בלי חוקים: שלושים זה משהו, פרק שישי
לי קאלו חוזרת להיי-טק, אבל לא מוותרת על החלום לכתוב. טור אחרון, שמנסה להגדיר מחדש את המושג אדם חופשי
באחד הלילות לפני כשנה ביקר אותי טובטוב הגמד ואמר: "תוך שנה מהיום יקרו שלושה דברים שמעולם לא חשבת שיקרו לך - את תטעמי טיפה מדובשו, תטעמי גם מעוקצו, ותפתחי חשבון פייסבוק".
"חשבון פייסבוק?! Never!", נחרתי לעברו בבוז והברחתי אותו עם K500.
אבל הגמד הקטן צדק. לפני שנה לא דמיינתי לעצמי שיום יבוא ואפרסם טור ברחבי הרשת ולא העליתי בדעתי עד כמה החוויה הזו - להתייצב חשופה כך בפני העולם (או לפחות בפני קוראי הערוץ הזה) - תהיה עבורי עוצמתית, לטוב ולרע. והכי לא האמנתי שמשהו או מישהו בעולם יגרום לי לפתוח חשבון בפייסבוק.
זה מוכיח שלא משנה כמה את קונטרול פריק, אף פעם אי אפשר לדעת מה יוליד יום.
כשאני מסתכלת לאחור על כל מה שכתבתי בטור עד כה, אז שמה לב שהכל סבב סביב ניצחון על הפחד – הפחד לעזוב מסגרת בטוחה אל מול הפחד לפספס את החיים, הפחד להיחשף לעומת הפחד לזייף מתוך ניסיון לרצות אחרים.
הפחד להתפתות להאמין בעצמך על אפו וחמתו של העולם אל מול הפחד לא להיות טובה מספיק, להיכשל. באופן אירוני, בד בבד עם פרסום כל פרק, חוויתי שוב כל אחד מהפחדים האלה. אני מניחה שככה זה כשנחשפים פעם ראשונה. יש לי כבר את הנחישות, עכשיו נשאר לי לפתח עור של פיל.
לכבוד הפעם האחרונה, אני לא רוצה לדבר על פחדים יותר, לפחות למשך פסקה. מה הדבר האחרון שאני רוצה לומר? שהדבר שהכי שווה להיאבק עבורו בעולם הוא החופש שלך. זה מה שלמדתי יותר מכל בשנה הזו.
חופש משמעו, בין השאר, להטיל תמיד ספק בברור, ולא לפחד להאמין בלא סביר. גם אם כולם מצקצקים בלשונם או מביעים חוסר אמון, גם אם החברה לא מקבלת, הסטטיסטיקות אומרות אחרת, או הרציונל הפחדן שלך בכבודו ובעצמו מתנגד – לא להקשיב לאף אחד.
לא לתת לאף אחד לגעת בחלק הרגיש והחולם הזה שבנשמה שלך, או בחלק הפראי הזה שברוח שלך, ולהישאר חופשיה. חופשיה מפחדים (נו טוב, אז חצי פסקה...), מחרטות, ממשקעים, ומאמות מידה של אחרים.
להסיר מעליך את כל הכבלים הללו, ולחתור לאן שאת רוצה להגיע אליו. ואני לא מתכוונת במובן הפרוע של להתכחש לאחריות שאולי יש לך אלא לפעול רק על פי שיקול הדעת שלך, גבולות ה"אפשר" וה"אי אפשר" שאת החלטת עליהם, ושנראים הגיוניים ומציאותיים בעיניך. לחיות על פי אמות המידה שלך.
הכתיבה נתגלתה להיות המפתח שלי לחירות. שם אני מרגישה הכי חופשיה, אבל אף פעם לא בודדה. היא הדבר היחיד בחיי שהרגשתי ששווה להילחם עבורו, שעורר את הלביאה שבי (יש שיקראו לה חתלתולה), והיא לימדה אותי חופש גם בפנים האחרים של חיי:
חופש מהרצון לרצות אחרים, או ליישר עימם קו. חופש לקבל החלטות, גם את השגויות מבניהן, מבלי לחשוש שהן כולאות אותי לנצח בנתיב ללא יציאה, כי הרי החלטה היא ההיפך מגזירת גורל – הכל בה הפיך.
כל מי שכותב קוד מכיר את המושג conditional clause. זו פסקת קוד הבנויה כך שאם תנאי כלשהו מתקיים, אז עושים את X, ואם הוא לא מתקיים, אז עושים Y. תנאי שכזה חוצה את העולם לשניים – כל מה ומי שעומדים בו, וכל השאר.
לכל אחד בעולם כזה ברור מאוד מה סט הפעולות שביכולתו לעשות, והוא לעולם לא יוכל לרוץ בנתיב שהקבוצה האחרת רצה בו. אבל זה נכון לקוד מחשב. בחיים אין חוקים כאלה, לא באמת. ברור שנתיבים מסוימים קלים או סבירים יותר מאחרים, אבל ההנחה שהם בלתי אפשריים לחלוטין במאה אחוזים – היא סתם קבעון.
כשסיפרתי לאנשים סביבי שאני חוזרת לעבודה, חלקם הגיבו באכזבה עוד יותר מרה משלי. "אז בסוף ויתרת...", הם האשימו אותי, כאילו יצאתי לחופשה כדי להוכיח את עצמי להם ולא לי. התגובה הזו קוממה אותי. למה זה אומר שוויתרתי? מי אמר שהפנייה הזו שהחלטתי לקחת בדרך שלי משמעה ויתור?
אני זו שקובעת את גורלי, ובמסע שאני עוברת – זו היתה הפנייה שהתאימה לי אז, וזה מה שמתאים לי עכשיו. ואולי יום אחד אחליט על נתיב שלישי בדרך שסימנתי לי. בחרתי לנער מעליי את המשקעים, תפיסת העולם וההגדרות הסובייקטיביות של אחרים לכישלון או להצלחה. אני אדם חופשי, ולכן אני מסרבת לקבוע את מידת האמון שלי בעצמי או את מידת ההצלחה שלי על פי המדדים של אחרים.
יצאתי למסע הזה כדי לבחון ולגלות את עצמי, כדי להפוך את הכתיבה לחלק מרקמת החיים שלי, ולשמחתי גיליתי שאני מסוגלת לכתוב את הספר הזה שאני חולמת עליו – שאולי לא יהיה ראוי למקרא אדם, אבל הוא עדיין ספר, עם התחלה, אמצע וסוף, וגיבורה אחת מיוסרת ומעצבנת. ואני אמשיך לכתוב אותו עד שאסיים, כי הוא כבר שזור בתוכי, הוא חלק ממני. ניתן להסירו ממני רק בהתערבות כירורגית, או לכשהוא ייוולד.
אני עובדת בשתי קריירות במקביל, אין לי שעות פנאי, אין לי באסת מוצ"ש כי אני עובדת גם בסופי שבוע, חברים שלי שכחו איך אני נראית, וסביר להניח שיש לי מחסור אדיר בוויטמין D. זה קשה, ממש קשה, מה גם שדברים זזים כל כך לאט.
אבל יש בי אדרנלין שלא היה בי מעולם. יש לי חשק לחיים שהוא חדש לי. אני יותר מאושרת ממה שהייתי בעבר, ואני גם חיה הרבה יותר בשלום עם עצמי. כשאת עושה משהו שאת אוהבת, את אוהבת את עצמך יותר.
ואם בסופו של דבר העולם לא יחפוץ בי כסופרת, זה גם יהיה בסדר. כלומר, זו תהיה באסה רצינית, אבל אני לא רוצה לתלות את כל מי ומה שאני בהצלחתי בתחום הכתיבה. בסופו של דבר, הדבר המשמעותי האמיתי בחיים הוא להעניק אהבה וחמלה לאחרים ולעצמך, בדרך זו או אחרת.
הידיעה המשחררת שניסיתי – היא זו שתעניק לי את היכולת להתמודד עם כזו אפשרות. אני אמשיך לכתוב כל עוד אני נהנית מכך, כל עוד זה גורם לי להרגיש חופשיה. השאר כבר תלוי באלוהי המולו"ת.
איפשהו בין הזמן שטובטוב הגמד ביקר אותי להווה, מסתבר שגם יעל דקלבאום באה לביקור ונכנסה לראשי. אחרת, אין ביכולתי להסביר איך היא הצליחה לתאר בכאלו דיוק ורגישות את כל מה שניסיתי לומר בטור שלם. השיר נקרא, איך לא, אדם חופשי.
אסיים בברכת חירות לכולנו (ובעיקר לזה שזקוק לה יותר מכל ברגעים אלה) - חג חירות שמח!
ואגב, טורי פורייה זה באמת דבר מדהים. לרגע לא זלזלתי בחשיבותם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם