אושו: הפסיקו לעשות את עצמכם אומללים
אתה יוצר את האומללות של עצמך, ואז הולך לשאול גורואים איך להתיר אותה. זה אבסורד. אושו מסביר לך מדוע אתה בוחר להיות אומלל
אני הדוניסט. אושר הוא הקריטריון היחיד שיש לאדם. התבונן תמיד מה קורה כשאתה עושה משהו: אם אתה נעשה שליו ונינוח בבית, רגוע, זה בסדר. זה הקריטריון. שום דבר אחר אינו הקריטריון. מה שנכון לך אינו בהכרח נכון למישהו אחר. זכור גם את זה. כי מה שקל לך עשוי לא להיות קל למישהו אחר. אולי משהו אחר קל בשבילו. כך שלא יכול להיות כאן חוק אוניברסלי, כל אחד צריך לברר את זה לעצמו. מה קל לך?
אז מדוע בכל זאת אנחנו בוחרים להיות אומללים?
זאת אחת הבעיות האנושיות המורכבות ביותר. יש להתבונן בדבר לעומקו, וזאת איננה שאלה תיאורטית – היא נוגעת לך באופן אישי. זה האופן שכל אחד מתנהג - בוחר בהתמדה את הדרך הלא נכונה, בוחר תמיד להיות עצוב, מדוכא, אומלל. חייבות להיות סיבות עמוקות מאחורי זה, ואכן יש.
דבר ראשון, הדרך שבני אדם גדלים ומתחנכים ממלאת תפקיד ברור מאוד בעניין הזה. אם אתה אומלל, אתה מרוויח מזה משהו. אתה תמיד מרוויח. אם אתה מאושר, אתה תמיד מפסיד.
כבר מן ההתחלה, ילד ערני חש בהבדל, ועושה את האבחנה: כל פעם שהוא אומלל, כולם מגלים כלפיו אהדה, הוא זוכה להתייחסות אוהדת. כולם מנסים להתנהג כלפיו באהבה, הוא מקבל אהבה. יתרה מזאת, כל פעם שהוא אומלל, כולם קשובים אליו, מתייחסים אליו, הוא זוכה בתשומת לב. תשומת לב פועלת כמו מזון לאגו, כמו משקה אלכוהולי, או סם מעורר. זה נותן לך אנרגיה. אתה מרגיש שאתה מישהו. מכאן הצורך הרב, הכמיהה הגדולה לקבל תשומת לב.
האגו מתקיים בקשרים בין-אישיים. ככל שאנשים מקדישים לך תשומת לב, אתה צובר אגו. אם איש אינו מסתכל עליך, האגו מתמוסס. אם כולם שכחו אותך לגמרי, איך האגו יכול להתקיים? איך אתה יכול להרגיש שאתה קיים? מכאן הצורך באגודות, במועדונים. בכל העולם יש מועדוני חברים מכל הסוגים – רוטרי, ליונס, הבונים החופשיים – אינספור מועדונים ואגודות למיניהם. הארגונים האלה קיימים רק כדי לתת תשומת לב לאנשים שלא יכולים לקבל תשומת לב בדרכים אחרות.
הילד לומד את הפוליטיקה מן ההתחלה. הפוליטיקה היא: תיראה אומלל, ותזכה באהדה. כולם יתייחסו אליך. תיראה חולה – ותיעשה חשוב. ילד חולה הופך לדיקטטור: כל המשפחה חייבת לסור למרותו – מה שהוא אומר קובע.
כשהוא מאושר, איש אינו מקשיב לו. כשהוא בריא, לאיש לא אכפת ממנו. כשהכול בסדר אצלו, איש אינו מתייחס. מן ההתחלה אנחנו מתחילים לבחור את האומלל, את העצוב, את הפסימי, את הצד האפל של החיים. זאת מציאות אחת.
תופעה שנייה שמתקשרת לשאלה הזאת היא שכל פעם שאתה מאושר, כשאתה שמח, כשאתה מרגיש התעלות ואקסטאזה, כולם מקנאים בך. קנאה פירושה שכולם עוינים כלפיך, אף אחד אינו ידידותי. באותו רגע, כולם הופכים לאויבים. כך למדת לא להיות אקסטאטי כל כך, כדי שלא תקים עליך אויבים - למדת לא להראות את שמחתך, לא לצחוק.
התבונן על אנשים כשהם צוחקים. הם צוחקים בצורה מחושבת מאוד. זה לא צחוק מהבטן, זה לא צחוק שבא מעומק הווייתם. קודם הם מסתכלים עליך, ומחשבים... ואז הם צוחקים. הם צוחקים רק עד מידה מסוימת, המידה שתוכל לשאת, המידה שלא תיחשב להם לגנאי, המידה שלא תעורר כלפיהם קנאה בסובבים אותם.
אפילו החיוכים שלנו פוליטיים. הצחוק נעלם, האושר פס מהעולם ואינו ידוע בכלל, ותחושת אקסטאזה כמעט בלתי אפשרית, כי זה לא מותר. אם אתה אומלל, איש לא יחשוב אותך למשוגע. אם אתה אקסטאטי ורוקד, כולם יחשבו אותך למשוגע. הריקוד נדחה, השירה לא מתקבלת. אדם מאושר, מבורך, קורן – אנחנו חושבים שדבר מה השתבש אצלו.
איזו מין חברה זאת? אם מישהו אומלל, הכול בסדר. הוא משתלב היטב בסביבה, כי החברה כולה אומללה, פחות או יותר. הוא חבר מן השורה, הוא שייך לנו, הוא מכוחותינו. אם מישהו נעשה מאושר, אנחנו חושבים שהוא יצא מדעתו, שירד מן הפסים. הוא אינו משלנו – ואנחנו מתחילים לקנא.
בגלל הקנאה אנחנו מגנים אותו. בגלל הקנאה אנחנו מנסים בכל דרך אפשרית להחזיר אותו לפס הקודם. אנחנו קוראים למצב ההוא נורמליות. פסיכואנליטיקאים נחלצים לעזרה, פסיכיאטרים מתערבים ועוזרים להחזיר את האיש לאומללות הנורמלית.
החברה לא יכולה לאפשר אקסטאזה. אקסטאזה היא המהפכה הגדולה ביותר. אני חוזר: אקסטאזה היא המהפכה הגדולה ביותר שיש. אם בני אדם יהיו אקסטאטיים, החברה כולה תשתנה, כי החברה הזאת מבוססת על אומללות.
אם בני אדם מאושרים, אינך יכול להוביל אותם למלחמה – לווייטנאם, למצרים, לישראל. לא, אדם מאושר פשוט יצחק ויאמר, אלה שטויות!
אם אדם מאושר, אינך יכול לגרום לו לרדוף באופן כפייתי אחר כסף. הוא לא יבזבז את כל חייו בצבירת כסף. זה ייראה לו טירוף להרוס את כל חייו, למכור את כל חייו בעד כסף מת, למות תוך צבירת כסף לריק. הכסף יהיה שם כשהוא ימות, מונח כאבן שאין לה הופכין. זה טירוף מוחלט! אבל אי אפשר לראות את הטירוף הזה אלא אם כן אתה מאושר.
אם בני אדם יהיו מאושרים, כל מבנה החברה הזאת יצטרך להשתנות. החברה ניזונה מאומללות ומצוקה. מצוקה היא השקעה גדולה מבחינתה של החברה. אנחנו מגדלים ילדים באופן כזה שמן ההתחלה מתפתחת בהם נטייה לאומללות.
כל בוקר מחדש יש לאדם בחירה. ולא רק בבוקר, בכל רגע ורגע עומדת לפניו הבחירה להיות אומלל או להיות מאושר. אתה בוחר תמיד להיות אומלל כי יש לך השקעה בדבר הזה. אתה בוחר תמיד להיות אומלל כי זה הפך להרגל, לדפוס של קבע. תמיד נהגת כך. שכללת את זה והתייעלת עד שזה הפך למסלול מורגל וקבוע, לתלם חרוש. ברגע שהתודעה שלך צריכה לבחור, היא נוטה מיד לעבר האומללות.
אומללות נתפסת כמדרון יורד, אושר נתפס כמעלה ההר – אבל זאת איננה האמת. האמת הפוכה לגמרי: האושר קל וטבעי, האושר הוא במורד ההר, והאומללות קשה, האומללות בעלייה. אומללות היא דבר קשה מאוד להשגה, אבל אתה השגת אותה, עשית את הבלתי אפשרי – השגת דבר שמנוגד כל כך לטבע. אף אחד אינו רוצה להיות אומלל, וכל אחד מוצא את עצמו אומלל.
החברה עשתה עבודה יסודית ויעילה מאוד. מערכת החינוך, התרבות, וכל סוכני החברה למיניהם – הורים, מורים ודומיהם – עשו עבודה יוצאת מן הכלל. הם לקחו יצורים מאושרים מטבעם והפכו אותם לאומללים. כל ילד נולד מאושר, כל ילד נולד אל. וכל אדם מת כמשוגע.
זאת כל העבודה שלך, כל המשימה – כיצד להשיב לך את ילדותך, כיצד לתבוע אותה מחדש. אם תוכל לחזור להיות ילד, לא תדע עוד אומללות. אני לא מתכוון לומר שאין לילד רגעים של סבל, קטעים של מצוקה – יש בהחלט. אבל עדיין, אין אומללות. נסה להבין את זה.
ילד יכול להיות מסכן, הוא יכול להיות אומלל, לסבול מאוד, תוך רגע אחד, אבל הוא כל כך שלם באומללות הזאת, הוא כל כך אחד אתה, שאין כל חלוקה. הילד אינו קיים בנפרד מן האומללות. הילד אינו מסתכל על האומללות שלו בנפרד, חצוי, כישות מפוצלת. הילד הוא האומללות – עד כדי כך הוא משוקע בתוכה. וכשאתה נעשה אחד עם אומללות, האומללות איננה אומללות. אם אתה אחד לגמרי עם זה, אפילו לאומללות יש יופי משלה. .
התבונן בילד – ואני מתכוון לילד לא מקולקל. אם הוא כועס, כל האנרגיה שלו הופכת לכעס. דבר לא נותר, דבר לא נשאר מאחור. הוא נע אל תוך הכעס והפך להיות הכעס. אין שם מישהו שמתמרן את הכעס ומכוון אותו. אין שם מיינד. הילד הפך להיות הכעס – הוא אינו כועס, הוא הכעס. ואז, תראה את היופי, את הפריחה שיש בכעס. הילד לא נראה לעולם מכוער – אפילו בכעס הוא נראה יפה. הוא רק עוצמתי יותר, חי יותר, סוער יותר – הר געש על סף התפרצות. ילד כה קטן, עם אנרגיה כה גדולה, הוויה כל כך אטומית – יקום שלם גועש ושוצף.
ואחרי התפרצות הכעס הילד משתתק. אחרי הכעס הילד שליו ורגוע. אתה אולי חושב שזה מצב אומלל להיות שרוי בכעס כזה, אבל הילד אינו אומלל – הוא נהנה מזה. ברגע שאתה נעשה אחד עם משהו, אתה בהתעלות. אם אתה מפריד את עצמך ממשהו, אפילו אם זה אושר, אתה אומלל
זה המפתח. להיות נפרד כאגו זה שורש כל אומללות. להיות אחד, לזרום עם כל דבר שהחיים מביאים לך, להיות בזה עד הסוף, באופן כה מלא שאתה אינך עוד, אתה הולך לאיבוד בתוך זה, זה המפתח לאושר.
הבחירה לפניך, אבל אתה הפכת אפילו עיוור לעצם הבחירה. כל כך הרבה זמן בחרת בדבר הלא נכון, זה הפך להרגל כה מושרש, שאתה פשוט בוחר בזה אוטומטית. בעצם, איבדת את חופש הבחירה.
התעורר ותראה. בכל רגע שאתה בוחר להיות אומלל, זכור: זאת בחירה שלך. אפילו המודעות הזאת תעזור, הערנות לכך שזאת הבחירה שלי, ואני אחראי. זה מה שאני עושה לעצמי, זאת עשייה פעילה שלי. מיד תרגיש הבדל. איכות התודעה תשתנה, ויהיה לך קל יותר לנוע לעבר האושר.
ברגע שאתה יודע שזאת בחירה שלך, כל העסק הופך למשחק. אם אתה אוהב להיות אומלל, תהיה אומלל, אבל זכור שזאת בחירה שלך, ואל תתלונן. אף אחד מחוץ לך אינו אחראי, זאת דרמה שלך. אם אתה אוהב את זה כך, אם אתה אוהב את דרך האומללות, ורוצה לעבור את החיים אומלל, זאת בחירה שלך, משחק שלך. אתה משחק את המשחק, לפחות שחק אותו כהלכה!
אל תלך לאנשים ותשאל אותם איך לא להיות אומלל. זה אבסורד. אל תשאל מורים רוחניים וגורואים איך להיות מאושר. הגורואים האלה קיימים בגלל שאתה טיפש. אתה יוצר את האומללות, ואז אתה הולך לשאול אחרים איך להתיר אותה, איך להפוך את הגלגל לאחור. בדרך הזאת תמשיך ליצור אומללות, כי אתה לא ער למה שאתה עושה. אתה לא תופס שזה בידיך בלבד. החל מהרגע הזה, נסה להיות מאושר.
מתוך הספר "אושו: איזון גוף-נפש" שיצא בימים אלה לאור בעברית בהוצאת ידיעות אחרונות ואסטרולוג.
נא להמתין לטעינת התגובות
