השטן מצלצל פעמיים
אחד מושך למעלה. השני מושך למטה. אצל רודולף שטיינר יש שני שטנים. הכירו את לוציפר ואהרימן. שבוע האנתרופוסופיה בערוץ הניו אייג'
ואת הטוב הוא יוצר" (פאוסט, גתה)
מדוע אלוהים ברא את הרע? מיהו השטן? מה תפקידו? שאלות אלו העסיקו את התרבות המערבית מראשית ימיה. תיאולוגים מכל הדתות מנסים מאז ועד היום למצוא הסברים לשאלה אחת: מדוע בעולם שברא אלוהים, שכולו טוב, יש כל כך הרבה רע? הגנוסטיקנים פתרו את השאלה הזאת בפשטות: בורא העולם הוא רשע. הפרסים טענו שיש מלחמה נצחית בין כוח הטוב לכוח הרע. הנצרות, היהדות והאיסלאם ניסו למצוא תשובה שלפיה אלוהים מאפשר את הרוע מסיבות טובות, אך זה לא פוטר את האדם מאחריות לבחור בטוב ולא ברע.
גם שטיינר התמודד עם השאלה הזו וביקש למצוא לה פתרון שיתיישב עם תורת האבולוציה האנתרופוסופית. לדעת שטיינר, התודעה האנושית היא חוד החנית של האבולוציה, והתפתחות כדור הארץ תלוי בין השאר בבחירותיו המוסריות של האדם. אך לא רק האדם מעורב בסיפור הזה, שלוקחות בו חלק ישויות רוחניות רבות מסוגים ומדרגות שונות, שגם מבקשות לעזור ולהשפיע על הנעשה בפלנטה. למעשה, בכל שלב ושלב נוטלת את ההנהגה על עולמנו היררכיה אחרת של מלאכים. אך ישנם גם כוחות יריבים הנלחמים במלאכים הטובים ומשתדלים לסכל את התפתחות המין האנושי. אלה הם כוחות הרוע, ובסופו של דבר, גם הן משרתות את האדם.
השטן אצל שטיינר מתחלק לשניים: יש שטן של אור ויש שטן של אופל. מצד אחד עומד לוציפר - "נושא האור" בלטינית, הוא הלל בן שחר, המלאך שנפל משמים בשל גאוותנותו. מצד שני ניצב אהרימן, אל החושך מהמיתולוגיה הפרסית. שני השטנים הללו הם ישויות רוחניות שהתפתחותם נעצרה במהלך אחד המחזורים של התהוות מערכת השמש. אך לוציפר ואהרימן אינם "רעים" כשלעצמם; הם מייצגים שני קטבים הפוכים על סקאלה אחת, ומטרתם להוציא את האדם מאיזון ולהביאו לידי קיצוניות: לוציפר, מהצד האחד, מנסה למנוע מהאדם להתגשם לחלוטין בגוף הפיזי, ומבקש להשאיר אותו בעולם הרוח; מהצד השני מנסה אהרימן למשוך את האדם מטה, לגרום לו לשקוע לחלוטין בעולם החומר, עד שישכח מקיומו של המימד הרוחני.
במקום שבו נמצא האחד, תמצא גם את השני - לוציפר ואהרימן משתפים פעולה כדי למנוע מהאדם להתמקם במרכז הסקאלה, בנקודת האיזון והאהבה - שלפי שטיינר - היא מהות האימפולס הנוצרי והחבירה לרוח ה"כריסטוס" המבקשת להתגשם בעולמנו.
גם מי שדוחה את ההקשר הדתי של שטיינר יכול למצוא עניין בסקאלה של לוציפר ואהרימן, כאמת מידה רוחנית לתופעות תרבותיות. תחילה נתאר את אהרימן: אהרימן הוא רוח המטריאליזם - ארצי, מוצק, כבד, נוסך שעמום; אבי הנטייה הטכנולוגית, אוהב לחלק, לכמת ולקטלג. לכן אהרימן הוא העומד מאחורי תפיסת העולם המדעית המטריאליסטית. אהרימן מבקש לכפות על החשיבה האנושית תפיסת עולם של חיפצון, "אובייקטיביזם" מדיד וחומרי ביחס לכל דבר ודבר. בית החולים המודרני, למשל, שמתייחס אל האדם כאל מערכת מכנית ואל עצמו כאל מערכת כלכלית - הוא יצירה אהרימנית טיפוסית. דו"ח דברת, למשל, ההופך את החינוך לעניין הישגי-כמותי ושוב - כלכלי לגמרי -
לוציפר, לעומתו, הוא גאוותן, אוורירי, זורם, מיסטי, חובב פאר, קשור לפנטזיה, לאשליות ולאמונות תפלות - וכלל אינו רוצה להיכנס אל תוך עולם החומר. באופיו הוא תזזיתי והיפראקטיבי, חושני, פנאטי, נהנתן ומגלומן. סמים הם עניין לוציפרי מובהק. לעומת הנטייה של אהרימן לחלק ולקטלג, לוציפר הוא אבי האיחוד וההכללה, גם כשאלה לא נדרשים. אם אהרימן היה רוצה שרק האינטלקט ישלוט באדם, לוציפר מנסה לשכנע אותו לציית רק לרגשותיו. לוציפר מבקש לפתות את האדם ליהירות, אגואיזם וגנדרנות, להתמסר לתשוקותיו ולחיות בעולם סובייקטיבי מנותק; כאמור, לוציפר ואהרימן פועלים במשותף כדי לערפל ולעוות את תפיסת המציאות של האדם - אך אם הנטייה האהרימנית היא לתת הסברים מכניים וסטטיסטיים, הנטייה הלוציפרית מפרשת את הכל כרוח - עד לפירוש הקיצוני שעולם החומר כולו אינו אלא אשליה, משחק קוסמי נטול חשיבות. תנועת הניו אייג' כולה נתפסת בעיני אנתרופוסופים כעניין לוציפרי, בשל הנטייה הריינבואיסטית לברוח אל תוך אחדותיות מומצאת, לעשן גראס, לעבוד מעט ולחשוב שכל דבר הוא סימן. אושו הוא דוגמא טובה ללוציפריות.
שטיינר עצמו אכן ייחס ללוציפר את כל תורות המזרח, המבקשות, בעיניו, להשתחרר מהעולם במקום לפעול בתוכו למען התפתחותו. מבלי להתכחש לערך הבודהיזם או ההינדואיזם, הוא סבר שהרוחניות המערבית - הנצרות האיזוטרית, למעשה - כוללת אמיתות נעלות יותר החיוניות להתפתחות העולם. התיאוסופיה, שנשענה על המזרח, היתה בעיני שטיינר לוציפרית. אחד מעיקרי ההתנגדות של שטיינר לגישה המזרחית היה בנושא המחשבה: בעוד שהמזרח נוטה לראות במחשבה הפרעה שיש להסיר כדי להגיע לידי חוויה מיסטית בלתי-אמצעית, שטיינר סבר שבמחשבה עצמה פועל יסוד רוחני, ובעזרת האימון המתאים נעשית החשיבה בסיס להכרת המציאות ולפעילות בה.
אהרימן ולוציפר אינם, כאמור, רעים כשלעצמם; האדם צריך לדעת לעבוד איתם ולאזן אותם. אסטרונומיה מתמטית היא אהרימנית אך בוודאי אינה עניין פסול, וכך גם מחשבים, מוצרי חשמל, נעלי התעמלות, וחישובים סטטיסטיים; אהרימן והכוחות הארציים חשובים להתפתחות האינטלקט האנושי - מה שחשוב הוא לא לתת להם להשתלט על הנפש. גם לוציפר על איכויותיו חשוב כמובן למין האנושי - הוא הישות הרוחנית מאחורי התרבויות הגדולות של המזרח, של מצרים, בבל ויוון, ושל תורות הגנוסיס. ללוציפר יש אפילו תפקיד מכריע בהפיכתו של האדם לישות רוחנית חופשית. פרשה זו מתוארת, לדברי שטיינר, בסיפור גן העדן התנ"כי.
באחד השלבים המוקדמים של התפתחותו הרוחנית היה המין האנושי נתון לשליטה מוחלטת של "רוחות הצורה", היררכיה מלאכית שכיוונה את התפתחותו בלא שום השתתפות פעילה מצדו. ישויות לוציפריות, טוען שטיינר, התנחלו אז בגופו האסטרלי של האדם - הרובד הנפשי שבו מצויים יצריו ותשוקותיו - וקנו להם שם חזקה, כשהם גורמים לו להשתוקק לרשמי החושים. זהו הפיתוי של הנחש בגן העדן. במטרה לאפשר לו להינצל מתשוקותיו אלה, רוחות הצורה המיטו על האדם את הסבל, החולי והמוות, וכך עוררו את תודעתו לבחור מתוך רצון חופשי בין הטוב לרע.
לוציפר ואהרימן נמצאים באדם עצמו ככוחות פעילים, אומר שטיינר; ואם ידע האדם לחיות כישות רוחנית מודעת, הרי שבכך הוא מביא לטרנספורמציה של הצמד השטני המקנן בו. סוף טוב הכל טוב; אבל כאן אולי המקום לספר ששטיינר מדווח גם על שטן שלישי, סורת שמו, שהוא גרוע ומסוכן משני קודמיו. ועל כך יסופר בפעם אחרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
