 |
/images/archive/gallery/106/121.jpg רואי וולמן
צילום: נועם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| רואי וולמן תוהה מדוע הדחקנו את זוועות הגולאג ומנענו את המקום שמגיע להן בזיכרון ההיסטורי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נהוג לומר ולכתוב, שספרות גדולה נכתבת מתוך האסון. אם זה נכון, מה ניתן ללמוד מהמקרה של הסופר הרוסי ורלאם שלאמוב, מי שאסונם שלו ושל מיליונים כמותו הודחק\מודחק, או לכל הפחות ממעט לעורר עניין ממשי בממדיו?
אנחנו מדברים על הגולאג. אנחנו מדברים על מחנות הריכוז, הכפייה והעבודה הסובייטיים. אנחנו מדברים על מערכת הדיכוי האימתנית שפעלה בברה"מ של סטלין (וגם, בתצורות אחרות, אחריו). ובכל זאת, גם אם הנסיך הארי היה מגיע למסיבה בתחפושת של הצורר הגרוזיני עצמו במקום במדי אס.אס, העיתונות הצהובה במערב לא היה נרעשת כל-כך.
בספר "גולאג" (הוצאה עברית) של אן אפלבאום, תחקיר זוכה פרס פוליצר על תולדות המנגנון השטני, שראה אור לאחרונה בעברית, תוהה אפלבאום, בין השאר, גם בעניין זה: מדוע התודעה הקולקטיבית, הן הרוסית והן המערבית, לא מעניקות לנוראות הגולאג, שבמהותן והיקפן
מאזכרים במאה ה-20 רק מאורע אחד נוסף, את המקום שמגיע להם בזיכרון ההיסטורי (ואין כמו עיתונות צהובה בכדי לשקף תודעת-על). הסיבות לכך רבות. חלקן טריוויאליות יותר והן נוגעות בפוליטיקה הפנימית ברוסיה, וחלקן מורכבות ומאירות על הפוליטיקה הפנימית של השמאל במערב.
"לגולאג היו חוקים משלו, מנהגים משלו, חוקי מוסר משלו ואפילו סלנג משל עצמו. הוא הוליד ספרות משלו, נבלים משלו, גיבורים משלו, והותיר את חותמו על כל מי שנכנס בשעריו, אסירים וסוהרים כאחד", כותבת אפלבאום. לצד הנובליסט אלכסנדר סולז'ניצין, שספריו "ארכיפלג גולאג" ו"יום בחייו של איוואן דניסוביץ" תורגמו בעבר לעברית, אין מייצג חשוב ומרכזי יותר לספרות הגולאג מ-וארלם שלאמוב, ש"סיפורי קולימה" (ידיעות אחרונות) שלו, אסופה שנולדה מניסיון של כעשרים שנים במטחנת הנפש והבשר, ראה זה עתה גם כן אור בעברית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"גולאג". צילום: עטיפת הספר
|
|
|
 |
|
 |
|
העבר לא סיים איתנו
|
|
|
 |
|
|
|
"סיפורי קולימה" פורסם לראשונה באופן מסודר בלונדון ב-78', עשרים שנה לערך לאחר שנכתב. ברוסיה זה קרה רק תשע שנים מאוחר יותר, בימי הגלסנוסט והפרסטרויקה של גורבצ'וב, חמש שנים לאחר שנפטר שלאמוב.
ספריו של הנובליסט אלכסנדר סולז'ניצין הופיעו במערב כבר בשנות השישים. ואולם, בסיכומו של חשבון, האימפקט שיצרו היה מוגבל. מוגבל מדי. בדקו את עצמכם: מה אתם יודעים על הגולאג? סטלין הרג ביד מכוונת יותר אנשים מהיטלר, ועם זאת "פשעיו של סטלין אינם מעוררים אצל רבים את אותה תגובת קרביים שמעוררים פשעיו של היטלר", כותבת אפלבאום. "בתפיסה זו יש הד לתחושתם של רבים, אפילו כאלו שלא נמנו עם השמאל הארכאי: ברית-המועצות פשוט שגתה אי-שם לאורך הדרך, אין מדובר ברוע בסיסי בנוסח גרמניה של היטלר".
מסקנה אפשרית מכך, אם לחזור לשאלת הפותחת, היא שספרות גדולה אמנם נכתבת מתוך האסון, אבל לפני שהעולם מוכן להכיר בספרות גדולה, הוא צריך לעשות חשבון ולראות אם משתלם לו להכיר באסון. ואולי בשל זאת, בעיתוי המופלא ופוקח-התודעה של יציאת שני הספרים, "גולאג" ו"סיפורי קולימה", אחד על רקע השני, אחד משלים את השני, יש בכדי להעביר בחוויית הקריאה את אותה תחושה שבבסיס סרטי אימה: אנחנו אולי סיימנו עם העבר, אבל העבר לא סיים איתנו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ורלאם שלאמוב
|
|
|
|
|
|
|
מהטקסטים הקשים ביותר שהופיעו מעולם
|
|
|
|
|
|
|
"סיפורי קולימה", אם לנסח זאת באופן רגוע, הוא אחד מהטקסטים הקשים ביותר שהופיעו מעולם, ולא במובן המילולי; קל לקריאה, קשה להפנמה. מיצירתו של שלאמוב - שהורשע ב"פשעים נגד המהפכה, בגידה, התקוממות, סיוע לבורגנות הבינלאומית" - עולה הגולאג כעולם של ניהיליזם חסר-פשר, של דה-הומניזציה טוטאלית, שכל שיפוט בו מושהה, כמו גם הדיבור והחשיבה. זהו מקור וסיבת הולדתה של הלשון הדיווחית של שלאמוב, לשון עניינית, חדה, שמעידה יותר מכל על הוויה שבה נותרת לאדם רק אפשרות אחת, והיא אפשרות הפעולה. אפילו בייסורים, מצילי הנפש על פי מסורת הספרות הרוסית הגדולה, אין כל טעם - כי אין גאולה.
לא רק קריאת תיגר על מהות הנרטיב הרוסי מצויה במהלך של שלאמוב, כי אם גם מודל חלופי לספרות הדיסוטופית, המעמידה אל מול מערכות הכוח הרעות גיבור אחד טוב, שהאמונה שלו בטוב גם תציל אותו. במיצב החיים המופיע ב"סיפורי קולימה" אין העדפה של הטוב על פני הרע. הטוב והרע מתלכדים לכדי ביטול הדדי, לכדי מציאות בהמית מפוררת שבה כל קורבן הוא גם מקרבן ולהפך, ללא יוצא מהכלל, ללא פתח מילוט מן המעגל.
במובן המשקף, יש לשפת הכתיבה תפקיד נוסף, מאחר לא תמיד נמנע שלאמוב מהפיוטי, מהעושר הלשוני, בעיקר כשהוא מתעכב על נופיו המרהיבים של הצפון הרחוק, שעומדים ברקע הזוועות. אלה, בעיני, הרגעים הכי חשובים, דווקא מאחר והם חושפים את התפרים המלאכותיים של מעשה הכתיבה הספרותי, שמוצע לקורא במקום פיסת חיים. קיימת חשיבות רבה להדגשת העובדה שסיפוריו של שאלמוב, המושתתים על ניסיון חיים, נכתבו רק לאחר השחרור והחזרה למוסקבה. כי בשיוט שמביא הספר בין הביוגרפי לבדיוני, בין "האמיתי" למה שזכור "כאמיתי", יש, במהופך, יותר אמת ואנושיות ממסמך מתעד. כי "סיפורי קולימה", אם מה שמתואר בהם הוא נכון, לא יכולים היו להיווצר בקולימה בשנות הארבעים של המאה ה-20, מקום וזמן שהחיים בהם חייבו לחיות אותם, לא לכתוב אותם.
רועי חן, שתרגם את הספר, מציין באחרית-דברו ש"רוב שמות האנשים בסיפורים הם שמות אמיתיים, וכל שמות המקומות, המחנות והמחלקות השונות הינם עובדות קיימות". חלק מהסיפורים מועברים בגוף ראשון. כולם מסתיים בציון שנת כתיבתם, כמו פיגום שנשכח לאחר סיום הבנייה. למה? אולי בשביל להבהיר מתי התאפשרה פעולת הכתיבה. ואולי בשביל לחזק, אסתטית, את ההפרדה שבין רגע הכתיבה והרגע המסופר, ליצור הזרה: ה"אני" הכותב מתבונן ב"אני" המסופר. כי אחרי הגולאג, "האני" הכותב הוא כבר לא "האני" המסופר. ולא יהיה גם. שהרי בסופו של דבר, זו שאלה מוסרית בכלל: אם אתה כותב על פלנטה אחרת, מה הסבירות שתוכל, ממרחק השנים, באמת, אבל באמת, לחזור לשם?
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
