האם מבחנים בבית הספר הם חטא מוסרי?
מבחנים את התלמידים להסתמך על טריקים, תחבולות ורמאות, ולא על ידע או חוכמה. כך נוצר בבית הספר אקלים של חוסר יושר עמוק. האם ניתן אחרת? דני לסרי
יש דברים שקשה למדוד, ויחד עם זאת רובנו יכולים להבחין בהם ולזהות את האמת שבהם. אדם שמדבר בכנות, למשל, הוא דבר שנוגע הישר בלבנו וכמו מזכיר לנו אפשרות שטמונה גם בנו.
ואיך אפשר למדוד כנות? הרי לא מדובר רק במידת האובייקטיביות של הדברים הנאמרים, אלא במשהו אחר, שאנו כיצורים אנושיים פתוחים אליו.
וזה אולי אחד הדברים היפים שאני מתרשם מהם כשאני פוגש ילדים שגדלו במציאות חוץ-בית ספרית. עולים בראשי מספר ילדים שגדלו בחינוך ביתי, וילדים שגדלו במיתר (מסגרת חינוך יסודית המופעלת תחת הכותרת "בית ספר" אבל מאוד שונה מכל בית ספר מוכר).
הדבר המרגש והנוגע ללב הוא הפשטות שבה, יחסית לילדים אחרים, הם פחות מחביאים את עצמם: מה שהם אומרים מייצג במידה רבה את מה שהם חושבים ומרגישים. זה מתבטא באמון שהם רוחשים למבוגרים, אבל גם ביחסם אל ילדים אחרים. אותה ציניות שכבר אפשר למצוא בגיל עשר, שהיא תערובת של הגנה עצמית, חוסר בטחון, וניסיון להיות חזק על חשבון מישהו אחר, כל אלה נעדרים כמעט כליל. וזה לא שהם לא מסתכסכים לפעמים, או אומרים דברים קשים זה לזה – אבל לבם עובד בכנות.
כשפוגשים קבוצת ילדים כזו, זה מיד מזכיר משהו, מעורר געגוע לאותה אמונה של תום, שהיא נחלת כל הילדים. נדמה שלמדנו שאלה מחשבות רומנטיות שלא מעוגנות במציאות, שאנשים מטבעם הם זאבים זה לזה. אבל כשפוגשים קבוצת ילדים כזו, מיד מזהים שמה שלמדנו, למדנו בטעות, והכנות והאמון הם ביתה הטבעי של הנשמה. זה מה שיש כשלא מלמדים אחרת. באופן טבעי הם לא ציניים, אלא אדרבא מבקשים בטוב אחד עבור השני. יש בהם שמחה לעצם המפגש האנושי, והם מתמסרים אליו באהבה הדדית, חושפים אגב כך תכונות שלא אבירות ונדיבות ואומץ לב שרק ממתינות להזדמנות לבוא לידי ביטוי.
בשבילי כל זה חשוב. חשוב הרבה יותר מהישגים במבחנים. אמנם אי אפשר למדוד את זה, אבל זה ממשי, ואני מאמין שיש לו השפעה עמוקה על איכות החיים בעולם הזה ובדורות העתידים הרבה יותר מהצלחה במבחנים.
כמובן, אפשר לטעון שהדברים לא סותרים, שאין מניעה שאנשים יהיו גם כנים, וגם יזכו להישגים במבחנים. לפחות מבחינה הצהרתית זו גם המטרה של מערכת החינוך: גם ערכים וגם הישגים. אבל:
מתוך ה"גם וגם" בסופו של דבר יוצא שבעיקר משלמים מס שפתיים לערכים, לאנושיות, לאוטונומיה, ליושר, ובפועל כל תשומת הלב, נושאי השיחה, הקניית החשיבות - מרוכזים בהישגים. אני כלל לא בטוח שה"הישגים" ויושר יכולים לשכון יחדיו.
בכוונה שמתי "הישגים" במרכאות, כדי להבדיל "הישגים" אלה מחוכמה ודעת שבוודאי ובוודאי לא סותרים יושר. יש פער גדול בין החכמה במובן העמוק שלה לבין ה"הישגים" שאליהם נאבקים הילדים להגיע בבית הספר.
ההבדל לא טמון בעצם התחרותיות, אלא במהות ה"הישגים" אליהם שואפים להגיע, והאופן שמבקשים
אבל את מי רוצים לנצח בקרב הזה? מה מטרתו? מה ההצדקה המוסרית לקיומו? ומה אומר הניצחון בו? אני שואל את השאלות האלה לא מנקודת מבטו של היחיד שפותה בערוצם הצר של התשובות החד ממדיות, ובשבילו זה ברור (להצליח בבגרות כדי להיכנס לאוניברסיטה וכן הלאה), אלא מנקודת המבט של תרבות – מה משרת הקרב הזה?
נדמה לי ש"הישגים" מסוג זה שייכים למרחב של ערכי הקליפה. כמו הרייטינג, והאופנות המתחלפות, הם משדרים חוסר יושר עמוק. כל המהות כאן היא ההתחפשות, ה"כאילו", ומראית הפנים על חשבון האמת. כבר אין שום חשיבות אם אתה יודע או מבין מתמטיקה. מה שחשוב הוא הציון במבחן – משמע, התועלת המיידית על הנוחות שבה, בתור הדבר ש"עובד". זה השדר שמעבירה התרבות, והאקלים התרבותי הזה הוא לא בדיוק האקלים המתאים לטיפוח היושר, שזקוק הרבה יותר לנכונות להיות בשאלה, להתנסות בלא נודע, לנוע בתוך הערפל ולדבר מתוכו כי זו האמת שישנה.
כך שיש מובן עמוק שבו "ההישגים" הללו פועלים לקעקע את היושר האישי, ונעשים גם לשגרת היומיום ביחסם של ילדים זה לזה, ולחוסר האמון שהם מפנים כלפי המבוגר, יחד עם הצורך להסתתר ממנו.
חלק בלתי נפרד מחוסר היושר הזה קשור לשפה הכפולה שמדברים בה. מצד אחד שפת ההישגים שבמידה רבה מקדשת את האמצעים; מצד שני השפה המוסרית, שבה העתקה במבחנים, למשל, נחשבת לחטא. למה בעצם שתהיה חטא? הרי יש מובן עמוק שבו העתקה היא המיומנות העיקרית שמלמדים כאשר מכינים למבחני הבגרות (לא פעם זו גם ההתוויה במכונים לבגרות: "אתה לא צריך להבין – פשוט תעשה כך וכך"). יתרה מזאת, אפשר להבין את הצורך להעניש שבויי מלחמה על ניסיונם לברוח מן הכלא, אבל ליחס לזה גם "אי מוסריות". זה גובל במגוחך.
ומדוע שילד שנכפה עליו מבחן שאינו רוצה בו לא ישתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו כדי להצליח? הרי זה שם המשחק, לא? ברור שהמערכת תרצה למנוע העתקות כאלה ולהרתיע את השימוש בהם, אבל ליחס לזה אי-מוסריות זה כבר עיוות, מעין – "הרצחת וגם ירשת?", שהרי הילדים מעולם לא ביקשו להיבחן, זה נכפה עליהם שלא מרצונם, ומשרת מטרה שהיא לא ממש לטובתם. (לכאורה היא רק לא לטובתם של אלה שמקבלים ציונים נמוכים, אבל היא גם לא לטובתם של המצליחים, וזה עניין למקום אחר).
ייתכן שכל זה, כל אותו חוסר יושר שמתגדל לו כך באקלים הבית ספרי המצוי, הוא לא מקרי ככלות הכל. אולי הוא משקף את שורש המעשה, שעצם מקורו הוא כבר לא מוסרי.
אני מתכוון לניסיון למדוד בני אדם שלא ביקשו שימדדו אותם. האופן שבו אנו המבוגרים רואים כמובן מאליו את זכותנו לערוך לילדים מבחנים. זכותנו למדוד את ידיעתם (האם זה באמת מדיד?) ולתת להם ציון שלא ביקשו. ואולי זה בכלל לא העניין שלנו, מה הילד יודע או לא? אולי זה חלק מנכסי פרטיותו, חכמתו, תחום שאם ירצה יספר לנו עליו, אבל אם לא אז לא? אולי כבר כאן, בחטא קדמון זה, תרמנו לכך שכל המערך הבית ספרי נעשה במהותו לא תומך יושר.
לא ארצה לבטל את זכותם של הילדים עצמם להתחרות, לערוך מבחנים שהם עצמם מעונינים בהם. אבל אולי תפקידנו כמבוגרים מלבד לאפשר להם זכות זו, זה גם לזהות את המורכבות של עשייה חיצונית מסוג זה ולהוות גורם משהה, מעכב, מאזן. אולי, מתוך הבנת המחיר שיש ברדיפה אחר ערכים חיצוניים, אנחנו יכולים לעזור להם להבחין בין עיקר לטפל, ולהביא את אמונתנו שיש דברים שהם חשובים יותר מנוחות ותועלת, והם קשורים במאמץ מוסרי, לפעמים באי-נוחות, אבל שערכם הפנימי עומד בזכות עצמו. קשה להיות ישר, זה לא תמיד משתלם, לפעמים זה דורש הקרבה, מודעות עצמית, נכונות לוותר על שליטה בסביבה, ואומץ לב. ואולי דווקא שם הם זקוקים לתמיכתנו הבוגרת, לאמונתנו בהם, לדוגמא אישית. כדי שיצלחו בשלום את פיתויי הנוחות, וכדי לעזור להם, למשל, לראות את אחריותם לאמת, ולתמוך במסע הייחודי של כל אדם בעקבות אמת זו.
ואם זו אכן אחריותנו כמחנכים, שומה עלינו לדחות את הוויכוחים הפוליטיים באשר למקום שזכתה ישראל במבחנים ההשוואתיים האחרונים, ולהתמקד בדבר הזה, ואם לא בתמיכת משרד החינוך, אז בהקמת מסגרות חינוך אחרות, שאקלימן מטפח כנות.
דני לסרי הוא סופר ומחנך
נא להמתין לטעינת התגובות
