יש אור באפלה: בניית הערכה עצמית מתוך החולשה
ברגעים קשים עלינו להיות שם עבור עצמנו. בתקופות שבהן אנחנו בשפל התהום, ידידוּת זו זמינה ואמינה. כחלק מתהליך ה'התיידדות' עם עצמנו, חשוב לא לשכוח כל הצלחה קטנה שנחלנו בעבר, כל מכשול, ולוּ זניח, שהתגברנו עליו
כיצד נוכל לעזור לעצמנו כשאנו חווים התנסויות קשות ומערערות? כשאנו מצויים בעיצומו של הניסיון להתחבר לעצמנו, רובנו זקוקים להערכה ולמילות עידוד, לאישור חיצוני שאכן אנו בדרך הנכונה. אך האם אנו מסוגלים להתחזק בכוחות עצמנו, ללא עידוד ותמיכה חיצוניים?
בתקופות הקשות בחיי, כשלא היה מי שיעודד אותי ויזכיר לי את ערכי, החלטתי שאעזור לעצמי. לשם כך ניסיתי לשחזר את הצלחותיי ואת המכשולים שהתגברתי עליהם, והחלטתי לדבר עליהם ולספרם לחבריי, גם אם הדבר עלול להישמע כהתפארות או כגאווה. ברגעים קשים אנו זקוקים לעזרה חיצונית בשיקום הפנימיות המרוסקת שלנו, אך היות שלא היה מי שיעשה זאת למעני, החלטתי שאעשה זאת במו ידיי. ותאמינו או לא, זה הצליח.
בתהליך שיקום האגו (חייבים לשקם אותו כדי שבשלבים המתקדמים בתהליך נהיה מסוגלים למחוק אותו. נשמע מצחיק,
ברגעינו הקשים עלינו לשכוח את כל מה שלמדנו בעבר, ולהתנהג בניגוד לאִמרות כמו 'יהללך זר ולא פיך'. לדעתי, כשאדם זר אינו בנמצא, עלינו להימצא שם לעצמנו! בתקופות שבהן אנחנו בשפל התהום, ידידוּת מעין זו היא בהחלט אמינה וזמינה, וניתן לסמוך עליה שתניב פירות בעתיד.
כחלק מתהליך ה'התיידדות' עם עצמנו, חשוב מאוד לא לשכוח כל הצלחה קטנה שנחלנו בעבר, כל מכשול, ולוּ זניח, שהתגברנו עליו. יש לזכור איך עשינו זאת, מה למדנו מכך, ולהחליט כיצד נגיב כשניתקל שוב במכשולים ובקשיים. מניסיוני - זה עובד.
אמנם, יש יחידי סגולה שנולדים עם היכולת המופלאה לחוש חמלה, אך למרבה הצער זו תופעה נדירה. ביני לבין עצמי אני מכנה את האנשים הללו 'קדושים' - בעזרת חמלתם הם מסוגלים להציל נפשות.
כאמור, אדם שנתוּן באפלה אינו רואה כל תקווה, ובמצב נפשי שכזה כמעט בלתי אפשרי להתמיד לאורך זמן. הנשמה נמצאת בגסיסה מתמדת, ובסופו של דבר גם הגוף משלם על כך את המחיר. אנשים שחלו במחלות קשות טוענים לעתים שהם היו במצב של דיכאון או חוסר חיוּת נפשית זמן רב טרם התפתחות התסמינים הפיזיים. אני מכנה זאת 'רעב של הנשמה'.
אך תחלואים גופניים עלולים להתפתח גם אם המצב לא הידרדר לכדי דיכאון טוטאלי. גם כאשר האדם פשוט מעביר את ימיו במצב 'כבוי', כשהוא חי למען הזולת ולא למען עצמו, הוא עלול לסבול מתסמינים פיזיים. אני מאמינה שזו היתה הסיבה לכך שאמי לקתה בסרטן, ואת הלקח מכך לא אשכח לעולם.
ואכן, בימינו מקבלים רבים את העוּבדה שהמצב הגופני והמצב הנפשי שלנו תלויים זה בזה. מבחינה זו, הנשמה היא מעין חרב פיפיות; בכוחהּ להבריא אותנו או להביא את סופנו.
אם כן, התחלואים הגופניים הם אות המתריע ודוחק בנו להתעורר. אך גם כשהנשמה זועקת לעזרה בדרכים כאלה, רבים מאתנו לא מאזינים לזעקותיה, מפני שאנו עסוקים מדי בהטחת האשמות במר גורלנו או באנשים הסובבים אותנו.
כשזה המצב, אנו זקוקים לעזרה חיצונית, אף שלעתים האדם המצוי במצוקה אינו מבין את מלוא חשיבותה של העזרה שהוגשה לו. אני, למשל, הבנתי רק בדיעבד עד כמה הועילה לי אותה חברה שסללה בפניי את הדרך לעולם הרוח. כיום אני מוקירה מאוד את עזרתה, ומבינה שהיא היוותה נקודת מפנה בחיי.
עלינו לדעת להעריך אנשים סביבנו העוזרים לזולתם. כדי שנחיה בחברה חומלת, שהיא החברה שראוי לחיות בה, עלינו להוקיר ולעודד אנשים תרוּמיים כאלה. מזדמן לי לפגוש אנשים רבים העוסקים בנתינה ובעזרה לזולת, והם ראויים לכל העידוד וההערכה האפשריים, ולו רק כדי שיבינו את חשיבות מעשיהם ולא יפקפקו בערכה של תרומתם.
כזכור, הצד השני של המטבע הוא האדם הנזקק לעזרה בדרכו אל הצמיחה הפנימית. גם לאחר שאדם זה קיבל את הדחיפה שהיה זקוק לה, גם לאחר שחוּלץ מתוך 'תעלת הלידה', הרי שהוא עדיין משוּל לתינוק. הוא זקוק לשפע מילות עידוד, אשר מפתחות בו ביטחון ומלבּות את המוטיבציה שלו. כך היה, לכל הפחות, במקרה שלי.
אני נזקקתי ללא הרף לחיזוקים כאלה (דרשתי מחיאות כפיים על כל פעולה שעשיתי), אף שתמיד נחשבתי אישה חזקה המנסה למצוא פתרונות ולהתגבר על מכשולים. כשהייתי ברגעי השפל הקשים שכחתי את כל מה שהשגתי בחיי. שכחתי מה ערכּי, ונזקקתי נואשות לתזכורות לגבי הדברים החיוביים בי. בני משפחתי התקשו להבין כיצד אני, שתמיד הייתי חזקה וחדוּרת יוזמה, צריכה לקבל חיזוקים ללא הרף.
אבל אני נזקקתי לכך בכל מאודי, והיות שלא תמיד קיבלתי זאת מבחוץ, פיתחתי שיטה משלי: שיננתי ביני לבין עצמי את הצלחותיי, קטנות כגדולות, וגם דיברתי עליהן ללא הרף. לאדם זר עלול הדבר להישמע כיוהרה, אך ההפך מכך הוא הנכון. תהליך זה נבע מחולשה איומה.
אדם חזק וחדור ביטחון אינו צריך שיזכירו לו ללא הרף את ערכו, אבל אני הייתי בתחתית; בשאול של בדידות בארץ זרה, ללא חברים ועבודה. לכן החלטתי לדבר עוד ועוד, לשנן דברים חיוביים שוב ושוב, ולאט לאט זה הצליח. מילות העידוד חדרו כפי הנראה לתת המודע שלי, ומשם הן התפשטו בהדרגה גם לעבר המודע, וכך התחלתי להיזכר ולהשתכנע שלא הכול אבוד.
עד היום לא נגמלתי לחלוטין משיטה זו. אני מדברת ומשננת, אך כולי תקווה שהיום זה נובע ממקום אחר, טוב וחזק יותר. אני עדיין אוהבת להזכיר לעצמי ולאחרים על אילו מכשולים התגברתי, ואני מאמינה שמוטב להתבונן בהישגים ולא להתמקד בכישלונות. באופן כזה אנו עשויים ללמוד המון על עצמנו ועל החיים, וגם אחרים יכולים להפיק מכך תועלת: אולי נצליח למנוע מהם כאבים מיותרים בדרך אל הצמיחה הפנימית.
יהודית שמר, מחברת הספר "צמיחה מתוך כאב", היא מנחה סדנאות מודעות עצמית עם טיפים מהקבלה. judi_shemer@hotmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם