ראשי

הם מפחדים

למה כך כך חשוב לטוקבקיסטים מסוימים להגיד שהיהדות עולה על כל מסורות העולם, שאנחנו היינו ראשונים ושהכל נמצא בתנ"ך? קוראים לזה חוסר ביטחון

ראשית, סיפור זן:

מאסטר הזן האקוּאין נודע כמי שחי חיים טהורים והיה מכובד בעיני שכניו. יום אחד התגלה שנערה יפה שגרה בקרבת מקום להקוּאין בהריון.הוריה כעסו מאוד. בתחילה הנערה סרבה לומר מי האבא, אך אחרי שהציקו לה רבות היא אמרה שהאבא הוא הקוּאין. בכעס רב הלכו ההורים למאסטר אך כל שהוא אמר היה:

"האמנם כך?"

לאחר שהתינוק נולד, הוא נלקח להקוּאין, שכבר אבד את שמו הטוב, אם כי לא נראה היה שהדבר מפריע לו.  הקואין דאג היטב לילד. הוא השיג לו מן השכנים חלב, אוכל וכל שהילד היה זקוק לו. 

כעבור שנה הנערה לא הייתה יכולה לשאת את ייסורי המצפון ואמרה להוריה את האמת – האב האמיתי הוא בחור צעיר שעבד בשוק הדגים. האב והאם של הנערה הלכו מיד להקוּאין,  התנצלו באריכות וביקשו את הילד בחזרה. הקוּאין השיב את הילד ואמר:

"האמנם כך?"

כמה פשוט היה להימנע מכל התסבוכת – הוא רק היה צריך לומר "זה לא אני". הרי זו הייתה האמת. אבל איש מואר אינו תלוי בדעות של אחרים כדי לדעת מי הוא. החברה יכולה לחשוב עליו שהוא טהור, החברה יכולה לחשוב עליו שהוא מסוכן, זה לא עניינו. הוא אינו מצוי כל העת בחרדה "מה יגידו עלי". הוא אינו ניזון מדעתם של האחרים עליו. הוא יודע מי הוא.

הוא אינו מתגונן כי אינו מפחד. הוא יודע את המרכז שלו, את האחדות, והוא מקבל באופן מלא את מה שיש.

יש ליהודים מסורת מפוארת.  סיפורים מרתקים. תנ"ך, מדרשים, אגדות, חסידים, מתנגדים, מוארים.  ובכל זאת – כמה הרבה פחד.

האם שמתם לב שבמאמרים המספרים סיפורם של עמים אחרים, של המיתולוגיות שלהם, של הדת שלהם, תמצאו פעם אחר פעם טוקבק שיגיב ויאמר "אבל אנחנו הראשונים" או "הכל בתנ"ך" או "הכל מאיתנו" וכדומה?

איזו חרדה מסתתרת שם? האם מתן כבוד לתרבות של אחרים מפחיתה משהו מן העוצמה של תרבותך? האם הכרה בכך שלאחרים יש סיפורים, ואולי סיפורים שאף דומים לגמרי לשלך, מכרסמת במי שאתה? אם אתה חי בעולמו של האגו, כנראה שכך.  אתה מאויים מעצם העובדה שלמישהו יש במסורת סיפור דומה לשלך. הוא לבטח העתיק.

אבל זו דווקא הזדמנות מופלאה: להיות נינוח עם סיפורם של אחרים. הם מספרים את סיפורם, אתה מספר את סיפורך. סיפוריך

מיוחדים, סיפורם מיוחד. כשהאמירה "אני עם סגולה" באה מתהומותיו של האגו ולא מתוך שלמות מוארת, בא גם העם האחר ומסביר שהוא "עליון". ועם אחר נוסף יגיד שיש להשמיד את "הכופרים". אם יש פירמידה – רק אחד יכול לעמוד בראשה. 

לעומת זאת, כשהמרחב פתוח לכל אדם להיות הוא עצמו, ללא תחרות, כולם מצויים בראש הפירמידה, בתוכה ובדפנותיה. בעצם היא מתפוגגת.  מדוע הפירמידה כה חשובה לנו? למי אנו צריכים להוכיח את עצמנו? אילו ידענו מי אנו, אילו חיינו את האלוהים ממש, לא היינו צריכים להוכיח דבר. בינתיים, יש רכושנות – "הסיפור הזה שלי, האחרים הם העתק דהוי. הצורה של האלוהים שלי היא הצורה היחידה."

כשאנו כך מאויימים, רצים להגן על "השם הטוב" שלנו, מגנים על הצורה שלנו, חוששים מפני כל ביקורת שמישהו יאמר (משום שאנו מוגדרים על ידי אחרים), אנו יוצרים את המציאות שלנו. קיומנו והישרדותנו תלויים באחרים והמציאות שלנו מעוצבת על ידי פחד. 

מזה דורות אנו מצויים בטקס מתמשך של היותנו קורבן. מציינים זאת בחגים, במועדים ובימי זיכרון, מתחזקים את פחד ההישרדות ומושכים לחיינו עוד ועוד מקרים שיצדיקו את אמונתנו ב"קורבן" שהננו.  איזה גלגל, מגלות לגלות, ושוב אנו מאויימים בהשמדה.

אנחנו גרים בפחד שלנו והדבר שאנו מפחדים ממנו יוצר את חיינו, מוגשם שוב ושוב. המקום שאליו תשומת הלב שלנו מופנית – שם אנו. אומרים מן "הפח אל הפחת" ואולי צריך גם לומר "מן הפחד אל הפחת" (ובמילים הקסומות מפיו של ישעיהו הנביא (כ"ד 18): "וְהָיָה הַנָּס מִקּוֹל הַפַּחַד, יִפֹּל אֶל-הַפַּחַת, וְהָעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַפַּחַת, יִלָּכֵד בַּפָּח".

האם אפשר לראות זאת ולוותר על ההזדהות הזו, על הקשר הזה, החיבור הזה למסכנות? כן, לוותר על אחת ההגדרות של "עם ישראל". האם מגיעה כבר הבנה פנימית עמוקה ש"הכל בסדר", הגענו עד הלום וכבר אפשר לוותר על ההתגוננות ש"רק לנו יש תרבות נפלאה, ודת אדירה ורק האלוהים שלנו, והסיפורים המבטאים אותו, הוא "הכי הכי"". האם זה ענייננו אם מישהו קורא לאלוהים אללה או אודין? האם אנו יכולים להתענג על המסורת שלנו וגם על זו של אחרים מתוך השלמות?

כשמתפוגג הצורך שלנו להוכיח עצמנו מול אחרים, ההתנגדות והחיכוך נושרים, כשאנו פשוט הווים, אנו יוצאים לעצמאות.

האם אנו יכולים כבר לצאת לעצמאות?

נזירה אשר חיפשה הארה עשתה פסלון של בודהא מעץ וכיסתה אותו בעלה של זהב. הוא היה נאה והיא נשאה אותו עמה באשר הלכה. 

שנים חלפו, עדיין נושאת את הבודהא, הנזירה התיישבה במקדש כפרי, שבו היו הרבה פסלים של בודהא, שלכל אחד מקדש משלו.

בכל יום הנזירה שרפה קטורת לפני הבודהא המוזהב, אך כיון שלא אהבה את הרעיון שהבושם יגיע לפסלים האחרים, היא יצרה מן משפך שדרכו העשן עלה אל הבודהא שלה בלבד. העשן השחיר את אפו של הבודהא והפך אותו למכוער במיוחד.

והעיקר לא לפחד כלל. עצמאות שמחה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...