די לכיבוש המחשבה!
האם העם הפלסטיני בשל רוחנית להיפרד מזהותו הלאומית? שאלה טובה. יונתן לוי התבונן בביירון קייטי מנסה לעשות שלום בין יהודים לערבים
מנהל ביה"ס יושב בכורסא שעל הבמה, ידיו שלובות, רגליו שלובות. קצת אדום. הוא נע בחוסר נחת. האולם כולו נע בחוסר נחת. הקהל הערבי מאוד לא מרוצה ממה שקורה על הבמה. למעשה, שורות ארוכות של כסאות הולכות וננטשות. אלה שנשארים מנסים בלא הצלחה לעצור את הקיטור. מדי פעם מבקש מישהו מהם את המיקרופון כדי לשאת נאום קצר, להסביר, להתקומם בשמו של המנהל ובשם העם הפלסטיני. "אם לא יתנו לו להסביר את עצמו, הוא צריך לרדת מהבמה!", הם אומרים.
אבל ביירון קייטי לא מעוניינת בהסברים. היא מעוניינת בשחרור. ועם כל הכבוד, מדובר בשחרור האדם מעולם המחשבה, לא בשחרור העם הפלסטיני.
"סוויטהארט, בוא נחזור לזה. האם אתה לא חושב שיש משהו אחד טוב שקרה לך הודות לכיבוש?"
המנהל נחרץ: "לא!" הקהל הערבי מתפרץ במחיאות כפיים סוערות. מצטרף אליו, בהיסוס מה, הקהל היהודי-שמאלני. הקהל הרוחניקי לא מוחא כפיים.
"מה יותר גרוע, הכיבוש או המחשבות על הכיבוש?".
"הכיבוש!" מחיאות כפיים.
"אתה יודע, גם אני הייתי תחת כיבוש", משתפת קייטי, "היו לי נישואים לא מאושרים...".
אחת הבחורות הערביות כבר לא יכולה להכיל את זה. היא מתחילה לצעוק, היא רוצה את המיקרופון. כמה גברים סביבה מבקשים ממנה להירגע. עוד אנשים עוזבים את האולם. כעס מציף את השורות: מה הקשר בין הנישואים שלה לאלפי ההרוגים, עשרות אלפי הפצועים, מיליוני ההשפלות? מי זו האמריקאית הניו-אייג'רית המדושנת והעשירה הזו, הגננת הוורדרדה והמתנשאת הזו שתגיד לנו לא להיות קורבן?
ביירון קייטי לא משחקת את המשחק הזה. לא בשביל זה היא באה מארה"ב הרחוקה. יש לה את ה"עבודה" שלה: לקחת אמונה כלשהי (לדוגמא, "ביירון קייטי היא אמריקקית", או "הכיבוש הוא אכזר") ולשאול ארבע שאלות: "האם זה נכון?", "האם אתה יכול להיות בטוח שזה נכון?", "איך אתה מרגיש כשאתה מאמין בזה?", ו-"מי תהיה בלי האמונה הזו?". זהו. השיטה הזו עשתה לה כנפיים בכל העולם (המערבי): אמונות ושיפוטים נושרים ברבבות, ומותירים, ולו רק לרגע, תודעות חופשיות ונקיות ממחשבה, אנשים קשובים יותר, פתוחים יותר, חכמים יותר. אני עצמי התנסיתי בעבודה לא פעם ונוכחתי בעוצמתה ובאפקטיביות שלה.
בביקורה בארץ ביירון קייטי מנסה צעד נועז: האם החקירה הזו יכולה להביא לשלום? האם עמים שלמים יכולים ללכת מעבר לשיפוטיהם, לאמונותיהם ולתחושת הצדק שלהם?
הקהל מקבל שאלון, ומתבקש למלא אותו במחשבות שיפוטיות על העם השני. קייטי מעלה אל הבמה את אריק, האיש שהביא אותה לארץ. תלמיד לדוגמא, שבאומץ לב ובכנות מרשימים חושף את האמונות הנסתרות של השמאלני המצוי, שעדיין בעצם חושש מהערבים, כועס עליהם, וחושב שהם פרימיטיביים. האם האמונות האלו נכונות? לא באמת. איך זה מרגיש להחזיק באמונות האלה? לחץ בחזה ובגרון - סבל נפשי וגופני כולל. איך זה להיות בלעדי האמונה הזו? נסו בבית.
יש לי חבר שהולך למפגשים של עמותת "שביל הזהב", ארגון שלום עם נטייה רוחנית, שמרבה להיפגש עם פלסטינים. הוא טוען שבעוד שהשמאלנים רוצים להתעלות מעבר לזהות הלאומית, ולחוות את המפגש מעבר לגבולות ולהבדלים, הפלסטינים מעוניינים קודם כל שיקשיבו להם. שיקשיבו לאינספור הסיפורים,
המפגן-לדוגמא של אריק, שנראה כמו פרסומת לאבקת כביסה שבה זוהמה מחשבתית נעלמת תוך עשר שניות ("באמת נקי!"), כנראה לא הולם את כל המקרים. ייתכן שלכך ישנן מגוון סיבות. למשל, כדי להחליט לוותר על אמונה כמו "הכיבוש הוא נורא", פלסטיני צריך לוותר על דבר אחד עצום: הזהות שלו כפלסטיני. הסיפור הקולקטיבי הפלסטיני - כמו זה היהודי - מכיל מרכיב חזק מאוד של קורבניות, ולכן אם אחד מחליט שאיננו קורבן, הוא יוצא לא רק כנגד הסיפור האישי שלו, כי אם של כל החברה שלו. זה כמו שישראלי יגיד, החמאס לא עשה לי שום דבר רע. וגם לא הנאצים. זה נחשב כסוג של בגידה בלאום. לא דבר פשוט, כמו שאפשר לראות בטוקבקים של החדשות. ועם זאת, במארג החברתי-הפוליטי של היום, לישראלים (קל וחומר לאמריקאים) יש יותר רווחה כלכלית, תרבותית ונפשית מאשר לתושבי השטחים, רווחה שמאפשרת להם להיות פוסט-לאומיים. פוסט-לאומיות (כתופעה חברתית ולא אינדיבידואלית) היא פריבילגיה של שכבה שאינה עסוקה בהישרדות.
בסוף עלה בחור שלישי, יהודי. הוא סיפר איך כשהיה בן 14, ניסו לרצוח אותו מחבלים. הוא הלך בשדה עם חבר, ושני ערבים באו, התחילו לשאול אותם שאלות. אחר כך דרשו מהם את השעון והשרשרת. אחר כך החלו להכות אותם. החבר שלו הצליח לברוח, אבל הוא נפל ארצה. המחבל התחיל לבעוט לו בראש, לחנוק אותו ולבסוף גם דקר אותו בצוואר. הוא הרגיש איך הוא עוזב את הגוף ורואה את הכל מלמעלה.
קייטי מסרבת להתייחס אליו כאל קורבן. היא שואלת - "האם זה אמיתי שתקפו אותך?". לכאורה שאלה אידיוטית. אך היא מערערת לא על העובדה ההיסטורית, כי אם על העובדה הפסיכולוגית - האם התחושה ש"תקפו אותי מחבלים", כמצב הוויה פסיכולוגי, הוא מצב אמיתי, או שזה רק סיפור? אבל הבחור לא משתכנע. הרי כמעט הרגו אותו. קייטי מנסה דרך אחרת להביא אותו לידי היווכחות שאיננו קורבן.
"האם החוויה של היציאה מהגוף הייתה משמעותית בשבילך?" שואלת קייטי.
"הכי משמעותית", הוא עונה.
"ואם זו היתה הדרך היחידה בשבילך לחוות אותה, האם היית חוזר על כל המקרה?"
הבחור מופתע מהשאלה. אבל הוא עונה, לבסוף, בלי היסוס: "כן".
ולפעם הבאה, קייטי, אני בספק אם הדרך הנכונה כאישה לפנות למנהל ביה"ס ערבי היא "סוויטהארט" (sweetheart). אני לא בטוח שזה מתקבל טוב. מה לעשות, זה אמריקאי ופטרוני. (האומנם? איך אתה מרגיש כשאתה מחזיק באמונה הזו? מי תהיה בלעדיה? איך היית הופך את המשפט הזה?).
נא להמתין לטעינת התגובות
