Tomorrow בהחלט לא משתייכים לאף אחת מהקטגוריות האלו: יש להם תלבושות דינוזאור מלייטקס והם עושים את הביצוע הכי טוב אי פעם ל-"Ghost Rider" של סואיסייד שמלביש גיטרה מהירה ומעוותת על ביט דיפ-טכנו.
אם אתם שונאים להקות אמנות אז תכבו עכשיו את המחשב ותבטלו את המנוי לברודבנד בגלל שקיל מי טומורו הם להקת האמנות האולטימטיבית: התקליט הראשון שלהם, פלסטיק צבעוני שמישהו השפריץ משפופרת, הוא תקליט קונספט שמבוסס על רומן שכתב הסולן והמתופף זק וונטס, ואשתו של זק, K8, שהיא גם הגיטריסטית של הלהקה, אחראית לא רק לאיורים של הספר ולעיצוב התקליטים, אלא גם לקו שלם של בגדים שהיא מייצרת ביחד עם אשתו של דייב, הבסיסט, שלא משתתפת בלהקה.
הם מגדירים את הסגנון שלהם כפאלפ-מודרניסטי גבוה, אבל את ההגדרה הכי טובה למוזיקה שלהם הם נתנו פעם בראיון לעיתון בסאן דיאגו, ההום-טאון שלהם: "אם מישהו שואל אותנו איך אנחנו נשמעים, אנחנו שואלים אותו אם הוא מכיר את סוניק-יות' ואם הוא אומר 'כן, שמעתי עליהם' אנחנו אומרים שאנחנו נשמעים בערך ככה. אבל אם הוא מראה יותר התמצאות, אנחנו נכנסים לפרטים קצת יותר טכניים".
במציאות, קיל מי טומורו ליוו לא מזמן את צ'ייניז סטארז בסיבוב הופעות ברחבי ארצות הברית. אבל במוחו הקודח של זק, שאפילו אשתו מודה שהוא בן אדם די מוזר, יש שדות של בני אדם שאיזה איכר מגדל בשביל העור שלהם, טוראי צעיר שרואה את העתיד דרך מכונת זירוקס וכמה ילדי גטו מחברים שיר ראפ לזיכרו של הווארד מייפל השלישי, הנשיא המשובט שהשמיד את העולם. הסיפורים האלה, ורבים אחרים מעובדים לכדי שירים עם בעיות שאי אפשר לרפא עם כדורים באלבום "The Garbageman and the Prostitute" .
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
Kill Me Tommorow
|
|
|
|
|
|
|
דיי מוניטר באטס, "Girls of War"
|
|
|
|
|
|
|
יש רק שתי להקות בעשור הנוכחי, ואולי מאז ה-Birthday Party, שבאמת מצדיקות את שם התואר "תזזיתי": Ex-Models ו-Die Mntr Bts . על פרוייקט הצד של נייט וברייס מה-Gossip, Die Monitor Bats (הם די גמישים בנוגע לאיות), אפשר לומר שהוא תזזיתי בגלל שהריקוד היחידי שאפשר לרקוד לצלילי המוסיקה שלהם יראה כמו הריצה של כלב חולה אפילפסיה.
אין בהם זכר מהגראז'-בלוזיות של ה-Gossip, ודי הרבה מהשירים שלהם גם נשמעים כאילו ג'יימס צאנס מת ממנת יתר באמצע הנגינה. מתחת לסקסופון המעוך מתחבאת גיטרה מלוכלכת ומונוטונית בנוסח ביג בלאק, זכר לימים שבהם סטיב אלביני היה פירומן מתלמד ולא מפיק על. DMB לא מתכננים להצית מבנים ציבוריים (ובימים אלה מי בכלל יכול להעלות על הדעת פגיעה בסדר הטוב בארצות הברית, כששירותי הביטחון מחוברים בשתלים תת-עוריים ותדרים-תת הכרתיים לכל מה שזז?), אבל הם כן מצליחים לתעל אי- שקט עם נטיות סוציופתיות לרעש קונסטרוקטיבי ולהפוך אשמה קתולית למין ממבו-שיק מדבק (על שם הסגנון שהמציא צ'רלי מגירה).
התקליט החדש שלהם, שיוצא בלייבל המוצלח Troubleman, מגשים היטב את הפוטנציאל שהם הראו ב-"אלבום" הבכורה שלהם שיצא בלייבל
Dim Mak (המרכאות כאן כי קשה להתייחס לתשעה שירים בפחות מרבע שעה כאל אריך נגן): הם רצים לכל מקום במהירות מופרעת כמו הפרעושים של הכלב מהשורה הקודמת, עוצרים פתאום, ורצים שוב באמוק. השירה המשועממת משהו של נייט היא הדבק הפלסטי שמחזיק את התמוטטות העצבים הזאת ביחד. ואם בסיבוב הראשון צמח ה-No Wave האמריקאי בתגובה לדיכוי של תקופת רייגן השמרנית, קשה שלא למתוח קווי דמיון בין הפיצול החברתי של אז ועכשיו והמוזיקה המפוררת שבאה בעקבותיו, ולראות בתחיית הז'אנר פורטרט הולם של הנפש האמריקאית במצבה הנוכחי.
|
|
|
|
|
|
|  | | Die Monitr Batss | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | אמנים, עיתונאים ורבולוציונרים כושלים | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
