התשובה היחידה: הרב לייטמן עונה לתומר פרסיקו
הקבלה היא אכן מדע, ובניגוד לכל שאר תורות העולם, היא השיטה המביאה אושר וסיפוק לאדם. הרב לייטמן עונה לתומר פרסיקו
הרב לייטמן, אתה טוען שהקבלה היא מדע, אולם באיזה מובן היא מדע אם היא נסמכת על הנחות מטאפיזיות (למשל, בדבר קיומן של ספירות) שאין, ולא יכולה להיות להן, כל ראייה?
מזה אלפי שנים חוקר האדם את חוקי הטבע ומנסה להבין את התנהלותו. המדע בעולמנו משתמש בהנחות יסוד הגיוניות ובאמצעי חקירה אמינים כדי להסיק את מסקנותיו. יעילותו בתחומי החיים השונים והקדמה שהוא הביא לעולם אינן מוטלות בספק, אך יש לזכור כי גם המדע מוגבל. כל מה שאינו ניתן למדידה באמצעות חמשת החושים והכלים שהמדע מעמיד לרשותנו, חורג אל מעבר לגבולות והופך לבלתי ניתן לחקירה. כך נוצר מצב שבו נפש האדם, התנהגותו והגורמים המניעים אותו נסתרים מבינתו של המחקר המדעי הטהור, וכן מבינתנו.
כיום גם החוקרים המודרניים בתחום מדעי הטבע מודים כי יש אספקטים בקיום האנושי שלמדע הטהור אין אפשרות להגדיר, וככל שהם מתקדמים במחקרם, תמונת העולם שהם מגלים רק הופכת למעורפלת ומבולבלת יותר. המקובל, הוא אדם שחקר את עצמו, ואת תכליתו, ומתוך כך הצליח לפתח כלי חישה נוסף, פנימי, המאפשר לו לחוש את החלק הנסתר שבמציאות, שממנו נובעים המקרים והתופעות בחיינו. חלק זה מכונה גם: המציאות הרוחנית. מאותו רגע הוא חוקר את המציאות החדשה שגילה באמצעות הכלים שרכש וכותב על גילוייו בספריו.
חכמת הקבלה (מלשון "לקבל"), היא אם כך שיטה מדעית ובדוקה שמסבירה לאדם על אודות החלק הנסתר בחייו, וכיצד, יוכל להגשים את כל מאוויו.
המקובלים הם בני אדם כמוני וכמוך שחקרו את מהות קיומם בעזרת הכלים שעומדים היום לראשונה לרשותו של כל אדם בן זמננו. בספרים שכתבו, הם פרסו בפנינו שיטה, המבוססת על ניסיונם האישי המצטבר של גדולי המקובלים לאורך ההיסטוריה ולא על הנחות מטאפיזיות. כתב על כך בעל הסולם: 'מהיום שמצאתי טעם בחכמת הקבלה, והתמסרתי אליה, התרחקתי מהפילוסופיה המופשטת כרחוק מזרח ממערב, וכל מה שאכתוב כאן, מדובר מבחינה מדעית טהורה, בדיוק נמרץ, על פי הכרה פשוטה בדברים שימושיים מעשיים'. וכן: 'כבר הגיע דורנו, לידי התפתחות והכרה, שאין בפילוסופיה המטפיזית שום תוכן אמיתי שיהיה כדאי לבלות הזמן עליו. אם כן ודאי שאסור לו למי שהוא לקבל איזה תבלין מדבריהם. (מאמר גוף ונפש, ספר פרי חכם מאמרים).
בקבלה המקורית אין ניסים או קיצורי דרך בדמות סגולות כאלו ואחרות. גילוי המציאות רוחנית שווה לחלוטין לכל תחום מחקר אחר, שכדי להתמצא בו כהלכה נדרש להשקיע שנים על גבי שנים: 'חכמת הקבלה, צריכה לחכמים גדולים חקרי לב, שיהגו בה עשרים שלושים שנה, ורק אז יוכלו להעיד עליה'". (בעל הסולם, מאמר חכמת הקבלה והפילוסופיה, פרי חכם מאמרים).
אתה טוען ש"כל השיטות, למעט חוכמת הקבלה, מבוססות על דיכוי האדם". האם בחנת וניסית את כל השיטות? אם לא, על סמך מה אתה מבסס קביעה זו?
השאלה עצמה מופרכת. הרי מי הוא שיוכל לומר שבדק בעצמו את כל השיטות, הדתות והאמונות שבעולם? הרי מדובר במספר עצום של שיטות. יתר על כן, אם תשאל כל אדם הוא יפרוס בפניך בשמחה את שיטתו הפרטית לחיים טובים. אם נרצה לחקור שיטה ברצינות נידרש לכ-20-30 שנה כדי שנוכל לעמוד ברצינות על טיבה.
לפי חכמת הקבלה, המרכיב היסוד באדם הוא הרצון, מכאן שכל שיטה עוסקת באופן זה או אחר בטיפול ברצונות האדם. חכמת הקבלה, בשונה משיטות רבות, אינה דוגלת בדיכוי הרצון אלא בשינוי מגמתו מרצון אגואיסטי לאלטרואיסטי. אם קיימת שיטה נוספת שדוגלת באותה מגמה הלוא היא זהה לחכמת הקבלה ומתאחדת איתה (אותו רעיון=אותה שיטה). לכן לעוסקים בצורה סדירה בקבלת בעל הסולם אין צורך לפנות ולחפש שיטה נוספת. יחד עם זאת, מתוך לימוד חכמת הקבלה, שעניינה טבע האדם וטבע העולם, אכן עולה המסקנה כי זו השיטה היחידה שאינה מבוססת על דיכוי האדם, כלומר שאינה מנסה להגביל או לתחום את רצונו ליהנות.
גדולי המקובלים וביניהם האר"י, הרב קוק ובעל הסולם, כתבו כי: מהותו של הנברא היא הרצון לקבל הנאה ותענוג, או בקצרה הרצון ליהנות. לפי תוכנית הבריאה, רצון זה אמור להתפתח באדם עד אשר הנברא יגיע למסקנה שלא ניתן לספקו בצורה ישירה, כלומר יגיע להכרה בכך שעל אף ההנאות הרבות שהעולם הזה מציע לאדם המודרני הוא עודנו נותר לא מסופק, ומתקשה לענות על השאלה 'לשם מה אנו חיים?'.
רק לאחר שהאדם מכיר בכך, יהיה ביכולתו להתפתח למדרגה חדשה – שימוש ברצון שלו ליהנות בצורה מתוקנת, המכונה בלשונו של בעל הסולם "לקבל על מנת להשפיע", או "מסך ואור חוזר" בלשון האר"י.
רכישת ה'מסך', כלומר תיקון הכוונה מליהנות מהעולם לטובתו האישית, לכוונה לאהוב ולהתחשב בזולת, אפשרית רק בעזרת לימוד נכון של חכמת הקבלה המקורית. הדבר נעשה בשלבים, דרך טיפוס הדרגתי-הכרתי במדרגות ההשגה, על פני חמשת העולמות הרוחניים. בסופה של העלייה בסולם המדרגות, מממש את האדם את מטרת בריאתו, ומשתווה לבורא שהוא - כוח ההשפעה והאהבה, או כפי שהוא מכונה: הטוב והמיטיב. עתה
ומה לגבי השיטות האחרות? ההכרה בכך שלא ניתן למלא את הרצון ליהנות בצורה ישירה, כלומר להרגיש מסופק באופן תמידי, מופיעה גם היא בשיטות אחרות. אם נחקור את ההנאות השונות שלנו מהשגת ידע, שליטה, כבוד או עושר, כמו גם הנאות מאוכל וממין, נראה כי בכל המקרים ההנאה המרבית מורגשת במפגש הראשוני והקצר שבין הרצון לבין מילויו. מרגע קבלת המילוי פוחתת ההנאה והולכת. וכך יוצא שהתענוג הממלא את הרצון מבטל אותו בסופו של דבר.
יתר על כן, כניסת התענוג לתוך הרצון והסתלקותו ממנו, בונות בנו רצון ליהנות בעוצמה כפולה. מה שהסב לנו סיפוק היום, כבר לא יהא בו די ביום המחר. אנו רוצים יותר מזה. וכך יוצא שסיפוק הרצונות שבנו מגדיל אותם, ומכריח אותנו להשקיע מאמצים גדולים יותר כדי למלאם. מכאן עולה כי הטבע שלנו, הרצון ליהנות, מציב אותנו בעמדה בלתי אפשרית בעליל. מצד אחד רצונותינו הולכים וגדלים; ומצד שני, המילוי, שהשגתו כרוכה בפעולות ובמאמצים רבים, מורגש לזמן קצר בלבד, ולאחר מכן מתפוגג, תוך שהוא מותיר אותנו ריקניים כפליים.
ברבות השנים פיתחה האנושות שיטות שונות להתמודד עם חוסר היכולת למלא באמת את הרצון ליהנות. על פי רוב שיטות אלה מבוססות על שני עקרונות מרכזיים: הקניית הרגלים מעוררי סיפוק, והקטנת הרצון ליהנות.
העיקרון הראשון מושתת על הקניית הרגלים באמצעות התניות. תחילה מחנכים את האדם לכך שפעולה מסוימת נושאת עמה שכר. לאחר ביצוע הפעולה האמורה הוא זוכה להערכה מצד מחנכיו ומצד הסובבים אותו. אז מפסיקים לו בהדרגה את מתן השכר, אך באדם כבר נרשמה פעולה זו כגורמת סיפוק; הוא כבר הפנים אותה. משהורגל האדם לבצע דבר מה, הביצוע עצמו כבר מסב לו סיפוק. הוא מדקדק בביצוע הפעולה וחש סיפוק רב אם הצליח לבצע את הדרוש ממנו טוב יותר מבעבר. עיקרון זה מלווה בדרך כלל גם בהבטחות של שכר בעתיד ולעתים אף לאחר המוות.
העיקרון השני מבוסס על הפחתת הרצון ליהנות. מצבו של מי שרוצה ואין לו, עצוב הרבה יותר ממצבו של מי שאינו רוצה. הראשון, סובל, ובו בזמן, השני "שמח בחלקו" ומסתפק במה שיש לו. שיטות המזרח, הן שהקצינו את השימוש בעיקרון זה. הן פיתחו דרכים רבות ומגוונות המבוססות על תרגולים גופניים ונפשיים המקטינים את עוצמת הרצון ליהנות, וכתוצאה מכך את עוצמת הסבל. מדיטציות למיניהן, שיטות תזונה, תרגולים גופניים ומנטליים כאלו או אחרים מאפשרים לאדם להרגיש נוח יותר בתוך הקיום בגופו הגשמי בלבד. הוא חש שליטה מלאה על תגובותיו ומשוכנע כי המודעות העצמית שלו מתפתחת. הוא אכן לומד להקשיב לצרכי גופו הגשמי, והתהליך הזה מלמד אותו להפחית ציפיות ומשמש לו כתחליף לרצונותיו האמיתיים.
במילים אחרות, במקום מתן תשובה אמיתית להתמודדות עם הרצון ליהנות שגדל בו ללא הרף, הוא מקבל זריקת הרדמה מקומית היישר אל מקור הסבל. אך כשפגה השפעת הזריקה, הוא צפוי לגלות שוב כי לא ניתן להימלט מהרצון, והוא נאלץ להמשיך ולחפש מענה אמיתי לשאלותיו.
עם גדילתו הטבעית של הרצון ליהנות - האגו, מסתמן כי פתרונות אלה נעשים רלוונטיים פחות ופחות. האגו ההולך וגדל של האדם אינו מאפשר לו עוד לכפוף את עצמו לפתרונות מלאכותיים. הוא מסרב להשתתק, והדבר ניכר בכל תחומי החיים, החל מרמת הפרט ועד לחיי האנושות כולה.
לכן מתגלה כיום הקבלה, כאמצעי היחיד למילוי אותו רצון בלתי מסופק, כך לפחות גורסים המקובלים".
אתה טוען שהקבלה קיימת מאז אברהם אבינו, ואילו המחקר המודרני קובע את זמן תחילתה במאה ה-13 ומביא ראיות לטענתו. האם יש לך ראיות לטענתך?
ראשית, השאלה עצמה אינה נכונה. גם על פי חוקרי הקבלה הידועים ביותר – גרשם שלום ומשה אידל, הקבלה מוקדמת למאה ה- 13. אידל אף הגדיל לעשות כשכתב בספר "קבלה: היבטים חדשים" כי הצעתו בדבר קדמותה של הקבלה "עולה בקנה אחד עם כמה מטענות המקובלים עצמם, שטענו שוב ושוב שהקבלה הנה מסורת קדומה". (ראו: משה אידל, קבלה: היבטים חדשים, עמ' 52-47).
אך אין זה העיקר. הדבר החשוב הוא, שכל הטיעונים בנוגע למהות חכמת הקבלה ולהיסטוריה שמקיפה אותה מבוססים על דעתם של גדולי המקובלים לאורך הדורות ועליהם בלבד.
על-פי הגדרתו ר' יהודה אשלג (בעל הסולם) חכמת הקבלה היא שיטה לגילוי הכוח העליון לאדם, והמקובל, הוא האדם שמימש שיטה זו על עצמו וגילה את הכוח המכונה גם "בורא" או "אלוקים". לדברי החכמי היהודת בכל הדורות – חז"ל, הרמב"ם או הרב קוק - אברהם היה הראשון לעשות זאת.
באלף השלישי לפני הספירה התרכזה רוב האוכלוסיה סביב מסופוטמיה – ערש התרבות האנושית באותם ימים. המקורות הקדומים מעידים שתושבי האזור חיו בנחת כמשפחה מאוחדת ושלווה: "וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים" (בראשית, יא', א').
עד שלפתע הפר כוח לא מוכר בעוצמתו את השלווה הפסטורלית. לראשונה בהיסטוריה פרץ האגו בקרב תושבי המקום, וכתוצאה מכך נדחפו בני האדם לשלוט על הטבע, ולנצל את כולם לטובתם האישית. בניית מגדל בבל המפורסם, מסמלת את צמיחתו של האגו, ומיטיבה לתאר את השינוי שהתרחש באותה התקופה: "...אם נפל אדם ומת לא היו שמים את לבם אליו, ואם נפלה לבנה אחת היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה". (פרקי דרבי אליעזר, כד).
אברהם סירב להשלים עם המצב והחל לחפש אחר הדרך להתגבר על האגו שהרס כל חלקה טובה. הוא ניסה להבין לשם מה אנו חיים. הוא שאל ודרש תשובות, חקר והתעקש, עד שהתגלה בפניו אמצעי מיוחד המסוגל ללכד את כל האלילים לידי כוח פנימי אחד, יחיד ומיוחד המכונה: בורא.
חיפושיו ומחקרו של אברהם הובילו אותו לפיתוח שיטה רוחנית. שיטה המאפשרת לאדם להתעלות מעל לאגו המפריד בינו לבין חבריו ולהתאחד על בסיס אהבת הזולת. את השיטה הזו - חכמת הקבלה, ניסה אברהם להפיץ בסביבתו ואף מעבר לה.
אלה שהקשיבו והתרכזו סביבו, למדו את השיטה והפכו לקבוצת המקובלים הראשונה היסטוריה. עם השנים גדלה הקבוצה וממנה נולדה האומה הישראלית. ייחודה של אומה חדשה זו מושרש במטרה הרוחנית לשמה נוצרה: יישום שיטתו של אברהם – חכמת הקבלה – כדי להתעלות מעל האגו ולהפיץ אותה בעולם כולו. כתב על כך הרב קוק: "והמחשבה העליונה הזאת, מורשת אברהם אבינו עליו השלום למין האנושי בכללו, באמצעותה של כנסת ישראל" (אדר היקר, עמ' נ). והוסיף עליו בעל הסולם: "התגלות ה' בראשונה לאב הראשון (אברהם), שהוא השורש והגרעין של כלל ישראל, וכל התיקון שהוא כולל כל השפע והאושר המקווה שיתגלה לנו, ושפע בעולמות לכל הצדיקים והנביאים מראש ועד סוף" (פרי חכם-אגרות קודש, עמ' קסד')
אתה טוען שהזוהר נכתב על ידי רשב"י במאה השנייה, ואילו המחקר המודרני טוען שהוא נכתב ע"יחבורת מקובלים בראשות ר' משה דה-ליאון, במאה ה-13, ומביא ראיות לטענתו. האם יש לך ראיות לטענתך?
גם כאן, בדומה לשאלה הקודמת, עלי לחזור ולומר כי בכל הנוגע לחכמת הקבלה אני סומך ידי על המקובלים, ולא על חוקרים המעלים השערות שונות חדשות לבקרים ומשנים אותן מן הקצה אל הקצה מדי מספר שנים, כאשר מתגלה שהראיות שהביאו היו שגויות. למשל, בהרצאה שנשא לרגל פתיחת האוניברסיטה העברית טען גרשם שלום– בכיר חוקרי הקבלה עד היום, כי הזוהר נכתב על ידי לא אחר מאשר רשב"י. אך עם הזמן הוא שינה את דעתו וסבר כי היה זה ר' משה דה ליאון. כיום המחקר שוב סובר אחרת, אם כי דעה זו רחוקה מלהיות הדעה היחידה בנידון, וקיימות מחלוקות רבות במחקר בעניין זה.
לבד מזאת, בהתאם לדבריו של בעל הסולם, ניתן להבין כי מקובל המגיע לדרגתו של אברהם או רשב"י, מגלה את מה שהם גילו באותה מדרגה רוחנית. כתוצאה מכך, הוא כותב בבטחה על תחושותיהם וגילויהם של המקובלים שלדרגתם הוא הגיע. מכך מובן גם כי רק המקובלים מוסמכים לקבוע את זהותו של מחבר ספר כזה או אחר, מתוך השגת מדרגתו הרוחנית של המחבר.
ובאשר לבקשתך לספק ראיות בנוגע לזהותו של מחבר ספר הזוהר, אסתפק בשני ציטוטים שיבהירו ויחזרו על מה שכתבו בנושא זה עשרות מקובלים לכל אורך ההיסטוריה. הציטוט הראשון, מפי בעל הסולם:
"והנה כל המצוים אצל ספר הזוהר הקדוש, כלומר, המבינים מה שכתוב בו, הסכימו פה אחד, שספר הזוהר הקדוש חיברו, התנא האלקי, רבי שמעון בר יוחאי. חוץ מהרחוקים מחכמה זו, שיש מהם המפקפקים ביחוסו זה, ונוטים לומר, על סמך מעשיות בדויות ממתנגדי החכמה הזו, שמחברו הוא, המקובל ר' משה די ליאון, או אחרים הסמוכים לו בזמן.
ואני כשאני לעצמי, הרי מיום שזכיתי באור השם יתברך להתבונן מעט בספר הקדוש הזה לא עלה על לבי לחקור ביחוסו, והוא מטעם פשוט, כי לפי תוכנו של הספר, עלה בלבי מעלת יקר התנא רשב"י, לאין ערך יותר על כל התנאים הקדושים, ואם היה מתברר לי בבירור גמור שמחברו הוא שם אחר, כגון רבי משה די ליאון ז"ל, וכדומה, הרי אז, היה גדל אצלי מעלת האיש ר"מ די ליאון ז"ל יותר מכל התנאים הקדושים, וגם רשב"י בכללם.
אמנם באמת לפי מדת עומק החכמה שבספר, אם הייתי מוצא בבירור, שמחברו הוא אחד ממ"ח הנביאים, היה זה מקובל על לבי ביותר, מליחסו לאחד מהתנאים, ומכל שכן אם הייתי מוצא, שמשה רבינו קבל אותו מהר סיני מהשי"ת עצמו, אז היתה שוככת דעתי לגמרי, כי לו נאה ולו יאה חיבור כזה. ולפיכך כיון שזכיתי לערוך ביאור מספיק השוה לכל בעל עיון, להבין מעט מה שכתוב בו בספר, אני חושב שכבר נפטרתי בזה לגמרי מלטרוח עוד ולהכניס עצמי בחקירה הזאת, כי כל משכיל בזוהר לא יוכל להסתפק עוד, שמחברו יוכל להיות איש פחות במעלה מהתנא רשב"י הקדוש." (הקדמה לספר הזוהר, אותיות נט-ס)
הציטוט השני נכתב על ידי רבי חיים ויטאל, תלמידו הבכיר של האר"י (רבי יצחק לוריא אשכזי) ומי שכתב מפיו את מה שמוכר כיום ככתבי האר"י:
דע כי נשמות הצדיקים יש מהם שהם מבחינת אור המקיף ויש שהם מן האור הפנימי וכל אותם שהם מצד האור המקיף יש בהם כח לדבר בנסתרות וסודות התורה דרך כיסוי והעלם גדול כדי שלא יובנו אלא למי שראוי להבינם והנה רשב"י עליו השלום היתה נשמתו מצד האור המקיף ולכן היתה בה כח להלביש הדברים ולדורשן באופן שאף אם ידרשם לרבים לא יבינום אלא מי שראוי להבינם.
ולכן ניתן לו רשות לכתוב ספר הזוהר ולא ניתן רשות לרבותיו או לראשונים אשר קדמו לו לכתוב ספר בחכמה הזאת עם היות שודאי היו יודעים בחכמה הזאת יותר ממנו אבל הטעם הוא שלא היה בהם כח להלביש הדברים כמוהו וזה מה שכתוב [זוהר, פרשת משפטים] בר יוחאי ידע וכו', ובזה תבין גודל העלם ספר הזוהר אשר כתב רשב"י שאין כל מוחא ומוחא יכול להבין דבריו (רבי חיים ויטאל, שער מאמרי רשב"י, פרשת משפטים).
לאתר בני ברוך
נא להמתין לטעינת התגובות
