ראשי

ימימה אביטל: הצדקת מבאר שבע

תשע שנים לאחר מותה של ימימה אביטל הפכה התורה שלה לתנועה המונית - עם אלפי חסידים, פולחן אישיות ומלחמות ירושה. מה יש בשיטת ימימה שהופך אותה לטרנד הרוחני המוביל של התקופה?

כששמענו מה היא עושה בתל  אביב היינו בהלם. הכרנו את מימי מהשכונה כאישה פשוטה, שקטה. בלוויה שלה באנו השכנים, ופתאום הגיעו מאות אנשים. היתה שכנה טובה, אבל ז'קלין (שם בדוי), שכנתה בעבר של ימימה אביטל, מיטיבה לתמצת את הניגוד בין דמותה של מימי, אישה אפרורית ועממית משכונה ה' בבאר שבע, לבין מי שתהפוך שנים אחר כך לימימה אביטל, מדריכה ומיסטיקנית, צדקת ומותג רוחני להמונים.

אביטל, שנפטרה בשנת 99', אחראית כיום לתנועה המונה אלפי חסידים בישראל. משנתה, הנקראת "חשיבה הכרתית" (ובעברית מדוברת: "שיטת ימימה" ), הפכה למרענן הרשמי לנפשם של אנשי תקשורת ואמנים, בהם אברי גלעד, לינוי בר גפן, שלמה ובן ארצי, סיגל שחמון, אתי אנקרי, אחייניתה של ימימה, מילי אביטל וציידי משמעות רבים אחרים. אבל אביטל, שעל חייה נודעו שלל אגדות מיסטיות ואפס פרטים ביוגרפיים, היא ברחוב חוגלה בבאר שבע רק מימי, או סימי - שמה הראשון שהסתירה מתלמידיה. גם במספרת מקס, מדגרת הרכילות השכונתית, עדיין זוכרים את מימי, לא את הצדקת ימימה. מקס אלמלם, הבעלים, זוכר אישה צנועה, שסירבה לקחת חלק בשיחות המחומצנות במקום. "היא היתה עושה סלסול באופן קבוע", הוא מתגאה, "אבל לא היתה מדברת הרבה. אישה עדינה, מטופחת, היתה מתלבשת קלאסי. אחר כך דיברו שנהייתה מלאך לבן. אבל לא כשגרה כאן".

"חשיבה הכרתית", התורה שפיתחה אביטל, היא שיטה לשיפור עצמי, המטליאה מוטיבים פסיכולוגיים מוכרים (הדחקה, טראומה, חרדה) ותפישת עולם יהודית מסורתית, עם אלמנטים קבליסטיים (כעשר הספירות), וחוויית הווידוי הנוצרי בגרסתו היהודית והקבוצתית, המכונה כאן "מלאכה".

בניגוד לשיטות אחרות לשיפור עצמי-סדנאות טיפול קבוצתי, הפורום של לנדמארק והסיינטולוגיה-שיטת ימימה היא פיתוח ישראלי אוריגינל. ובמילותיו של אברי גלעד, בכיר הסלבס הלומדים ומיסיונר ימימה: "היא לא המציאה דבר. השיטה נסמכת על דברים קדומים יותר. בין ימימה לבודהיזם המרחק קצר. ומה שמיוחד בימימה שזה בן זמננו ובין עמנו".

לדברי חסידי השיטה, מטרת ה"חשיבה הכרתית" היא להגיע להשלמה עם הפצע מהעבר דרך טיפול ברגשות שליליים המפריעים בהווה. היעד הסופי הוא לחשוף את האני האמיתי של כל אדם - ובדרך להתנקות מבולשיט מיותר. הדרך משתנה ממורה למורה. למעשה, הדבר היחיד שעליו מסכימים תלמידים ומורים מסתכם בתובנה העמומה "פשטות גדולה הצומחת מתוך מורכבות".

בכלל , יש משהו מתסכל בניסיון לחלץ הגדרות קונקרטיות מלומדי ימימה. כל המרואיינים לכתבה עברו כבר בשלב השאלות הפשוטות מעברית מדוברת לעיסה מילולית, אטומה הרמטית

למי שמנסה להבין את השיטה מבחוץ. אפילו טיפוסים מושחזים כגלעד העניקו פתאום תשובות עקלקלות ומטושטשות, כשהעניין נגע ללימוד. ייתכן שהסיבה לאותו "דיבור ימימאי" נעוצה בשיטה - ובאביטל עצמה - שהותירה אחריה טקסטים עמוסי מצלול, תחביר ושפה מורכבים, שלשומע מהצד נשמעים כג'יבריש. מה שבטוח הוא שהווירטואוזיות המילולית הזו היא אחת הסיבות שממגנטות ל"חשיבה הכרתית" אנשים שעוסקים במילים, כמקצוע.

שלמה ארצי, שהיה תלמיד השיטה, מנסה לבאר: "ימימה היתה נורא פשוטה. השפה שלה היתה מורכבת אבל הדברים שהיא אומרת פשוטים, דברים שאיבדנו בקטנותנו. היא מלמדת לחזור אל התנועות הראשונות שלך - לפני שההורים או המדינה קלקלו אותך - לחזור למשהו נקי". את אביטל הוא פגש לראשונה בשנת 88. אחד מחבריו זימן את ארצי אליה, לפי בקשתה. "היא ביקשה למסור לי שהקול שלי הוא קול האמת ושהיא מבקשת לראותי. זה מאוד סקרן אותי. הגעתי באיזה לילה ומצאתי את עצמי יושב מול אישה מכוסה ברעלה, שלא הסכימה שאתקרב אליה או אראה את פניה.

"זה היה מוזר. בסוף ישבתי איתה למעלה משש שעות ושוחחנו על הכל. דיברנו מיונג ופרויד ועד להשתטויות - נורא צחקתי, ואני לא צחקן גדול. היה לה חוש הומור נהדר".

תלמידים שלה מספרים על אור גדול.
 "בהתחלה זה הצחיק אותי, היא סיפרה לי שהיא רואה גלגולים קודמים וכשביקשתי שתראה את שלי היא אמרה שהיא יכולה רק בשקיעת החמה. הייתי ציני לגבי זה והיא פוררה לי את הציניות בצחוקים. אחרי שהיא נפטרה הבנתי שהיה שם משהו יותר גדול ממה שחשבתי והתחלתי ללמוד. חבל שלא למדתי כשהיתה בחיים, כי הלימודים נתנו לי כלים להתמודדות יותר טובה. מבחינים במשהו שונה אצל אנשים מוארים, וללא ספק ראו את זה על ימימה. חומר הלימוד שהשאירה אחריה עוזר היום להרבה אנשים, בין היתר גם לבן שלי".

תלמיד נוסף, אברי גלעד, הפך למעין דובר השיטה בתקשורת. לפני כחמש שנים מצב הקריירה שלו, איך לומר, היה בקאנטים. גם נפשית לא היה גליק גדול. בעקבות דורי בן זאב הוא הלך לשיעור. כיום הוא מגדיר את עצמו כ"סיירת גיוס ללימוד ימימה". ומלבד השיעורים שאליהם הוא מגיע באדיקות, מדי שבוע מתאספת בביתו קבוצת תלמידים שמנתחת את החומר. בבלוג שלו, "דבר המיסיון", שבעקיפין שילח רבים ללימוד, הוא מתעמת עם טוקבקיסטים היוצאים נגד השיטה וכותב מכתמים ימימאיים.

לדוגמה: "ואז באה ההבנה העמוקה שיש בי עצמי, ניצוץ, ורק הוא זה אני, וכל השאר, כל חלקי האישיות שלי אינם אני, למרות שלובש אותם, ואז אם אני זה לא אני, אז מה אכפת לי בכלל מה יש בו? יש בי עצמי, וכולו טוב ותפארת, וזה נהדר.

"דורי ראה באיזה מצב אני והמליץ לי ללכת", מספר היום גלעד. "היום אנשים מסתכלים עליי ואומרים שרואים שינוי. זה נכון שאני עושה את 'אחד נגד מאה' וזו תוכנית מקסימה, אבל השינוי הוא פנימי. אתה יכול פתאום לנשום ואתה לא משועבד לפחדים. אני שמח לחיות ולפגוש יצורים חיים אחרים. אני כבר לא שולל את קיומם של אחרים".

אם היו אומרים לך לפני עשור שתלמד רוחניות איך היית מגיב?
"לא מדובר ברוחניות. המילה הזו עברה הזניה גדולה. אנחנו לומדים. ולמרות שלא חסרים סלבס שלומדים ימימה, חשוב שזה לא ייתפש כעוד טרנד - זו עבודה פנימית עמוקה שנמשכת לאורך זמן והיא מתאימה לאנשי עסקים ולמובטלים של שנים. זה לא 'כוכב נולד', אין כאן אינסטנט". כשאתה מנסה להגדיר את השיטה אתה הופך לא ברור למי שלא לומד ימימה. אתה יכול להסביר - בעברית הכי פשוטה - מה זו שיטת ימימה". ? למה זה טוב בשבילי עכשיו? ".

האצטלה היהודית, המסתורין סביב דמותה של אביטל, וההתחייבות למסע ארוך, מבדלים את "שיטת ימימה" מתורות אחרות בשוק. "אין התפלספות, אין זעזוע מוח. זה ליטוש של הנפש", מתפלסף דורי בן זאב, שמקדיש לנושא פינה קבועה בתוכנית הרדיו שלו. "אנחנו גדלים עם ציניות, ומערימים על עצמנו ביקורת ושיפוט - ימימה אמרה בואו נסתכל מה זה עושה לנפש. וקודם נעלה את הביקורת אל סף ההכרה ונצפה".

אלמנט המשותף לרוב הלומדים הן האגדות הפנטסטיות שנקשרו בשמה של אביטל. תלמידים מספרים על צבעים שימימה ראתה סביב אנשים, כהילה. אחרים מתעקשים על אותיות עולות באש שצפו מולה בחלל. יש מי שנשבע כי אביטל היתה כה רגישה, עד שלא יכלה לשאת אכילת סלט שנחתך ברוגז, כמו גם מחשבות של לומדים.

התלמידים גם מעבירים ביניהם דיסק שבו אביטל מברכת מישהי בשנה טובה ו"אתה רק שומע את המילים האלו ואתה מתמלא", מתרגש ד"ר יקיר קאופמן, מנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים הרצוג בירושלים, שהיה מתלמידיה הראשונים של אביטל. "כיום, הרפואה מבינה שרוחניות משפיעה על המצב הבריאותי", הוא אומר. לאחרונה גם פרסם מחקר על הקשר בין התמודדות עם אלצהיימר לרוחניות. בעיני קאופמן, מעשיית הדיסק אינה עניין תמוה, בטח לא ביטוי לפולחן אישיות: "ימימה לא החזיקה מעצמה. היא תמיד אמרה שזה לא ממנה וזה לא היא. על מה שקורה היום אין שליטה".

אודליה אלפנט, תלמידתה של אביטל ומורה מזכרון יעקב זה כעשור, נחרצת יותר. "ימימה אמרה 'אל תיכנסו לדמיונות". זה מושך, אבל זו לא הדרך".

אז הכל מיתוסים? מה כן נכון?
"ממה שראיתי היו לה יכולות מדהימות בריפוי. השאר לא נכון. לי היא אמרה שהיא פועלת פשוטה של הקדוש ברוך הוא. שהרוחניות משרתת את הגשמיות. ככה צריך להתייחס לזה". גלעד מוסיף כי "לימוד שבו עוסקים בימימה עצמה ובנסים שעשתה הוא עבודת אלילים".

למרות הנאמר, אין ספק שלמיתולוגיה סביב אביטל יש תפקיד חשוב בהתפשטות שיטתה. כפועל ישיר, גם פרטים ביוגרפיים על אודות ימימה מטושטשים משהו. טוענים שהצהירה שהיא הצינור של רבי שמעון בר יוחאי. אחרים מספרים כי היא נצר למשפחת מקובלים, וכי למדה קבלה כפעוטה, כשהסתתרה מתחת לשולחן אביה. אחרים שמעו שהיתה פסיכיאטרית, פסיכולוגית, מרפאה בחסד. בבליל המיסטי הזה קשה ליצור הפרדה בין כזב ואמת. הדבר היחיד שעולה בבירור הוא כי סיפורים אלה תרמו למיצובה כמנהיגת קבוצה, או כפי שספקנים משביתי שמחה יכנו זאת: לגורו בחייה, ולמותג מכניס במותה.

"אתם מחפשים סגולה?", תוהה השומר בכניסה לבית העלמין החדש בבאר שבע כשאנחנו שואלים אם הוא יודע היכן טמונה אביטל, ומכוון אותנו בתנועת יד לגוש 8. תאריך מותה של ימימה, כ"ה באייר, שיחול בקרוב, משמש יום זיכרון לתלמידיה, המגיעים מכל רחבי הארץ כדי לחלוק לה כבוד. קברה של ימימה בולט על הרקע המצבות הסדורות סביב, כמאוזוליאום יהודי. גודלו כגודל ארבעה קברים, על מצבתו צורת מזוזה גדולה. שני דקלים מצלים על האנדרטה. מישהו תחב פרחי פלסטיק בין הדקלים, ובצד דולקים נרות נשמה, הוכחה לכך שאביטל זוכה לביקורים תכופים. הכתובת ברורה: "עטרת ראשנו, אמנו, אחותנו, סבתנו, מורתנו, הצדקת ימימה. בת שמחה ויעיש".

"כל דבר שנעשה לזכרה מרגש אותי", נאנח בנה של ימימה, ישי אביטל, שהיה בן 45 כשאמו נפטרה וניאות לראשונה להתראיין לכתבה העוסקת בה. כמו שאר בני משפחתה, הוא מאמין כי לא היתה חפצה בפרסום. "חשוב להדגיש שהיא היתה אישה צנועה וכל מה שעשתה לא ייחסה לעצמה. אני זוכר כשהייתי בא לבקר אותה והיו מאות אנשים שעמדו בתור. זה היה מפליא. כולנו במשפחה מתפלאים על היקף המורשת החשובה שהיא השאירה לנו. אני חושב שגם לה היתה פליאה על מתת החסד שהיא קיבלה".

אתה מצטער שלא המשכת את דרכה?
"אני לא רק מצטער על הסתלקותה ממני כאם אלא על העובדה שלא השכלתי לעכל את עוצמתה ויכולותיה - ידעתי שהם קיימים אבל לא עד כמה. מבחינתי, הפסדתי אותה כאמא, אבל הלוואי שיכולתי לרשת ממנה את רזי הרזים".

לא היית רוצה ללמוד את השיטה?
"אני בקשר עם מורים אבל לא לומד בצורה פורמלית. אולי דווקא בגלל שהיא אמי לא התיימרתי להיכנס ולהתחבר מבחינה של 'הנה, אני ממשיך'. לשבת כאחד התלמידים גם לא מצאתי לנכון, יש לי חומר רב. הדברים לא זרים לי, הם קרובים ללבי".

שום דבר בחייה של סימי ימימה אביטל לא היה יכול לבשר את הפיכתה למובילה של תנועה רוחנית. היא נולדה בתשעה באב תרפ"ט, 29', בקזבלנקה, למשפחה בת שישה אחים ואחיות. היא עלתה לארץ ב-51' ופגשה את בעלה אליעזר, שעלה ב-46'. הם נישאו והתיישבו בבאר שבע. לפי אביטל, אביו היה "איש פעלים אדיר" מבחינת השתייכותו לתנועת העבודה – היה ממקימי קיבוץ ברור חיל וכיהן כיושב ראש המועצה הראשון של שדרות. אביטל הייתה מורה בבתי ספר יסודיים, ועשתה תואר ראשון בספרות צרפתית באוניברסיטת באר שבע. בהמשך למדה פסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, אולם לא הוכשרה כפסיכולוגית קלינית. האוניברסיטה לא מוכנה לאשר אם אכן סיימה את לימודיה.

לבני הזוג נולדו שני ילדים: ישי ובת, שאת פרטיה אנחנו מנועים מלחשוף. לשכנותיה היא נדמתה כאחת מהן: אישה עמלנית וקשת יום, המגדלת בחריצות את ילדיה. אבל אז הגיעה נקודת השבר: לאחר מלחמת ששת הימים אליעזר הלך לעולמו. בנוסף, בבתה של אביטל התגלו סימנים לבעיה נפשית, והיא אושפזה. בנה של אביטל עזב בהמשך לארצות הברית. את התקופה ההיא מתארת שכנה שהייתה קרובה לאביטל: "המשפחה התפרקה לה לחתיכות, כי בעלה החזיק הכול בבית. והבת הייתה מאושפזת. מימי עוד נשארה בבאר שבע אבל אחר כך היא עזבה לתל אביב". אביטל התגוררה בשדרות רוטשילד והחלה לכנות עצמה בשמה השני, ימימה. היא קיבלה בביתה אנשים שהזדקקו לריפוי, והייתה מטפלת בהם בשיטה שהזכירה הילינג. לא ברור היכן למדה את היכולות הללו, אבל התור שלפני ביתה הלך והתארך.

אנשים סביבה אז מספרים כי ידעו שהיא אלמנה וכי יש לה בן, אך על בתה לא דיברה מעולם, גם עם הקרובים לה ביותר. כשהייתה חוזרת לביקורים בשכונה ה' בבאר שבע נראתה לשכנים כתימהונית. "ידענו שמשהו קורה", מספרת אחת מהן. "היא התחילה ללבוש לבן, להגיד שהיא טהורה. האמת? חשבנו שהיא קצת השתגעה".

באותה תקופה תל אביבית אביטל עדיין לא אימצה את הכסות הרוחנית שאפיינה אותה בהמשך. "היא ממש שיווקה את השיטה שלה", נזכרת תלמידה. אחרת סיפרה כי "כשרציתי לעזוב את העבודה היא הודיעה לי שאני לא הולכת בלי פיצויים. אישה עם רגליים על הקרקע. היא הבינה לגמרי איפה היא חיה. כל הרוחניות שהגיעה בהמשך לא אפיינה אותה אז".

ב-77' היא העניקה לביתה ברחוב רוטשילד את השם "מכון מעיין" והחלה ללמד את יסודות ה"חשיבה הכרתית", שאז התבססה בעיקר על פסיכולוגיה קלינית. ב-90', כשכבר הייתה ידוענית רוחנית, עברה תחת אותו שם לווילה גדולה בהרצליה, ובה כינסה סביבה קבוצה גדולה של מאמינים. היא המשיכה  לטפל באנשים וללמד במכון שהקימה עד למותה ב-99', כשנפלה במדרגות ביתה. בת 70 הייתה במותה.

קשה להתחקות אחרי הרגע המדויק שבו חוותה ימימה טרנספורמציה רעיונית או רוחנית. ככל הנראה, השינוי חל במעבר מהחלל הצר בתל אביב לווילה בהרצליה. לבסיס הפסיכולוגי נכנסו מוטיבים יהודיים, קבליסטיים בחלקם, ואביטל עצמה פרשה מעין הציבור, מפנה את המקום לדימוי שלה.

לפי תלמידיה, היעלמותה המכוונת של אביטל נבעה מרגישותה הפנומנלית. כשלימדה בתל אביב הייתה נותנת הרצאות כשפניה לכיתה או הייתה לובשת כיסוי לפניה. אך במכון מעיין בהרצליה, אביטל כבר לימדה כשגבה מופנה לכיתה. לאחר מכן, עברה ללמד מאחורי וילון. "היא אמרה שמי שיראה אותה יקרה לו משהו רע", מספרת תלמידה. אחרים אומרים כי הסיבה טמונה ברצונה שהתלמידים יתרכזו אך ורק ב'חלקים' ולא בה". בהמשך החלה ללמד ממדרגות הקומה השנייה, אחרי כן מעליהן, ולבסוף, מקיטון באותה קומה, כך שפניה לא נראו ורק קולה נשמע. "היא אמרה אל תהיו איתי, תהיו עם עצמכם. זו מטרת הלימוד. שמענו את קולה וזה הספיק", מספרת תלמידה נוספת מאותה תקופה.
לפני מותה ב-99' מנה מכון מעיין כ-400-300 איש, שפיתחו קהילה בעלת קוד לבוש זהה (זרוק וארוך לנשים, קסקטים לגברים), ז'רגון, ואף פנטזיות על יישוב קהילתי של תלמידי השיטה במושב לוזית, ליד בית שמש. היא השאירה אחריה קבוצה צמאה לידע, ואקום הנהגתי ומחברות תלמידים כתובות בכתב קטן וצפוף. על פניו, עלול היה מותה לבשר על סופה של "שיטת ימימה", אבל בבקשתה מתלמידיה לפני מותה "לפתוח את הבתים" היא הניחה יסודות למה שהפך בשנים הבאות לתנועה המונית.

לימודי ימימה מתקיימים בדרך כלל בקבוצות נפרדות לנשים ולגברים. לפי המורים, המבנה הנפשי של המגדרים שונה ומחייב התייחסות אחרת לנלמד. בהתאמה, התפצלנו לשיעורים. הערב, למשל, כבכל יום שני, מעביר שלומי זכריה, הנחשב למורה הראשון שהכשירה אביטל, פגישת הכנה לתלמידות. אחרי שיצא שמו כמורה של אברי גלעד, לימודים אצלו הפכו לסמל סטטוס וזכריה, לשעבר עוזרו האישי של רוני מילוא, בורר את תלמידותיו בפינצטה. כרוב אנשי ימימה הוא מתעב עיתונאים ותקשורת, אבל שום דבר לא מכין לחקירת השב"כ שלו בטלפון: מי את. מאיפה באת. מי שלח אותך. מאיפה השגת את המספר. רגע לפני שהוא דורש בדיקת דנ"א, הוא ניאות לאפשר השתתפות בפגישת ההכנה ללומדות.

מתחת לאור הפלורוסנט ב"מרכז אשכול פיס" ברמת גן יש בורקסים ישישים ובקבוקי שתייה. זכריה נראה יותר כמו מהנדס תוכנה מאשר כמורה רוחני. על ראשו קסקט, וכל חזותו מקרינה כובד ראש. כחמש נשים התייצבו לשיעור ההכנה, שתיים מהן בגילאי ה-30, האחרות סביב ה-50. האירוע מתקיים בינות בקבוקונים במעבדה לכימיה, מה שמוסיף לתחושה המבעבעת כי הלא ידוע עוד לפנינו.

זכריה מחלק דפים עם תרשימים של מבנה הנפש לפי הקבלה, ופוצח בהכתבה. "כל אחד מאיתנו הוא נשמה אלוקית", אנחנו רושמות. "העניין בלימוד הוא לצמצם את המרכיבים המפרים את היכולת של הנפש להגיע לטוב, להשלמה. החסימות שקיימות בנפש לא מאפשרות לאני להתגלות. בכל אחד מהמרכיבים המפרים יש פיצוי על היעדר היכולת להתקרב. גם אלכוהול וסמים הם פיצוי להיעדר היכולת להתקרב". בחדר יש תחושה סמיכה של תובנה.

השיעור הבא של זכריה מתקיים מול 50 נשים. יש נציגות לכל מגזר: אריסטוקרטיות מנותחות חוטם, רוחניקיות בשרוואלים וקרוקס, כפרות בחוטיני, דתיות וחרדיות. בכניסה מספרת הרושמת כי התענוג עולה 250 שקל לחודש, אבל אפשר לבוא כמה שרוצים. שיעור ממוצע אורך שעתיים. והטיפ הכלכלי של היום: אפשר אפילו להצהיר על שיעוריו של זכריה כהוצאה מוכרת, תחת הכותר "פיתוח מיומנות".

זכריה מרוכז כולו בחוכמת הלב ותודעה אינסופית, אבל עם כל הכבוד לכריזמה הגברית שלו, "המלאכות" הן הרגע שלו מחכות התלמידות. הווידוי מול הקבוצה שהן קוראות מהכתב הוא הקתרזיס של השיעור, מופע חשפנות רגשי מעורר הזדהות. אישה בשיער מאפיר קוראת מהדף על המשבר שחוותה השבוע. "אני מודה לימימה כמה פעמים בשבוע", רוטטת עליזה. "כשאני חשה לחץ בעבודה אני אומרת לעצמי שזה לא שלי, ואני מצליחה לדייק. גם עם הילדים". לדייק , אגב, הוא הפועל הפופולרי. וכולן נורא רוצות לדייק. מישהי קמה ומודה לקוראת על שחלקה עם הכיתה את המלאכה. אחרת מודיעה נרגשות שבמהלך המלאכה חשבה על מסע ההתחזקות שלה. היא חותמת במילים "והלוואי, שבמהרה בימינו אני אהיה דתייה".

רבים מתלמידי שיטת ימימה חזרו בתשובה או מתחזקים. לטענת הרב שמעון טייכנר, שלימד במכון מעיין (אך מעולם לא נפגש עם ימימה ), חזרו בתשובה במהלך השנים כ-300 תלמידים. לכך מצטרפת טענה של תלמיד לשעבר: "אף אחד לא אומר לך בגלוי לחזור בתשובה, אבל זה שם. מספיק שאתה מחפש מורה ואין אחד מוסמך שהוא לא שומר מצוות או מתחזק כדי להבין שזה חלק מהעניין".

ובינתיים, בשיעור הנשים, הווידויים נמשכים ונמשכים. כל אחת רוצה לרקוד סביב עמוד במרכז הכיתה. קשה לומר מה בדיוק קוסם להן: האם החשיפה הרגשית מול קהל? מול זכריה? או שאולי זו פעולת התיעוד עצמה?

המלאכה הבאה עוסקת כולה במפגש טראומטי ומהפך קרביים עם מלצרית בבית קפה. 400 מילה היא כתבה במחברת, על הקונפליקט הפנימי בין חלב דל שומן, מנת אספרסו ומאבקי אגו מוקצפים היטב. התחושה היא שהחקירה הפנימית והמודעות הבלתי פוסקת הופכות לעתים לאובססיה נרקיסיסטית.
אבל כמה מלאכות עוסקות באמת בקשיים מהותיים. הלומדת הבאה בשיעור מספרת על חוסר יכולתה לקום בבוקר מהמיטה. לא בגלל סיבה מסוימת, היא אומרת. הפחד פשוט לא מאפשר לה לפעול. "אני פשוט מפחדת שיקרה לי משהו רע", היא מתוודה. קולה נשבר. דווקא עכשיו, ברגע קריטי באמת, הקבוצה שותקת. "אין לי מה להגיד כי אני מרגישה את הכאב שלה", נאנחת באדישות מישהי, "אבל אני כבר רוצה לקרוא".

גיל דמארי, גם הוא מהתלמידים הוותיקים של אביטל, נעדר את הכריזמה והלהטוטנות המילולית של זכריה. בבוקר יום שישי, במכון שורשים בשינקין בתל אביב, יותר קל למצוא כיסא בבית קפה מאשר בשיעור לגברים של דמארי. כבר בתחילת השיעור התלמידים מתחילים לשטוח בפניו את מאורעות השבוע. בתפריט: קריירה, חוסר אסרטיביות, תחושת אפסות. רגע לפני שהעסק הופך לקבוצת תמיכה, דמארי מתחיל לדבר על ויתור. קולו הרך מנסה להסביר את ההבדל בין ויתור מתוך הבנה פנימית לוויתור סתם. "צריך למצוא את דרך האמצע", הוא מסכם.

אלא שבשלב מסוים בשיעור מפנות הקלישאות הפסיכולוגיסטיות הללו את מקומן למשהו אחר לגמרי. זה קורה ברגע שדמארי מתחיל להכתיב את אחד החלקים שהשאירה אחריה ימימה: "העורף, כפי שנראה גשמי, נמצא מורכב, נושא חוליות", הוא פוצח במשפט שלא ברור איפה מתחיל ואיפה נגמר.

"החוליות נושאות צורות חשמליות מסוימות אשר משם עוברות פקודות המוח לכל המערכת ובתוך התנודות האלה יש שם סוד-חוכמה בינה. אם המערכת מאוזנת, העורף נושא מגן דוד באור. וזה סוד, קודם כל צריך להגיע לתיקון". כשדמארי נשאל בנימוס איפה בדיוק מוצאים את מגן הדוד הזה על העורף, הוא מספק הסבר ימימאי קלאסי: "לא הכל אנחנו צריכים לדעת".

שבועיים מאוחר יותר מגיע שיעור נוסף, והפעם בשוליים סהרוריים של השיטה. את המודעה של בני (שם בדוי) מצאנו על עץ מזדמן. הוא הזמין אותנו למפגש בשכונת שפירא שבדרום תל אביב והבטיח "אורגזמה רוחנית". בבית הצנוע מצפים לשיעור שבעה גברים ונשים, מרוחים אחד על השני כערימת פנקייקים דביקה. בניגוד לשיעוריו של זכריה, כאן השיעור מעורב. בני, שבילה שנים בהודו, למד את השיטה מ"כמה מורים, למה, מה זה משנה? אנחנו לא מאמינים בבוג'ראס של לשבת בשקט ולהקשיב למורה. לכולם כאן יש מה להגיד". הבחור המתולתל מימינו מדליק ג'וינט עסיסי. "הלימוד אצלנו הוא חלק מהחיים. אנחנו לא מבודדים אותו".

סליחה , סמים הם לא פיצוי להיעדר היכולת להתקרב לעשייה מהותית?
"אנחנו עושים מה שמתאים לחיים שלנו. ללימוד זה לא מפריע. זה רק מסייע להתקרב לחומר".

הלומדים מתרכזים בחומר הנלמד, כמו גם המעושן. בני דורש בקצב מואץ על דרכים להיפטר מהפחד. ככלל, פחד, כך נראה, הוא הדבר שמטריד ביותר את הישראלים. בחורה בשמלה קמוטה ופני מלאך מקריאה מלאכה. מטושטשת מרוב ביטחון עצמי וסמים קלים, היא מודיעה שהפחד שלה נובע מגאוותנות, שהיא מרגישה שהאגו שולט בה. בני עוצר לה את הרכבת. "את חסומה, לא זריזה, את עצלה". הבחורה נראית כאילו סטרו לה. "הכי עצוב שאת לא מתקדמת", מודיע לה בקול מנומנם בחור בחולצה צהובה מהפינה. "כולנו עושים עבודה פנימית ורק את נשארת מאחור, רחוקה מהחומר, מהמהות. את לא מצליחה לפצות על החולשות שלך". שניים נוספים מחברי הקבוצה מצטרפים ללינץ'. התחושה המטרידה מתעצמת לנוכח הגילוי שלפי ימימה, האישה אינה אלא כלי. הרי ימימה עצמה היתה אישה. איך היא יכלה להגיד את זה על עצמה? "מהי אישה אם לא כלי?", מסביר בני בסבלנות.
"היא כלי בזמן מעשה אהבה, היא כלי לרבייה".

לקראת סוף השיעור בני לוקח את האורחת לצד. "יש לך הבנה טבעית גבוהה", הוא אומר, מבטו יוצא לסיור גופני מודרך באמתלה רוחניקית. "אני מקווה שנהנית כמו שאני נהניתי". בטח . אבל למה להעליב ככה בחורה? זה חלק משיטת הלימוד? "אני מנסה להעיר את הלומדים. הבחורה הזו יושנת בעמידה. היא בתרדמת רוחנית. אז ניסינו-כקבוצה-להעיר אותה. למה? זה הבהיל אותך?". זה לא היה לי נעים. "טוב, לא מתנהגים ככה לכולם". לסיום , בני מודיע שהשיעור הזה היה התנסות. השתתפות קבועה עולה 300 שקל לארבעה מפגשים. "את רואה? הנה הציניות שלך! הסקפטיות!", הוא אומר כשהוא נדרש למחיר. "300 שקל בשביל להגיע לעצמך זה הרבה? אולי תפתחי את הלב שלך?".

אביטל לא הותירה אחריה יורש רשמי או מתודה סדורה. הדבר היחידי שהתעקשה עליו היה שהתשלום עבור שיעורים לא יעלה על 200-300 שקל בחודש. אם התלמיד לא יכול לשלם אין לקחת ממנו מאום. מאז המחיר עלה ומגוון ענפים צמחו לשיטה. מלבד הקבוצה שמשוכנעת שסמים קלים (ועלבונות קשים) הם חלק מהשיטה, יש גם מי שמלמד קורסי הכנה להריון ומטפל בהפרעות קשב אצל ילדים בעזרת חשיבה הכרתית. אפילו מדרשה לחוזרות בתשובה שנשענת על השיטה פועלת באזור הוד השרון. ומיותר לציין כי החסידים המקוריים לא מרוצים מההתמסחרות הפרועה הזו.

אך גם בקרב תלמידיה הקרובים התגלו סכסוכים לגבי מורשתה הרוחנית. מרבית המורים הבכירים ניתקו עצמם ממכון מעיין, שבראשו עמדה אביטל בחייה וכיום מנהלת עידית סרנה. שלא לייחוס נטען כי אחרי מותה של אביטל, החלה סרנה לדחוק את רגליהם של מורים ותיקים ממכון מעיין. התוצאה היא פיצול השיטה, הקמת המכון המתחרה "מעיינות" ומורים נוספים שנפוצו לכל עבר. סרנה סירבה להתראיין לכתבה זו.

סרנה מגדירה את עצמה באתר האינטרנט של המכון כ"מזכירתה האישית ויד ימינה של הצדקת במשך 13 שנה". אלא שמעבר לאוטוסטרדה יושב אתר נוסף, בעל שם דומה בצורה מחשידה, "מכון מעיינות". מי שעומד מאחוריו הוא גיל דמארי, שאף הוא מגדיר את עצמו "מתלמידיה הוותיקים והקרובים ומזכירה האישי של ימימה". בתגובה מתוחכמת לאתר של דמארי, הוסיפה סרנה באתרה את הכיתוב: "האתר הרשמי". ככלל , נראה כי בין המורים הוותיקים מתקיים מאבק בניסיון להגדיר מי היה קרוב יותר, אהוב יותר, מדויק יותר ולכן ראוי יותר בעיניה של אביטל.

כיוון שלא העניקה דיפלומות למורים, אלא פשוט הודיעה לנבחרים כי ברצונה שהם ילמדו, נוצרו לא מעט התנצחויות. בניסיון אחרון להגדיר מי ראוי ומי בזוי, התקבצה לאחרונה קבוצת תלמידים ותיקים, ביניהם זכריה, דמארי וד"ר קאופמן, ופרסמה גילוי דעת באחד הפורומים הפעילים ללימודי ימימה.

"אנו, שזכינו להיות קרובים אל מורתנו ימימה זצ"ל שנים רבות, ומכירים זה את זה היטב, חשים שאנו מחויבים בשמירת דרך הלימוד המקורית במידת האפשר ולכן ביקשנו לעשות סדר במערכת הלימוד". המכתב מסתיים ברשימת טלפונים של מדריכים "קרובים ומוסמכים". שמה של עידית סרנה, שעומדת בראש מכון מעיין שבו פעלה אביטל, נפקד, כמו גם שמות נוספים של תלמידים ותיקים שמלמדים ברחבי הארץ.

"אני התחלתי ללמד עוד כשימימה היתה בחיים ואף אחד לא יאמר לי שאני לא ראויה ללמד", מזדעקת אחת המורות ששמן נפקד מגילוי הדעת. "תמיד ברחתי מפוליטיקה ולא עניינו אותי הקליקות האלה. מי הם שיחליטו אם אני מתאימה ללמד או לא? ! הם אלה שלא ממשיכים את דרכה האמיתית של ימימה, לא אני. קצת צניעות לא תזיק להם. שילמדו מימימה".

"חשוב מאוד להבחין בין מורים שימימה הצמיחה לבין אחרים שמלמדים, כי יש כאלה שלוקחים את זה למקומות שלא בטוח שימימה היתה רוצה שיובילו לשם", מתריע אברי גלעד. "ימימה היום זו לא תנועה מאורגנת. אולי לנצח זה יישאר כך, משום שכל מורה לוקח את זה לכיוון אחר. ימימה עצמה הסמיכה כל מורה ללמד אחרת. לכן אין פה משהו שהוא חד משמעי".

בינתיים, בבאר שבע, קרוב לקברה של אמו, ישי אביטל מסתכל על הנעשה מרחוק, וכואב. הוא מספר כי אחרי שנפטרה אמו הוא ניסה לגשר בין הפלגים, לשווא. "הפיצול היה גדול מדי", הוא אומר בשקט. "כל אחד עשה וכל אחד הקים כיתה לפי הבנתו, אבל לא היתה אחידות. הניסיון שלי לרכז מנהלית לא צלח. יש פה אינטריגות אישיות. כל אחד טוען לצדקת דרכו בעניין ההמשכיות, אבל חייבים לזכור לעשות את זה בצניעות ולא להתיימר. זה משהו שגם אמא שלי היתה מסכימה איתו".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...