ביג בן: מאהוד בנאי ועד יוסי בובליל
הריגת הצרצר של יוסי בובליל, חוברת השירה החדשה של הליקון, אניטה שפירא כותבת על ברנר והמכתב המופלא של אהוד בנאי. מנחם בן עם תובנות השבוע
התוכנית על סכנת התרופות בסדרה "מה הורג אותנו?" בערוץ 10 בהנחיית אורנה בן דור ופרופ' רפי קרסו הייתה אחת החשובות שהוקרנו אי פעם בטלוויזיה הישראלית, ואולי בעולם בכלל. עקרונית, היא יכולה בפועל ממש להציל אינספור נפשות, אם יפנימו את מה שנאמר, אם יבינו כמה
שמעתי שהאבא ב"האח הגדול", יוסי בובליל, הרג צרצר. מי הורג צרצרים חוץ מאנשים אטומים במיוחד ("זה היה הצרצר, משורר הדלות", כתב ביאליק בשירו הנפלא) ומפיקי התוכנית ממש לא יכולים לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה". עד שהבובליל (כשמו כן הוא) לא יעוף לי מהעיניים (הוא ועוד כמה) אני לא מסוגל להסתכל בתוכנית הבלתי נסבלת הזאת.
מילא הניפוח האידיוטי של "הניסוי המדעי הכי גדול בהיסטוריה" בז'נבה - כולם צריכים להתפרנס - אבל הטענה שככה יגלו את "הסוד של אלוהים" או כמו שאמר פרופ' עילם גרוס (בהומור, אבל אמר) "אלוהים כבר לא צוחק, הוא כבר מפחד. אנחנו כבר מתקרבים אליו". נו, באמת.
כמה לא חכמים יכולים מדענים חכמים להיות? הרי גם אם יגלו את החלקיק הבסיסי של עולם החומר (וברור שאין דבר כזה, כי עוד לא קם החלקיק שאי אפשר לחלק אותו) זה עדיין לא יגיד שום דבר על שום דבר. ובכלל כדאי לזכור מה שכתב פעם מרדכי גלדמן בשיר הנפלא "צירוף מקרים" מתוך הספר הנפלא "מילאנו": "כל החומר אינו אלא רוח".
תשמעו לי, הצירוף הכי טוב ליום שישי בערוץ 1 הוא אילה חסון וירון דקל. לא כל אחד מהם לחוד אלא שניהם ביחד. הם בהחלט לא פחות מעניינים מעפר שלח את דרוקר וגם מיאיר לפיד. משהו פוליטי. משהו חם.
אהוד בנאי שלח מכתב נפלא, שהגיע באיחור, בעקבות ההערות התוקפניות שהערתי כאן בשמינייה קודמת אחרי שביטל את הופעתו בהר חברון לזכר אלעזר ליבוביץ ז"ל ונרצחי טרור יהודים אחרים. ועל כך מעיר בנאי במכתבו: "רציתי להבהיר לך, בכנות גמורה, שלא הופעל עליי שום לחץ מארגוני שמאל בעניין הזה (אלא אם כן אשתי נחשבת לארגון שמאל), ואף אחד לא איים עליי בחרם.
זוהי הוצאת דיבה פזיזה וחסרת אחריות, שאין לה שום אחיזה במציאות. רציתי שתדע שהגעתי להחלטה הקשה הזאת לגמרי בכוחות עצמי. ברגע האחרון הבנתי שזו לא בדיוק רק אזכרה אלא גם ובעיקר הפגנת כוח עם גוון פוליטי ברור, ולכן, בלב כבד החלטתי לא ללכת, כי אני נמנע מלחבור להפגנות פוליטיות גם של השמאל וגם של הימין. האמן לי שהיה מאוד קשה לי לבטל. ועד עכשיו ההחלטה הזאת מייסרת אותי. אבל הרגשתי, נכון לאותו רגע, שזה מה שאני צריך לעשות".
אני מאמין לכל מילה כמובן. וסליחה. אגב, כדי להבין מה ההבדל בין הרוחניות היהודית הנפלאה של אהוד בנאי לבין הרוחניות היהודית המרתיעה של שולי רנד, די לעיין במשפט המבחיל ששולי רנד שר בהופעותיו: "ברוך שלא עשני גוי" (רק אל תספרו לפול מקרטני). אהוד בנאי בחיים לא היה מוציא משפט דוחה כל כך מהפה.
אניטה שפירא כתבה אמנם ביוגרפיה חדשה ורבת עניין על ברנר. באמת. אינסוף פרטים שיעניינו להפליא כל מי שמתעניין בברנר: על אופיו הצבוע והשתלטני של בית אביו, מתוכו נולד איש אמת טהור כל כך כברנר, על יחסיו הבעייתיים עם נשים, על היכרותו עם גנסין (שלמד איתו באותה כיתה בישיבה שניהל אביו מאיר הפנים של גנסין), על עריקותו מהצבא הרוסי, על תקופת "המעורר" בלונדון, כתב העת שערך בלונדון ב-1906 והיה היחיד בעברית בעולם באותה עת, על יחסיו האישיים המתוחים עם ביאליק, על חרדתו לבנו, וכמובן על נסיבות הירצחו ביפו ב-1921 בידי פורעים ערבים (כשאגב, גם אביו ואחיו וידידתו הקרובה ביותר היו קורבנות מוות בפוגרומים באירופה, ללמדנו איזה זמן יהודי נורא זה היה).
ובכל זאת, לא הייתי ממליץ למישהו להתחיל לקרוא את הביוגרפיה העמוסה של שפירא לפני שיתוודע לברנר באמצעות ספר הזיכרון הקטן והמופלא "ברנר בלונדון" (הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה), שכתב אשר ביילין, ידידו של ברנר בתקופת לונדון שלו בראשית המאה שעברה. בלי זה, קשה להתחיל להתעניין בברנר ברמה המאפשרת קריאה אמיתית ומתעניינת באמת בביוגרפיה של שפירא (עם עובד), הנפתחת אמנם בציטוט מתוך סיפורו של ביילין, המתאר איך נכנס ברנר לילה אחד לביתו של ביילין בלונדון, בלי לדפוק בדלת, לא אמר מילה, נשכב על הרצפה, הלקה את עצמו, קם ויצא בחיפזון; אבל גולשת כבר בעמוד הבא לתיאור ארכני, מפורט, של הסיפור הברנרי "בחורף", שספק אם אדם שאין לו עניין מוקדם לוהט בברנר יוכל להתעניין בו באמת.
אגב, שפירא מוצאת לנכון להעיר באופן תמוה לגמרי ש"בני דורו לא היו בטוחים שאין לברנר נטיות הומוסקסואליות". היא מסיקה את זה, בין השאר, מתוך תיאור מקסים ותמים לגמרי של ולפובסקי, המתאר איך הניח ברנר יד על כתפו ("אודה: מגע זה גם נעם, גם צרב במקצת") ועל פי "רמזים לאי בהירות מינית" המצויים כביכול ביצירותיו המוקדמות. נו, באמת.
בין 19 משוררי החוברת החדשה של הליקון, "שירה חדשה 2008", רק אחת עוסקת בניסיונות חרוז קצת מהוססים. כל השאר כותבים בעצם פרוזה לכל דבר, שכל מה שמבדיל בינה לבין פרוזה היא חלוקת השורות הקצרה, האופיינית לשירה (ובניגוד לכל הקשקושים, השאלה איפה אתה מחלק את השורה ויורד לשורה הבאה, היא לא ממש חשובה, אפשר ככה ואפשר גם ככה). זהו בעצם מצבה הבסיסי של השירה בישראל, ובעצם בכל העולם. השירה איבדה כמעט לחלוטין את הזיקה שלה למוזיקה, למרות שעצם המילה שירה פירושה מוזיקה. האם זה רע? לא בהכרח.
גם בחוברת זו של הליקון מצאתי כמה שירים (כלומר, קטעי פרוזה קצרים) בעלי חן ועוצמה. הבעיה היחידה היא שהשירים נורא דומים זה לזה. כשעשרות אלפים כותבים שירה בארץ, וכמעט כולם כותבים אותו דבר, הסיכוי לבלוט כמעט לא קיים. טוב שהמשוררים לא מבינים את זה וממשיכים לכתוב. אחרת לא היינו זוכים לשורות פשוטות ויפות כמו השורות של חיה סדן, למשל, על חוויית העבודה הדיכאונית במשרד: "סיכה אדומה מפלסטיק/ מונחת על שולחן משרדי./ אור הניאון שכיער אותך/ מכער אותי". או שורות מעניינות, גם במישור הרכילותי, של אסנת בינה: "עבדתי אצל מישהו/ מר עיתון/ מר די מפורסם/ הייתה לו דירה תל אביבית/ אופן-ספייס/ עם רצפה מבריקה/ רק חדר השינה/ היה כמו כלוב...". לאיזה "מר עיתון" היא מתכוונת?
אגב שירה חדשה: בטור הקודם ציינתי את גבריאל מוקד כעורך עונתון "עכשיו". למעשה, עורך הגיליון הוא יהודה ויזן.
לֹא שֵׁרַתִּי וְלֹא שַׁרְתִּי - / אַךְ רַק אוֹתָךְ בִּלְבַד שְׁנוֹרַרְתִּי.
אבות ישורון, שחרז חרוזים פרועים, מפתיעים, רבי-השראה, בצעירותו, ואחר-כך נטש את החרוז והפך למשורר הרבה פחות מעניין, מתאר בצמד השורות המוקדמות והבלתי-נשכחות שלו את יחסיו הכלכליים עם אשתו. היא עבדה. הוא היה משורר לפעמים. מתוך "סף יבשת" (כרך א' במהדורת כל השירים, הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה).
נא להמתין לטעינת התגובות
